"רציתי לכתוב על מפלצות, אבל על מפלצות מיקרוסקופיות. מפלצות גדולות יש לנו די והותר. עשיתי תחקיר ומצאתי פטריות...". כך מתאר דייוויד קופ, מחבר "אחסון קר" (יצא לאור בהוצאת כנרת־זמורה. מאנגלית: שאול לוין), את הבחירה שלו בגיבורה הקטלנית של ספרו החדש.
נא להכיר: קורדיספס, או בשמה המדעי Ophiocordyceps - פטרייה אמיתית קטנה ומגניבה, שהדרך שלה להפיץ את נבגיה היא באמצעות חדירה לגופן של נמלים, השתלטות על מוחן, וכפייה עליהן לטפס כמה שיותר גבוה על עץ בג'ונגל. לאחר שטיפסו למקסימום הגובה יצמיחו מראשה של הנמלה האומללה קנוקנות, שיתבקעו ויפזרו את נבגיהן על אדמת הג'ונגל ברדיוס גדול, כדי שיצודו נמלים נוספות - וחוזר חלילה. סיפורה של הקורדיספס, שזכתה לכינוי "פטריית הזומבי", מופיע במלואו בסדרת המופת האחרונה של דייוויד אטנבורו, "עולם מופלא", שהוקרנה בישראל בכאן 11.
את יכולותיה של הפטרייה האמיתית הזו הרחיב דייוויד קופ באמצעות הטסתה לחלל, לניסוי במעבדת החלל האמריקנית הראשונה, "סקיילב", שהתרסקה על חופי אוסטרליה ובאוקיינוס ההודי בשנת 1979. "האינטרנט שינה במידה רבה מאוד את השימוש שלנו במידע", מספר קופ. "מצד אחד יש לנו גישה להמון ידע, מצד שני אין אף אחד שיפרש לנו אותו. לסופר זהו יתרון. אתה חופשי להבין אותו ולעבד אותו כרצונך. וכך באמת עשיתי: מצאתי את הבסיס המדעי באינטרנט, הפעלתי את הדמיון, כתבתי את הספר - ורק אחר כך שלחתי אותו למיקרוביולוג, כדי שיעיר ויתקן את השגיאות המדעיות הגסות. 'מותר לך לקרוא ולצחוק עלי', אמרתי לו, אבל להפתעתי הוא חזר אלי ואמר: 'החלקים המדעיים לא נוראיים. בוא נשב ונשפר אותם'. אני חושב שפעלתי נכון. אילו נפגשתי עם מומחים לפני שכתבתי את הספר, הדמיון שלי היה מוגבל על ידי המציאות המדעית ולא הייתי יכול להפעיל אותו באופן חופשי".
כיף חיים בתשלום
אף שזהו רומן הביכורים של קופ (58), הוא רחוק מלהיות אלמוני. הוא תסריטאי־כוכב, שאחראי לשוברי קופות כמו "פארק היורה", "משימה בלתי אפשרית", "ספיידרמן" ועוד כ־30 סרטים, שרובנו ראינו. הוא עבד עם גדולי הבמאים של הוליווד, כמו סטיבן ספילברג, בריאן דה־פלמה וענקים אחרים, אבל את הפיכתו לתסריטאי הוא תולה בשובר קופות אחר, הראשון בסדרת "אינדיאנה ג'ונס" - שודדי התיבה האבודה.
"הסרט יצא בשנת 1981, אני הייתי בן 17 או 18", נזכר קופ. "ישבתי באולם, וחוץ מזה שנהניתי מאוד מהסרט, קפצה לי לפתע המחשבה שמישהו כתב את התסריט ועשה את זה בכיף גדול. משום מה, ממש יכולתי לראות אותו עושה את זה ונהנה עד בלי די. אמרתי לעצמי באותו רגע - זהו. זו העבודה שאני רוצה. לעשות כיף חיים - ושישלמו לי בשביל זה".
מה גורם לתסריטאי מצליח מאוד לשנות כיוון ולהפוך לסופר?
"עבורי זו היתה חוויה משחררת מאוד. הספר אפשר לי לכתוב, לדוגמה, שלושה עמודים על מה עשתה דמות מסוימת שלוש שנים לפני האירועים המתוארים. בתסריט אין חופש כזה. אתה יכול לכתוב רק מה שהצופה יראה או ישמע. אתה יכול להכניס הומור רק דרך משפט שדמות אומרת. תסריטאות היא אמנות מאוד ספציפית. כסופר הרגשתי ממש חופשי ממגבלות".
מי הסופרים שמשמשים לך השראה?
"הז'אנר שבו אני כותב הוא מותחן מבוסס מדע. אין הרבה סופרים שכותבים בז'אנר הזה, אבל האסוציאציה המיידית היא מייקל קרייטון ("זרע אנדרומדה", "פארק היורה"), ואכן אין לו הרבה מתחרים. הרעיונות שלו היו מופלאים. 'פארק היורה' הוא גאונות צרופה. אבל, אם אתה רוצה להיות סופר מצליח - רעיונות טובים לא מספיקים. קרייטון אמר לי פעם: 'כתיבה היא 10% השראה ו־90% זיעה'.
"מי שעוד עזר לי לפזר את המסתורין סביב הכתיבה הוא סטיבן קינג. לא רק בגלל העובדה שהוא מספר סיפורים פנטסטי, והוא יוצר דמויות אמינות שקל מאוד לדמיין אותן במציאות - אני ממש הרגשתי שאני מכיר את הטיפוסים, גם את הנבלים. הרשים אותי במיוחד תהליך העבודה שלו: הוא יושב וכותב כל יום במשך 4 שעות, בבוקר ובשעות אחר הצהריים המוקדמות, ובזה מסיים את יום העבודה. אבל הוא עושה את זה כל יום!".
השראה ממאבטח
נחזור ל"אחסון קר". אתה מטיל על אוסף מוזר מאוד של טיפוסים - אם חד־הורית קשת יום, סוכן מזדקן ואיש אבטחה ספק על הרצף האוטיסטי - את המשימה להציל את העולם.
"את הספר התחלתי לכתוב עם הדמות של טיקייק, איש האבטחה. הלכתי יום אחד ב־7 בבוקר של יום ניו־יורקי מהביל, כמו שיש רק בעיר הזאת, ומולי הלך בחור צעיר בשנות ה־20 שלו, במדים של מאבטח ועם פרצוף מאוד לא שמח. לי הוא נראה כמי שהולך - או בא - ממקום עבודה שהוא ממש שונא. ואז חשבתי - אבל מה אם משהו איום ונורא יקרה במקום העבודה הזה, שהוא כל כך לא אוהב, והוא יגיד לעצמו: 'אולי יש לי ג'וב רע, אבל הוא שלי ואני צריך לעשות את מה שנכון'? והתחלתי לכתוב פשוט סיפור עליו. בהמשך שאלתי את עצמי: מי עוד עובד איתו? וככה נולדה נעמי, שגם לה יש חיים מאתגרים - חרדות קיומיות, בעל לשעבר שמתעמר בה".
ומה עם הסוכן בדימוס, רוברטו דיאז, שמזכיר לי את גנדלף ב"אחוות הטבעת" - האיש המחזיק בידע?
"את דמותו כתבתי כמבוגרת יותר, קרובה יותר לגילי, וכך יכולתי לתת לו כמה מהבעיות האישיות שלי, כמו כאבי גב. חוץ מזה, חשבתי שזה יהיה מאוד משעשע לכתוב דמות של גיבור־על, שבמשך כל שיא האקשן של העלילה הוא שוכב על גבו".
הספר יצא לאור לפני פרוץ הקורונה, ולפני הזעזועים האקלימיים שהעולם חווה היום. מבחינה זו הספר נראה כמעט נבואי.
"אי אפשר לכתוב היום כמעט על שום נושא מבלי להתייחס להתחממות הגלובלית. זו המציאות היום. העולם משתנה לנגד עינינו, ולצערי, אנחנו נראה אסונות נוספים כתוצאה מהתחממות זו".
אתה מחזיק היום בשתי קריירות מצליחות. באיזו מהן תרצה להמשיך הלאה?
"אני אוהב לכתוב תסריטים, כי בסרט אתה עובד עם צוותים גדולים, וזה נהדר. מצד שני, אני גם אוהב לעבוד לבד, וכתיבת ספרים מאפשרת חופש. לכן אני אמשיך לעסוק בשני המקצועות. והנה לך הוכחה חמה מהתנור: במאי־יוני בשנה הבאה יופיע מותחן מבוסס מדע שני פרי עטי. הוא יהיה אפילו יותר ריאליסטי, ולכן גם יותר מפחיד מ'אחסון קר'".