לסלוח, להתאבל, לאהוב: צרויה שלו מרגשת ומעמיקה בספרה החדש

הספרות הישראלית מלאה בסיפורים על השנים שקדמו להקמת המדינה, על פעילות המחתרות ועל נשים וגברים שסיכנו עצמם בפעולות למען הגנת היישוב. לא נדיר למצוא על מדפי הספרים גם יצירות העוסקות בחוטים הכורכים אנשים יחד ובמפגשים מכוננים המציתים בהם דבר-מה ומשפיעים על מהלך חייהם. ובכל זאת, ב"פליאה", ספרה החדש של צרויה שלו, יוצרת המחברת מן המרכיבים המוכרים ספר אחר, שונה.

דרך דמויותיהן של עטרה ורחל, היא מאירה מקומות בנפש האדם שלעתים אנו נוהגים, ואף מעדיפים, להותירם בחשכה. המקומות האלה, בהם הרגשות אינם אציליים, המחשבות אינן נאמרות בקול והמעשים מעוררים זעזוע, משמשים כחומרי גלם לספרות שבכוחה להותיר משקע אצל הקוראים. שלו ניגשת למקומות אלו ברגישות אך גם בישירות, חושפת כמו ארכיאולוגית מעין עיר של תשוקות, חלומות ומאווים שנקברה תחת כובד משקלן של ציפיות חברתיות, מחויבויות ונאמנויות שאין להפר.

שתי הנשים שבמרכז העלילה מנסות לפענח את דמותו של מנו רובין, גבר המשותף לשתיהן: בן זוגה לשעבר של רחל, שהוא גם אביה של עטרה. כל אחת מהן כמו מחזיקה חלקים אחרים בפאזל שמסרב להתחבר, ובמידה מסוימת אינן מצליחות להשלים אותו במלואו, גם בשיתוף הפעולה ביניהן. מנו אינו רק הגבר הצעיר, הלוחמני וחדור המטרה שרחל הכירה, ואינו רק האב המנוכר וההרסני שעטרה מכירה. דרך דמותו של מנו, וכן באמצעות דמויות רב-ממדיות נוספות, שלו ממחישה היטב את מורכבותו של האדם, שעשוי להיות מלא חמלה כלפי אדם מסוים בחייו וקשה עורף ואף אכזרי כלפי אדם אחר, להפגין להט כלפי מטרה אידיאולוגית שהוא רואה לנגד עיניו ובו בזמן חוסר עניין כלפי מחויבויותיו האחרות.

באופן שאינו רווח במיוחד בספרות הישראלית, הדמויות הנשיות והדמויות הגבריות ב"פליאה" נשפטות על פי אותם סטנדרטים חברתיים-תרבותיים. גם מהגברים וגם מהנשים מצופה לגלות נאמנות כערך עליון, ובגידה, על כל סוגיה, היא אקט שמלווה בגינוי. כמו כן, שני המינים זוכים להערכה כאשר ההורות שלהם קשובה וקרובה, ולביקורת כאשר היא מרוחקת וקרה ולעתים אף פוגענית.

"פליאה" הוא ספר על מערכות יחסים ועל הפתולוגיות שלהן, על נאמנות ואי-נאמנות: כלפי הילדים, ההורים, בני ובנות זוג וגם כלפי המדינה, על תחושת אשמה מאכלת שלא ניתן להתנער ממנה, על התמודדות עם סוגים שונים של אובדן ועל ההכרח לציית למערכת של נורמות מקובלות ולפעול על פי ציפיות החברה. בחברה משופעת כללי "עשה" ו"אל תעשה" (ובמידה רבה גם "עשי" ו"אל תעשי"), גם כאשר פעולה מסוימת היא חתרנית, עליה להתבצע במסגרת קוד ההתנהגות הקיים. כיוון שכך, הדמויות של שלו מנסות למצוא את הדרך האישית והייחודית שלהן להתאבל, לאהוב, לכעוס, להתנגד ולסלוח.

"פליאה" / צרויה שלו, הוצאת כתר, 277 עמ'.