יום קיץ חם, על שפת הכנרת. חלוצים עמלים על סלילת כביש טבריה-צמח. חלוץ שלא יכול יותר, עומד על שפת המים ומנגן בכינורו את צלילי הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי. ואז, הוא צועד פנימה עד שהמים מכיסים אותו. המציאות הקשוחה של הארץ הנבנית היתה חזקה יותר מהחלום של החלוץ, שהגיע לארץ לבנותה ולהיבנות בה.
סצנת הפתיחה של "פרשת לוקאצ'ב" כמו לקוחה מסרט. קסומה ומבעיתה. הנגן והכינור: כך הכתיר אמנון לורד את החלק הראשון של ספרו. הנגן הוא האקדח המשמש בהמשך להתנקשות בחיי מי שהוחלט לחסלו, אך הניגון שחוזר הוא של הכינור. צלילי הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי נשמעים בהמשך בקונצרט במחצבה בעמק יזרעאל, במוסקבה המושלגת בשנות הטיהורים, ובאולם אהל שם בתל אביב. "לכל שירייך אני כינור", כתבה נעמי שמר בירושלים של זהב. מופעיו של הכינור בספר כוללים גם תבליט כלי הנגינה על מצבת קבר, המסתירה מתחתיה סליק.
פרשת לוקאצ'ב היא פיסת היסטוריה שהיתה או לא היתה, ואולי יכולה היתה להיות אפילו אם לא היתה, כפי שלורד (גילוי נאות: חבר מערכת "ישראל היום") בחר לספר אותה. ספרו הוא מלאכת מחשבת; כתב חידה שכל החפץ יפתור אותו, ואם לא יחפוץ - יסתפק בדיון שנפרש על רקע אירועים שצריכים היו להיות אפילו אם לא היו.
זהו סיפור על אהבה. ברובד האחד, ההיסטורי־אידיאולוגי, אלו יחסי האהבה הנכזבת של השמאל הציוני הרדיקלי עם "גן העדן" הסובייטי, שראשיתו בימי גדוד העבודה בשנות ה־20 של המאה שעברה, והמשכו במפ"ם שלאחר הקמת מדינת ישראל. במוקד נמצא הלהט המהפכני של מי שביקשו לתקן עולם, וכמהו באופן נואש להיות שותפים ליצירתו של עולם המחר הקומוניסטי. זה סיפורם של החלוצים שלא הסתפקו בהגשמת הסוציאליזם בעמק יזרעאל, ועזבו את ארץ ישראל ב- 1928 כדי לבנות בחצי האי קרים את הקיבוץ וויו נובה (דרך חדשה באספרנטו). כפי שהתברר כבר בראשית שנות ה־30, השלטון הסובייטי לא היה שותף לרעיון הנשגב. הקיבוץ הפך קולחוז, ורק מעטים שרדו את הטיהורים, את הגולאג ואת הכיבוש הנאצי של קרים ב־1941.
בהמשך, לאחר הקמת המדינה, סיפור האהבה הנכזבת וההתמסרות המוחלטת הוא סיפורה של מפ"ם, המפלגה שכביטוי בוטה לדבקותה העיוורת בברית המועצות קידמה את פולחן האישיות של רוצח ההמונים, "שמש העמים". מפ"ם האמינה שתוכל להפוך את סטאלין לציוני. מאסרו של איש המפלגה מרדכי אורן בראשית שנות ה־50 בפראג - באשמה שהיה סוכן ציוני בשרות האימפריאליזם העולמי - היה לדידם תוצאה של "אי-הבנה מצערת", תקלה שתתוקן. לו רק יהיה את מי לשכנע.
ברובד האחר, הרומן מגולל את סיפור אהבתם של תמרוצ'קה ושל יחיאל לוקאצ'ב, שנטש את המהפכה הציונית לטובת המהפכה העולמית. הביוגרפיה של לוקאצ'ב מורכבת. בעולם המידע הדיגיטלי, מלאכת הזיהוי קלה. הקורא המתעניין יגלה עד מהרה כי לוקאצ'ב, לוקא, אינו אלא ירחמיאל לוקאצ'ר, מאנשי השומר, שיחד עם חבריו מגדוד העבודה הקים ארגון מחתרתי שלא קיבל את מרות ההגנה, והצטרף לאחר שהות בברלין למפלגה הקומוניסטית הארץ־ישראלית.
על הביוגרפיה של לוקאצ'ר הורכבה דמותו של מנחם אלקינד, מנהיג הפלג השמאלי של גדוד העבודה, שהוביל למיזם הנפל של התיישבות בבריה"מ. אלקינד הוצא להורג ב־38', קורבן הטיהורים. לוקאצ'ר, שנכלא בגולאג, נהרג בחזית סטלינגרד. יחיאל לוקאצ'ב, לעומתם, שרד את התופת שרבים, ולא בהכרח טובים, היללו כגן עדן עלי אדמות.
תמרוצ'קה, שעזבה את בעלה והלכה בעקבות לוקא להגשים את החלום בברית המועצות, שרדה אף היא וחזרה לארץ שנטשה. היא היתה משוכנעת שלוקא נהרג בסטלינגראד, אך כפי שנוכחה לדעת, הידיעה על מותו היתה מוקדמת מדי. שני האוהבים שהופרדו ב-1933 נפגשו שוב ב- 1953, אך האיחוד מחדש לא התממש. לוקא שב והגיח מעולם הצללים, אך לא שב הביתה: ביתו של מי שנטש את הציונות לטובת ברית המועצות היה בשנות החמישים בתפר החשאי שבין הציונות והקומוניזם, ישראל והגוש הסובייטי.
המילה "פרשה" שבשם הספר טעונה. בעברית־ישראלית, הפרשה, בה' הידיעה, נסובה סביב השאלה מי מראשי השלטון בישראל נתן באמצע שנות ה־50 את ההוראה להפעיל רשת טרור יהודית במצרים של נאצר. השאלה נותרה ללא מענה. אך ה־פרשה שבלב הסיפור היא רצח ארלוזורוב על שפת הים בתל אביב, ביוני 1933.
רוצחיו של ארלוזורוב לא נתפסו מעולם. אמנון לורד מציע אפשרות מפתיעה: ההתנקשות נהגתה ותוכננה במולדת העמלים, היא בריה"מ. אין המדובר בהיסטוריה חליפית, כיוון שאפשרות זו אינה סותרת אמת היסטורית ידועה. במובן זה, פרשת לוקאצ'ב היא בה בעת עלילה ושלילתה של עלילה. זה אינו רק מהלך האירועים, אלא גם שלילתה של העלילה שהעליל השמאל הציוני לפיו הימין הציוני היה אחראי לרצח. אך השאלה שעולה היא לא רק מי רצח, אלא גם מי ידע והסתיר את מה שידע. כפי שיודעים פוליטיקאים, אסון הוא גם הזדמנות.
לורד מגולל סיפור מרתק. ההיסטוריה הגדולה נפרטת לפרטים קטנים של דמויות שמניעות את הדרמה ההיסטורית, משנעות אותה, אך גם נבלעות בה, לעתים כדי להופיע שוב בגלגול אחר. מדרש השמות אינו דורש מאמץ רב: הדמויות ברורות, שמן הולך לפניהן, אפילו אם שונו במקצת כדי להסתיר טפח ולגלות טפחיים. כך גם קיבוץ גבעת השומר, שם שאינו מתאמץ להסתיר פינת ארץ בקרבת הר תבור, לא רחוק מגבעת המורה שבה נולד וגדל לורד. שפת התקופה מצלצלת בלעז שפעם היה חלק משפתם של נואמי נאומים נלהבים וכותבי מאמרים בעיתונות המפלגתית: "ליקווידטורים", "אובסטרוקציה", "סבוטאז'". השפה ספוגה בתיאורי נוף וטבע מהלכי קסם: "משפת המים הכבדים, מי העופרת הרוטטים" - וזאת בהתייחסות לכנרת דווקא.
מעבר להיסטוריה הגדולה הנפרשת בספר, "פרשת לוקאצ'ב" הוא סיפורם של גיבורים שביקשו גאולה קולקטיבית והפכו קורבנות של תהליכים שמעבר לשליטתם, אך גם של מי שידעו לתמרן את תמימותם של מאמינים. במבט לאחור, קבע לוקא, "אנחנו רק הזבל של הדור הבא". הגאולה האישית שלו מתרחשת בהכרה בשברו של החלום, ובמחיר ששילמו אלה שנאלצו לחיות חלומות של אחרים.
כשנפגשו לוקא ותמרוצ'קה לאחר עשרים שנות פרידה, הוא סיכם: "בשביל קומוניזם כזה לא היה כדאי למות". והיא השיבה: "כל החיים היו חלום. ישנתי, ועכשיו התעוררתי". מה שנותר בסופו של הסיפור הן אשליות שהתנפצו אל קרקע המציאות, ואובדן שנותר בעקבות החלומות שנגוזו. כפי שמבחין לורד: "כשחלום אובד, זה לפעמים עצוב יותר ממותו של אדם, אפילו חבר קרוב". √
פרשת לוקאצ'ב / אמנון לורד, א' אורן, 253 עמ'
פרופ' מעוז עזריהו הוא גיאוגרף תרבותי. ספרו החדש, "שבויה בדימויה – קיצור תולדותיה וקווים לדמותה של מדינת תל אביב", ראה אור לאחרונה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה