להכיל את הזמנים

ספרו של ניר ברעם מ־2018, "יקיצה", עסק בקשר מורכב ואינטנסיבי בין שני חברי ילדות: יואל והמספר, בן דמותו של ברעם שאיננו מוזכר בשמו. הספר נפרש על פני שלושה קווי זמן: שנתם האחרונה של הגיבורים בבית הספר היסודי, כשילדה בשם טלי פורצת אל תוך חברותם ומתניעה שרשרת אירועים שמסתיימת בבגידה ובנתק ממושך; שנתם האחרונה בבית הספר התיכון; ושנת חייו האחרונה של יואל, עד להתאבדותו בעת שהמספר שוהה בפסטיבל ספרותי במקסיקו.

"העולם הוא שמועה" מהווה מעין ספר המשך ל"יקיצה". המספר מקבל עתה שם משלו, יונתן, כאילו רק לאחר הסתלקותו של יואל הוא מסוגל לקבל על עצמו מהות נפרדת; ואכן, חלק נכבד מהעלילה עוסק בניסיונו של יונתן להפריד את עצמו מיואל, להשתחרר מתחת למשקלם של זיכרונות רבים מדי.
הרומן מתרחש אף הוא בשני צירי זמן, ששניהם ממשיכים את אלה של הספר הקודם. הציר הראשון מתאר את שנותיו של יונתן לאחר התיכון: מות אמו, ראשית עיסוקו בכתיבה, היחסים עם אביו, ובעיקר משולש האהבה בין יונתן, יואל וטלי. דמות האב ודמותה של טלי שתיהן מקבלות נופך משמעותי בהרבה משהיה להן, ומערכת היחסים הטעונה שבין הבן לאביו, שכוללת מסירות עמוקה לצד קשיחות והקנטה הדדית ושמעליה מרחף צלה של האם המתה, היא נוגעת ללב במיוחד.

החלקים הללו, שעומדים בסימן של התרחקות הדרגתית בין יונתן ליואל, משלימים את ציר הזמן הקטוע של הספר הקודם, ועם זאת הם נסובים כל העת סביב אותם אירועי עבר, מעלים אותם באוב ומפענחים אותם בדרכים חדשות. נראה שגם משולש היחסים איננו אלא הדהוד של אותם אירועים בכיתה ו' – בין אם מדובר בנקמה מאוחרת של יונתן על בגידת הילדות של יואל, ובין אם הוא נמשך אל טלי ויואל מפני שהם האנשים היחידים בחייו שקיומם מוחלט: "רק יואל וטלי, שהכירו את עוקרי ילדותו ואת הוואדי ואת עולמות הדמיון ואת התבוסות, יכולים לראותו או לפחות להתקרב" (עמ' 60).

ציר הזמן השני נפתח כארבע שנים לאחר מותו של יואל. יונתן נפרד מאשתו, שירה, התרחק מרוב חבריו, וחייו סובבים במידה רבה סביב בנו, איתמר. איתמר הקטן מסמל את ההווה והעתיד, אך העבר שב להציק ליונתן ביתר שאת: "האובדן של יואל שחרר את פראות הזיכרון – ערבב לגמרי בין הזיות, זיכרון וחלומות, ולפעמים הוא כבר לא מבין מה הוא רואה" (עמ' 11).

בייאושו, פונה יונתן למחזיר החלומות, אף הוא דמות מספר קודם של ברעם: אדם שמסוגל לצפות בחלומותיהם של אחרים ולהשיב להם אותם על כל פרטיהם, ושפיתח לאחרונה גם את היכולת להקהות את עוצמתם של זיכרונות. אלא שדרך זו מתגלה כמורכבת ממה שיונתן שיער תחילה, וכרוכה דווקא בחיבור מחדש ובמלוא העוצמה אל הזיכרונות שמהם הוא מבקש להימלט.

זיכרון הוא נושאו המרכזי של הספר, כפי שהיה בקודמו – אין זה מקרה שהספר היחיד שמוזכר בשמו במסגרת העלילה הוא "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט. בלב זיכרונותיו של יונתן נמצא אותו חורף של כיתה ו', נקודת הראשית שממנה הכל החל או הכל השתבש. במידה רבה, שני צירי הזמן שנפרשים בספר הם כעין פרשנויות או עיבודים מחדש של אותם מאורעות, שיבה נצחית אליהם.
זיכרון הוא דבר המצוי במרחב מדומיין. מכאן אולי גם שם הספר: בעבור מי ששקוע בזיכרון, העולם הממשי איננו אלא שמועה. כבר הפרק הראשון יוצר זיהוי מפורש בין זיכרון ובין עוד שני מצבי תודעה שבהם האדם מצוי מחוץ לקיום הרגיל: חלום וכתיבה.

