18 סיפורים נכללים בקובץ ״זה לא קרה״ של מירב נקר־סדי, ובכל אחד מהם ישנו עולם שלם העומד בפני התנפצות. המתח העצום מוכל במשפטים עדינים, לעיתים אגביים ממש, כך שלעיתים נדמה ש״זה״ שבכותרת הספר - אולי באמת לא קרה, אם כי האדוות שהותיר ממשיכות לנוע במעגלים הולכים וגדלים. כותרת הספר, אגב, לקוחה מסיפור דחוס ומפתיע, שבו אם מנסה לנחם את בתה שהטלפון הנייד שלה שבק. ההלם, ההכחשה, הניסיון להתמקח עם המציאות - ״אמא שמעת מה הוא אמר?״ אמרתי כן, אתחול... ״את לא מבינה אמא... כל זה ישתנה ולא יוכל לחזור לעצמו לעולם״ - וגם ההשלמה הספוגה בעצב עמוק, לקוחים כולם מעולמות אבֶל אחרים. לאחר שהאם נזכרת בחוויות התבגרות כאובות משלה, היא יוזמת טקס קבורה לטלפון המת, ורק כך מצליחה להתחבר מחדש לעולמה הנפשי של הבת.
המציאות המתוארת בסיפוריה של נקר־סדי היא כמעט כולה נפשית־רגשית, ולכן היא מאפשרת לה לטשטש בקלות כזו את הגבולות בין מה ש״אמיתי״ לבין מה ש״מדומיין״. בסיפור המצוין הפותח את הקובץ, ״שאהידית״, אישה צעירה פותחת את דלת ביתה ומגלה מאחוריה שלושה - ״שניים במדי צבא ואחד בלבוש אזרחי, עם פרצופים חומים ומצח נפול״. היא מוסיפה מייד: ״לא נבהלתי בכלל. אין אצלנו אף אחד בצבא״, ולכן ברור שהסצנה מבשרת האסון מקורה בטעות בכתובת.
אלא שאז מתברר כי השלישייה הגיעה כדי לקחת אותה למפגש פרידה עם אמה, השוכבת באוהל מועד ומתכוננת לעבור מן העולם. המוזרוּת מחריפה בתיאור השליחים המבשרים: לאחד פה ריק משיניים מלבד שן ענקית מקדימה ושתיים קטנות מאחור, ועל צווארו של האחר, שאמור להיות הרופא, כרוך צעיף משי קטן, כחול עם נקודות אדומות. המספרת מופתעת, אבל עניינית: ״זה לא מה שהייתי מצפה כאן,״ היא אומרת. ״לא הצעיף הזה ולא הנקודות האלה״.
בהמשך אותו סיפור, הערבוב בין ההזוי למציאותי מחריף - למשל, לאם שהיתה קצוצת שיער כל חייה יש כעת צמה אפורה עבותה: ״היא נראתה קצת כמו אחות של יצחק רבין או כמו אירה פולנייה מאיזה כפר יהושע או דגניה, אבל הפנים שלה היו אותם פנים של אמא שלי, עליזה דלאל״ - ערבוב המדגיש עד כמה קשים להבנה ועיכול מושגים כמו מוות ופרידה ואבל, עד כמה מותו של אדם קרוב מערער את העולם ומנפץ את ההגדרות שעד כה נדמו ברורות.
הקרע הזה מפורק לגורמים גם בסיפור ״נווה קטן שקט״, שבו המספרת מדמיינת את העולם לאחר מותו של אביה, עולם שאין לה ספק שיעצור מלכת. ״יתומים כמו מיותמים״, היא מתארת אותה ואת שני אחיה. ״כאלה שנשארו לבד בלי הגנה... אחרי שנים ארוכות שהיו עלינו סוככים, שטיל פטריוט הגן עלינו או שכיפת ברזל הייתה לנו קבוע מעל הראש״. ומאחר שמדובר במצב שאין דרך לדבר עליו במושגים מציאותיים, אין לה ברירה אלא להישכב על קבר ולשיר שיר של אסתר עופרים שהיה אהוב על אביה, כשמעיניה דומעים מפלים, ועל גדות נהר הדמעות צומח דקל שמצל עליה.
