מה הייתם אומרים אילו עורך ספרותי בכיר היה מתמנה לתפקיד חבר בוועדה למינוי שופטים? דמיינו מצב שבו חוקרת מהוללת, פרופסור לספרות עברית, היתה מוזמנת ללשכת הרמטכ"ל כדי לדון בסבב המינויים הקרוב של אלופי צה"ל. האם תרחישים כאלה מופרכים? כל בעל היגיון בריא יהנהן בחיוב. ובכן, זה מה שקורה בעולם התרבות והספרות כבר שנים רבות.

בשבוע שעבר פרסמה הספרייה הלאומית הודעה לעיתונות על מינוי פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן לרקטור הספרייה. זהו תפקיד חדש, ש"גובש בעקבות רפורמה ניהולית שהחליט עליה הדירקטוריון". לפי ההודעה, הרקטור ניצן "ינהל, ירכז וינהיג את מכלול עולמות התוכן של הספרייה", ובמסגרתו "יהיה אחראי, בין היתר, על מכלול האוספים והארכיונים (פיזיים ודיגיטליים), וכן על נושאי התרבות, החינוך והתערוכות, מערך הקשרים והפעילויות הבינלאומיות, ומערך יחסי הציבור וגיוס משאבים".

האם ניצן - שמשנות ה־80 ועד פרישתו ב־2019 כיהן במגוון תפקידים אך ורק בפרקליטות המדינה ולא עסק מעולם במחקר, באצירה או בניהול תוכני תרבות, ובוודאי לא בגיוס כספים במגזר הפרטי או ביחסי ציבור - הוא המועמד המתאים לתפקיד החדש? לפי "ועדת איתור מיוחדת", שמינה דירקטוריון הספרייה, התשובה חיובית.

בשירות הציבורי, ועדת איתור היא פשרה בין מכרז לבין מינוי אישי. בבג"ץ שדולת הנשים משנת 2008 כתב השופט אדמונד לוי כי "לוועדת האיתור קל להתמקד בהכרעה המקצועית העניינית. בכך כוחה, ובכך היא תורמת לתקינותה של העשייה המנהלית". אם כך, בהנחה שתהליך ועדת האיתור לתפקיד רקטור הספרייה הלאומית היה חוקי למהדרין, על הוועדה לפרסם מיידית את הכרעתה המקצועית העניינית, ולפרט מדוע בחרה במועמד שעל פניו אין לו נגיעה או ניסיון לגבי אף אחת מדרישות התפקיד.

הטלת דופי שיטתית

מינוי ניצן אינו מקרה יחיד במחוזותינו. משרות קריטיות בשדה התרבות הציבורי (ובפרט בזה הספרותי), מאוישות חדשות לבקרים באנשים שאין להם שמץ של רקע בתחום. לפני פחות משנה מונה גיורא רום, אלוף בדימוס, טייס קרב ואף אלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר - ליו"ר חבר השופטים של פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס.

רום, שלאחר פרישתו מהצבא כיהן בתפקידים ציבוריים שונים - מהסוכנות היהודית ועד הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים - הוא דמות מנוסה, מוערכת ומעוטרת. אבל אין לרקע הציבורי שלו קשר לעולם הספרות הישראלית, וודאי שאין לו מנדט מקצועי לשפוט ולהכריע בפרס הספרותי החשוב והיוקרתי ביותר במדינה.

קודם לרום, כיהנה כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, אמי פלמור (בוגרת משפטים מהאוניברסיטה העברית); לפניה איישה את התפקיד ארנה בן נפתלי (פרופ' למשפט בינלאומי); קדמה לה שופטת המחוזי בדימוס עדנה קפלן־הגלר (גילוי נאות: כותב שורות אלה היה חלק מחבר השופטים של הפרס בתקופתה, בשנת 2015; ע"ל), וקודם לה - מנחם מאוטנר (פרופ' למשפטים).

המחלה, אם כן, ברורה גם למי שאינו בוגר לימודי רפואה - מנהלי התרבות בישראל, בסיוע המשפטנים ואנשי הצבא, לקחו בשבי את הממסד הספרותי. האמתלה היא תמיד "הדרת פנים", "דימוי ציבורי" ו"ניסיון ניהולי", אבל הפרקטיקה פחות מתייפייפת: מדובר בחלוקת ג'ובים סיטונית על גבם של אנשי הספרות - מנהלים, חוקרים, כותבים - שמודרים בשיטתיות מעמדות המפתח.

השיח המתמשך על דעיכת מדעי הרוח הפך בציבוריות הישראליות לאות מתה. בפועל, הרוח כבר מזמן אינה "מדעים", ומטען הידע והניסיון שדרוש לעוסקים בה נדחק הצידה, לעניינים חשובים יותר בספירה שלנו - קשרים בצמרת ודימוי האליטה המשפטית והביטחונית כפטרון־על, שפורש את חסותו גם על תחום התרבות.

המשמעות של מינוי משפטנים ובכירי צבא לתפקידי מפתח במוסדות ספרותיים ובוועדות פרס היא הטלת דופי ביושרתם ובאמינותם של אנשי הספר. הקליקה הספרותית "מושחתת" ו"דואגת למקורבים", ולכן נמנה עליה מפקח, משפטן נקי כפיים או לחילופין איש צבא שידאג לעניינים. התוצאה של ההתנשאות הזו, כפועל יוצא, מתבטאת בהחלטות לא מקצועיות של אנשים שאינם מתאימים לתפקידם. זאת ועוד, היא מוזילה את מהות הוועדות והמוסדות, ומביאה עימה מינויים לא עניינים למשרות זוטרות יותר.

אקט אדנותי ומתנשא

הצצה לחו"ל תגלה אקלים תרבותי אחר, שבו מינהל תקין מתבטא גם במינויים מקצועיים ראויים. בפרס הבוקר הבריטי, יו"ר חבר השופטים הנוכחי היא מאיה ג'סנוף - היסטוריונית של האמנות. קודמתה בתפקיד היתה מרגרט באסבי - עורכת ומבקרת ספרותית. בפרס פוליצר כיהנה השנה אליזבת אלכסנדר - מסאית, משוררת ומחזאית. סגניתה היא ננסי בארנס, עיתונאית שזכתה בעבר בעצמה בפוליצר. על הזוכה בפרס הגונקור הצרפתי מכריעה ועדה אקדמית ובה עשרה סופרים בכירים. עתה חברים שם, בין היתר, שמות מוכרים דוגמת פיליפ קלודל, פסקל ברוקנר ופייר אסולין.

גם בגזרת הספריות הלאומיות המובילות בעולם, לא תמצאו פרקליט מדינה לשעבר: בספריית הקונגרס בוושינגטון, ראש הסגל (אולי המקבילה ההגיונית לתפקיד הרקטור) היא אליזבת מוריסון - היסטוריונית שעובדת כבר שנים במוסד; בספרייה הלאומית של צרפת זו לורנס אנגל - מנהלת ותיקה בתחום התרבות במדינה; ובספרייה הלאומית של גרמניה - פרנק שולצה, ספרן עתיר ניסיון ועורך כתב עת בתחום.

על התרבות הישראלית והממסד הספרותי להתגבר על תסמונת שטוקהולם שבה לקו, ולדרוש בחזרה עצמאות מחשבתית וניהולית של התחום. לאנשי משפט וצבא - מצטיינים בתחומם ככל שיהיו - אין ולו שמץ של יתרון בבואם להתמודדות על משרה בתחום מינהל התרבות. למעשה, עצם ההתמודדות שלהם בשדה התרבותי הוא אקט אדנותי ומתנשא.

שי ניצן וגיורא רום הם רק דוגמאות אקטואליות, שמלמדות על תהליך מדאיג שמתעצם בעשור האחרון. אבל שניהם, שרכשו מוניטין כמי שדאגה למינהל תקין היא בראש מעייניהם (ניצן כפרקליט מדינה במשך שנים רבות, רום כמי שהתמודד על תפקיד מבקר המדינה), היו צריכים לחשוב פעמיים לפני שקפצו על עגלת הג'וב היוקרתי. ב"בג"ץ ה־11" על כהונת נתניהו, בחודש מאי אשתקד, כתבה השופטת דפנה ברק־ארז: "לנושא משרה ציבורית חובה משפטית ומוסרית לבחון את מידת היותו ראוי ומתאים לתפקיד". האם ניצן ורום יכולים להעיד בכנות כי מילאו חובה זאת?