הקשר בין זיכרון לכתיבה – ליתר דיוק, לטוויית סיפורים – מפותח כאן במיוחד: כילדים, יונתן ויואל שקעו בסיפורים עד כדי כך שאבדו בתוכם לבלי שוב. יונתן אף מתחיל לחשוד שהסיפורים הם שאחראים למותו של יואל: "בילדותם היה יואל הנמען היחיד לתשוקה של יונתן ובו תלה את כל תקוותיו, הציף אותו בדמיונותיו, שכנע אותם שהם גם שלו, נעל אותו בחלומו, פיזר שם פחדים שיואל מעולם לא נפטר מהם, ושנת חייו האחרונה מעידה" (עמ' 150).

יונתן מגלה בהדרגה שגם הוא לכוד, אולי לא פחות מיואל. גם עם בנו הוא מצליח לתקשר רק מבעד לעלילות דמיוניות שהולכות ונעשות מורכבות ומפותלות, ושעשויות להיות הסדק שמבעד לו זיכרונותיו זולגים אל איתמר בניגוד לרצונו. "החמצן של הכתיבה שלך הוא הזיכרון", מזהיר מחזיר החלומות את יונתן (עמ' 18), וטלי מוסיפה: "אתה מחיה את הזיכרון והדמיון לא כדי לכתוב, אלא כדי לראות עולם אחר ובאמת להיות בו" (עמ' 147). זו הבחירה שיונתן נדרש לה: בין חיים והווה מצד אחד, ובין כתיבה ועבר, מן הצד השני.

תיאורי הנוף הרבים מצליחים לברוא את המרחב בתודעת הקורא, אבל כתיבתו של ברעם היא במיטבה בדיאלוגים ובתיאורים של הלכי נפש. הוא מפליא לשקף אמביוולנטיות, רגשות מתנגשים וסותרים ששוכנים בכפיפה אחת, והתחושה היא תמיד שעל כל מילה שנאמרת נשתקות שתיים אחרות, חשובות ממנה. כל זאת מצליח לפצות על דלות מסוימת במישור העלילתי: זה לא בדיוק שלא קורה הרבה, אלא שהמהלכים העלילתיים המרכזיים פשוטים למדי וכנראה היו ניתנים לתמצות בפרקים מעטים.

בציר העלילה הראשון, נראה שברעם מנסה למתן את הבעיה באמצעות קטעים שעוסקים בקריירה הפוליטית של האב שבה יונתן משתלב; אף שהקטעים האלה מעניינים בפני עצמם, ומאירים צדדים מסוימים במערכת היחסים בין הבן לאביו, הרלוונטיות שלהם מוגבלת. ואילו ציר העלילה השני עמוס באפיזודות מעט רפטטיביות שבהן יונתן מחפש את מחזיר החלומות, מוצא אותו או מגלה פרט מידע כלשהו, ואז שב ומאבד אותו או נתקף בספקות נוספים.

בניגוד ל"יקיצה", שבו שלושת צירי הזמן היו הכרחיים, כאן בחירת המבנה פחות טבעית. נראה שחלק מתפקידה הוא לשמר את עמדתו של יונתן כמי שמצוי מחוץ לזמן, או בכמה זמנים בעת ובעונה אחת. לצד זאת, כל קו עלילה מאיר את משנהו בצורות חדשות ומעמיק אותו.

שתי העלילות מסתיימות בפרידה, ובסוג של השלמה שלאחר מעשה, אלא שקו העלילה הראשון מטיל כעין צל על סיומו האופטימי של השני – שכן הקוראים יודעים שההשלמה עם הזיכרונות אירעה כבר בעבר, ולא פתרה דבר. זה איננו ספר שמציע פתרונות קסם, ואפילו לא ממש ריפוי – אלא לכל היותר את האפשרות "להכיל את הזמנים, לשמוע אותם מצטווחים בתוך הרגע המתהווה עכשיו, ובכל זאת להתמסר לו" (עמ' 262).

העולם הוא שמועה / ניר ברעם, ידיעות ספרים