הספר של עמית סגל: היסטוריה פוליטית בסלון

ספרו של עמית סגל, "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", כמוהו כ"תורה שבכתב" של המחבר - שקנה לו מעמד כ"סקופר־על" וכאחד הפרשנים הבולטים בתקשורת הישראלית.
בשידוריו כמו בספרו זה, סגל אינו כופה על הצופים/קוראים קימוטי מצח כדי לרדת לסוף דעתו. בכך מעלתו; הוא לא הופך את מלאכת הפרשנות בעל־פה לכזו המחייבת האזנה חוזרת. את סגנונו ורמזיו החבויים והעוקצניים הוא משלח מן האולפן באנשי השררה, ועתה העתיק וקיבץ רבים ונוספים גם אל ספרו.

הקורא הממוצע שמתעניין במשחק הפוליטי בישראל ייזכר בקלות בתהפוכות שפקדו את הזירה הזו לאורך ההיסטוריה. אבל חשוב להדגיש: סגל אינו מציין בספרו יומן אירועים יבשושי, אלא מקשט ומתבל את ההתרחשויות – לפני ומאחורי הקלעים – בסגנונו האירוני, שהופך את העובדות מן העבר לנגישות יותר לקוראים.
אין זה אומר שהתחושה הנעימה והקלילה הזו תמצא חן בעיני גיבורי הספר – לאורך הדורות. סגל מטיח אמיתות שרבות מהן הוסתרו מצרכני התקשורת, ועם סיום הקריאה בספרו הקוראים לא יוותרו אדישים ומשועממים.

זהו אינו ספר שצולל לניתוחים פסיכו-פוליטיים, או שמנסה כמו ביוגרפיות פוליטיות אחדות לפענח פסיכולוגית את נפשו המסוכסכת של מנהגי זה או אחר. במובן זה, סגל מציע סקירה שטחית כמעט – אך מבורכת בעיניי. לשטחיות, בהיבט זה, יש יתרון – כיוון שהיא עושה סדר ונותנת סימנים במה שטרם ניתן בו.

הקינוחים והתוספות הפרשניות של סגל אינם מנות אחרונות בארוחה, והם כנראה מה שמייחדים ספר זה. בהתייחסו לראש הממשלה השמיני של מדינת ישראל, יצחק שמיר, הוא כותב: "שמיר היה מקרה חריג בפוליטיקה הישראלית: קודם ישב בכלא [הבריטי, י.א] ורק אז בכנסת, ולא להיפך". על פניו עקיצה מקומית, אך זו מלמדת על הסגנון החד של המחבר

שמיר ולוי אשכול, שעשוי להצטייר כתאומו, זווגו לפרק אחד בספר. הם מצטיירים כגיבוריו של סגל, ולא בכדי. הוא גורס ששמיר הוא אשכול – או להיפך. על פניו הם שונים - האחד שתקן, שונא פרסום, והאחר מזכיר לעתים עסקן יידישאי מן העיירה היהודית - אבל שניהם חוללו שינויים מפליגים בשדה הפוליטי והמדיני: מלחמת ששת הימים (אשכול) והעלאת מאות אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר (שמיר).

בפרק על השניים, מבהיר סגל מדוע הלגלוג על שמיר העקשן ואשכול השתקן אינו במקומו, ועושה עימם חסד מאוחר – אחרי שנים של ביקורות אוטומטיות שהוטחו בהם מפרשנים פוליטיים. בתום הקריאה עליהם, ניתן להגיע למסקנה כי סגל רואה באשכול ובשמיר עמודי תווך בפוליטיקה הישראלית, וחשיבותם עולה בעיניו לעתים על אלו שקדמו להם, ובוודאי אלו שירשו אותם – ועוררו הד ופולמוס ציבורי גדול פי כמה.

הנגישות המוקפדת לקורא היא שמדריכה את סגל בכתיבת הספר, שמתאים להדיוטות באקטואליה כמו גם לעכברי פוליטיקה ותיקים. זה איננו ספר היסטוריה במובן המקובל, אלא קובץ סיפורים על הפוליטיקה הישראלית. בכך סגל מדלג מעל משוכת מדף העיון, ופוזל את הנון-פיקשן - שכן מי לא יאהב סיפורים הנטועים בעובדות?

אף על פי שהאקטואליה הישראלית היא שיאנית העולם בריצות קצרות, סגל השתדל להוציא תחת ידיו ספר מעודכן, גם אם הוא לא נאמן למהדורת החדשות של הבוקר. את דיוקנו של בנימין נתניהו הוא משרטט בצל, ואולי לצד, אביו בנציון. המשותף בין האב לבנו: "היכן שהוא בעולם השנה היא 1938". אותה תחושת בהילות של סכנה שאורבת, ואותה הנחת מוצא קבועה, כי "העולם כולו נגדנו".

כדי לבסס את הפסימיזם הגנטי במשפחת נתניהו, מציג סגל ציטוט מראיון משותף שקיים עימם, בו אמר האב: "חושבים שההשמדה, זאת אומרת שהשואה נגמרה. היא לא! היא נמשכת כל הזמן".
הפרופיל של נתניהו הבן, כצפוי, מפותל ועשיר, ומתעכב על יכולת העמידה והספיגה של מושא הפרק. "איך אמר פעם ריבלין? 'באפריקה נולד פיל עם עור של ביבי'", וסגל מוסיף: "עם עור כל כך עבה, מי בכלל צריך עמוד שדרה".

הספר של סגל, שלווה בקמפיין ברשתות החברתיות ובמעטפת שיווקית עצומה של המחבר, הוא פרויקט יוצא דופן. הכריכה הקשה והמהודרת, לוח התאריכים הפוליטי המפורט, האיורים החדים של עמוס בידרמן, אתר הבית המיוחד שהוקם לספר ואפילו כרזה צבעונית, גדולה, מעוטרת בדיוקנאות מצוירים של ראשי הממשלה שצורפה לספר – כל אלה מעידים כי מחבר הספר, לא פחות מהיצירה עצמה, הוא "אירוע". 270 העמודים המעניינים שהוא מציע לקוראיו, תומכים בכך.

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית / עמית סגל
הוצאה עצמית, 280 עמ'