לא בכל הסיפורים חוצה נקר־סדי את גבול המציאות. לעיתים, כמו ב״מלכת היופי״, ההתרחשות כולה נעוצה ביומיומיות: האם, השרויה בדיכאון עמוק לאחר שהמשפחה עזבה את השכונה שבה התגוררה ועברה ל״וילה״ בשכונה אחרת, מגיעה לבקר את בתה בקייטנה ״בלי התראה מוקדמת, למרות שהיא היתה אמא כזאת שדי מתאים לה ביקור כזה״. המעבר כרוך בקשיים לא מעטים גם עבור הבת, אבל היא אינה מספרת על כך כדי לא להעציב את אמה, אשר ״מההתחלה אמרה שבגלל הווילה הזאת אנחנו חוזרים אחורה בזמן במקום להתקדם ולצאת מהעיר הארורה הזאת״.
אותו רצון להגן על אמה גם גורם לה להסכים להשתתף בתחרות יופי בקייטנה, שבה היא זוכה במקום שלישי. אף שנקר־סדי אינה משתמשת במטפורות ומפגינה חסכנות גדולה בתיאורי נופים, הקושי, הייאוש והניכור עולים בעוצמה רבה מתוך משפטיה המדויקים.
ב״חוף סוסיתא״, סיפור על חופשה משפחתית שבה כמעט התרחש אסון, מבחינה המספרת לראשונה כי ״בחוף סוסיתא כל ההורים היו מחליפים את הפרצופים שלהם. הם נשארו ההורים שלנו, אבל משהו השתנה בהם״. היכולת הזו לראות את עולם המבוגרים כעומד בפני עצמו היא חלק מתהליך ההתבגרות שלה, והיא מולידה את ההבנה המכאיבה כי ״אם נלך משם, לדוגמה, כל הילדים נלך, הם ימשיכו ליהנות... ובאופן כללי יהיו להם חיים ויהיו להם דיבורים גם אם אנחנו נימחק לגמרי מהעולם״. על אף הכאב, הידיעה הזו מסייעת לה להגדיר את עצמה ואת מקומה בעולם, גם אם הניסיון הראשון שלה לצאת אל העולם הזה לבדה מתגלה כמבהיל.
ההתבגרות והיציאה לחיים עצמאיים אינן מוחקות לגמרי את תחושת האחריות הילדית לרווחתם הנפשית של ההורים, שצצה ועולה גם בסיפורים אחרים, אבל במקביל ההורים גם משמשים מקור לכוח והשראה. למשל, ב״מיסיסיפי״, שבו המספרת מתכוננת לטקס קבלת תואר מתקדם באוניברסיטה אמריקנית. הוריה דחפו אותה ללמוד, אבל בעוד מבחינת האב די היה בתעודת הוראה או בתואר ראשון כדי לדעת ש״יצא ממך משהו״, והוא לא הבין בשביל מה היא נוסעת אל מעבר לים, האם - ״שנאלצה לוותר על הצבא בגלל אבא שלה או לעזוב את בית הספר לאחיות בגלל אבא שלי״ היא שמעודדת את בתה להרחיב את גבולות עולמה. ״בשקט היא לחשה לי עם כל אבחה של התלבטות תיסעי היא אמרה לי נְדָרֶטוּ מדארק, תיסעי. רק הצליל של הביטוי הזה גרם לי לבכות״.
נקר־סדי מעמידה את גיבורותיה בפני אתגרים מוכרים, אבל טעונים מאוד: ילד בעל צרכים מיוחדים, תאונת דרכים, מפגש עם חברת ילדות שנדמית מעולם רחוק ואחר. היא אינה מהססת לגעת בסערת הרגשות העולה מכל מצב, והיא עושה זאת בכתיבה מרוסנת, שהופכת אותה לאחת הכותבות המוצלחות ביותר בז׳אנר הסיפור הקצר.
מירב נקר־סדי / זה לא קרה, הוצאת בבל, 168 עמ׳
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו