"אשמתו של פרופסור שיף": אפריקה שלנו

״כן, זה נכון: סבו של סב־סבי היה סוחר עבדים״. כך מתחיל הרומן השישי של אגור שיף, ״אשמתו של פרופסור שיף״, ובו הוא מחבר חיבורים מפתיעים בין מקומות במרחב ובזמן שלכאורה אין ביניהם קשר: חיי בורגנים אינטלקטואליים יפי־נפש בעיני עצמם בתל אביב, ופוליטיקאים באפריקה הפוסט־קולוניאלית, מהגרי עבודה וסוחרי עבדים מן המאה ה־18, מטעי הקפה ושדות הסוכר והמוזיקה של יוהן סבסטיאן באך. התוצאה היא אחד הרומנים הסוחפים ומעוררי המחשבה ביותר שיצא לי לקרוא בשנה האחרונה.

גיבור הרומן הוא פרופסור שיף, אגור שיף, המתגלגל למדינה אפריקנית שנותרת בספר עלומת שם, בעקבות סב־סבו קלונימוס זליג שיף, שהתעשר באורח מסתורי ונעלם כשהוא מותיר אחריו סימני שאלה לרוב. הצאצא, הפרופסור, המעיד על עצמו שאין בו שמץ הרפתקנות או רצון לזוז ממקומו, ישב לו בוקר אחד בספרייה העירונית ועלעל בעיתונים ישנים לצורך תחקיר בספר. בעוד עיניו מחשבות להיעצם, לכדה את תשומת ליבו ידיעה על שרידיה של אוניית סוחר מן המאה ה־19 שהתגלו מול עיר חוף במערב אפריקה.

שמה של האונייה ״אספרנסה״, כשם רעייתו של סב־סבו, הזניק אותו ממקומו ושינע אותו אל היבשת הרחוקה, בתקווה שיגלה איזה בדל ירושה. אלא שלרוע מזלו הוא הגיע זמן קצר לאחר שבמקום התקבל החוק ״לעשיית דין בסוחרי עבדים, שותפים, יורשיהם והנהנים מרווחיהם״, והוא מוצא את עצמו נאשם במשפט ראווה שהוא מקרה מבחן ראשון של החוק.

נקודת המוצא הטעונה הזו מאפשרת לשיף הסופר לפרק ולנתח בקפדנות את העיסוק האובססיבי שלנו באשמה שהורישו לנו הדורות הקודמים. אגב כך הוא תוהה גם על הגזענות המובנית בנו, זו שאנחנו כלל לא מודעים לה, על האפשרות להתחשבן עם ההיסטוריה, על האפשרות להינתק או להתרחק מעוולות שנעשו בעבר ועל שאלות של ניכוס תרבותי וניצול המסתתרות מאחורי אצטלה של ליברליות וטוהר מוסרי.

המפגש הראשון של שיף, גיבור הספר, הנוירוטי והשקוע להפליא בעצמו, עם אפריקה, התרחש עוד טרם נסיעתו זו - כשהוא מנסה לגבות חוב מעורך הדין התל־אביבי מלכיור, וזה מציע להעניק לו במקום זאת את לוסיל טסה־אופוסו, מהגרת עבודה שמהלכת עליו קסם, ומאפשרת לסיפור לחשוף את הדעות הקדומות במבטו המחפצן של האיש הלבן על האישה השחורה.

כעת, כשהוא כלוא במהלך המשפט בווילה נאה, עם כלים נאים ומשרתים נאים, הוא לומד להכיר את שוביו, תרבותם וההיסטוריה של היבשת רחבת הידיים, מזווית שאינה זמינה למרבית הטיילים הלבנים ועוד פחות מזה למי שכף רגלם מעולם לא דרכה באפריקה.

הסיפור מתפתח ומתגלגל מבלי לאבד לרגע את מעטה האירוניה הדק, מול הנוהג הליברלי להיטהר באמצעות צקצוק וזעזוע מחטאי אבותינו וניסיונות ההיטהרות באמצעות התנצלות ופיצוי. שני השיפים, הכותב וגיבורו, אינם רומזים ולו לרגע שההתעללות המזוויעה בעבדים והאופן שבו העולם הלבן מקיף את עצמו בגדרות מאֵימת תושביה של אפריקה - הם מקובלים או נסלחים. הביקורת מופנית כאן כלפי היהירות והעליונות המוסרית לכאורה שמופגנות בהכאה על חטא זה. ״התיאבון לכפרה״, קורא לזה הפרופסור בשיחה עם החוקר המיוחד שהוצמד לו, ג׳ורג׳ אבוגאייה. ״התיאבון להתייסר בעונש״.

כולנו שותפים, זו המסקנה העולה מהסיפור. העולם שבו אנחנו חיים כיום הוא תוצר של כל האירועים שקדמו לו, ובכלל זה סחר העבדים. כולנו ניני הנינים של אותה אנושות, חוליית קצה (לעת עתה) בשרשרת.

לא נולדנו טהורים או צודקים מהם, ואנחנו מי שאנחנו בדיוק משום שהם היו מי שהם, ומאחר שקודמינו עשו מעשים נפשעים שאין לנו דרך למחוק, חובתנו היחידה היא להביט במה שאנחנו עושים ובאופן שבו אנחנו חיים, גם אם המבט הזה מעורר בנו אי־נוחות גדולה. לכן מותר להניח שההחלטה של שיף להעניק לגיבורו את שמו שלו, וגם כמה מאפיינים ותחביבים שלו (אחרי שבספרים קודמים העניק לגיבורים שמות של חבריו) - היא יותר מבדיחה פנימית. היא תואמת את האחריות הקולקטיבית הזו, שיש בה מן הצביעות אבל בו בזמן אי אפשר להכחיש אותה. העמדה המוסרית הזו - שגם היא באה לידי ביטוי בבחירה לטשטש את הגבול בין הכותב לדמות - שלובה בהכרה בכך שכולנו חיים את הנרטיב שאנחנו מעצבים לעצמנו, וגם כשנדמה לנו שאנחנו מספרים סיפור, אישי או היסטורי, אשר מעוגן ב״עובדות״ או בסוג של ״תיעוד מציאות״, הוא מסופר מנקודת מבט סובייקטיבית.

מה שנראה למערב הלבן כתאוות נשק רצחנית, ייראה לאפריקנים ככמיהה לחופש; מה שנדמה כשחרור מקולוניאליזם, נראה מהצד השני כשעבוד קשה לא פחות לתאגידים. זו אינה אמירה טראמפית ושיף אינו בא לומר שכל בדיה היא אמת. זוהי אמירה מדויקת יותר, שלפיה האמת היא בהכרח מוגבלת ובהכרח מוטה.

שיף כותב בפשטות מלאה חן והומור. למשל, כשמתברר לשיף, הנאשם, שכחלק מקו ההגנה שלו עליו לטעון כי קלונימוס זליג המנוח לא היה סוחר העבדים היהודי היחיד, וכי לעומת סוחר עבדים אחר, יהודה פיליפ בנג׳מין, הוא רק ״סוחר קטן אחד מתוך רבים״ - הוא מזדעק: ״בשום אופן לא... הוא היה אדם מקורי ונועז... חולם ואידיאולוג, הוגה חברתי, מנהיג... ובכל אופן מספיק חשוב כדי שבן־נין־נינו יתבקש לגולל את סיפור חייו באריכות״.

במקום אחר יוצא הפרופסור לסיור במסוק עם נשיא הרפובליקה וינסנט אייה, בן דמותו של ג׳ורג׳ ואה, נשיא ליבריה, שהיה כדורגלן־על לפני שפנה לפוליטיקה, ושיף בונה עבורו סצנת כדורגל הזויה. הסצנות האלה, כמו הספר כולו, כתובות בתנופה ובדייקנות.

שיף, שהחל את דרכו הספרותית בשני קבצים מוצלחים של סיפורים קצרים (״חיות מתות ומזג אוויר״ ו״סיפורים לנסיעות קצרות״), מוכיח (שוב) שהוא שימר את חוש הקצב ואת היכולת לדלג מעל מהמורות כמו תיאורים מיותרים והגיגים מסולסלים, גם כשהוא כותב למרחקים ארוכים. 

אשמתו של פרופסור שיף / אגור שיף; אחוזת בית, 286 עמ׳