פתיחה. ספרו הנהדר של חיים באר "צל ידו" פורס בפני הקורא את המרחב הנפשי המאפשר למת "להיות". ולא סתם מת, אלא מת שהוא אביו־מולידו של המחבר. עולם יש רק אחד, ובו שוהות קהילת החיים וקהילת המתים. הריטואל הדתי המאכלס את זיכרון המת ומטפח את אידיאת העולם הבא, כמו גם את תחיית המתים - אינו מספק את באר. ב"צל ידו" הוא כופר בתחייה וכופר בגבול המפריד בין החי למת, בקיר הזכוכית.
לא כנביא שקר כותב חיים באר על אביו, אם כי לנביא שקר יש בספר חשיבות רבה בהתעוררות רגשית נהדרת, הסוחפת למחוזות ההתגשמות. הוא כותב כבן שחלק עם אביו את ילדותו. לצידו. במחיצתו.
פתיחה מספר שתיים. פעם שמעתי את במאי הקולנוע סטיבן שפילברג מספר בראיון על ההצעה לעשות סרט על פארק דינוזאורים. הוא הסכים, בתנאי שתימצא דרך הגיונית להחזיר לחיים דינוזאור אחד בודד מכלל הדינוזאורים שנכחדו לפני מיליוני שנים. מיטב התסריטאים שברו את הראש. לבסוף מצאו פתרון: יתוש הנושא בקרבו טיפת דם של דינוזאור נלכד לפני מיליוני שנים בתוך אבן הענבר, וגופתו נשתמרה עד לימינו. באמצעות הנדסה גנטית במעבדה, ישובט דינוזאור מטיפת הדם. כך נולד הסרט "פארק היורה".
חיים באר אינו זקוק לטריק דומה כדי להחיות את אביו. הוא סופר. אבל כמו שפילברג, הוא זקוק לנקודת משען כדי לזנק קדימה - והנקודה של באר היא הזיכרון. אם שכחה היא מוות, הזיכרון הוא חיים. היות ששכחה היא גם סוג של זיכרון - הנה נמצא לבאר היתוש.
זיכרון. המת בספרו של באר מסוגל לדבר. דיבורו החי של האב טמון בשפה שמסוגלת להכיל את כל היקום. השפה היא זו המחברת בין הדברים לעולם, בין החיים למתים. וכדי להבחין את המת מקהילת המתים יש צורך באדם בעל עבר משותף, שידרוש לזָמנו באמצעות השפה.
המת שוהה בשפה שמכילה בתוכה את העולם, והזיכרון טמון בשפה. הרומן "צל ידו" הוא זיכרון שתומרן; כאשר באר מתמרן את זיכרונותיו, הוא חוצה את הזיכרון הידוע ומגיע אל ההיזכרות. כשזה קורה, אין מאושר ממנו.
היזכרות. היזכרות היא זיכרון שכלל לא זכרת שאתה זוכר - עד לרגע ההיזכרות. זה השער שנפתח, וכשפוסעים דרכו פוגשים את המת. השפה מחיה את ההווה, מאופק עד אופק, מימי הבריאה ועד לרגע זה. בכוחה של השפה להשאיר את הקבר פתוח אף שכוסה בעפר. ניצחונה של האדמה עלינו, החיים, הוא פיקטיבי.
זו האבולוציה בספרו של באר. הוא מציע היזכרות כגאולה, טרנסובסטנציאציה של האנקדוטה לאישיותו של האב. זה הנס המתרחש בספר: הזרות מתמלאת קרבה, הייסורים הופכים לאהבה, הכעס לקבלה, המת לאנושי.
תנאים. "צל ידו" הוא ספר בתוך ספר בתוך ספר. האנקדוטות נודדות מספר לספר כמו יונה במעי הדג. הרומן "נוצות" שוהה ברומן "חבלים", והרומן "חבלים" שוהה במעי הספר "צל ידו".
"רק 'בחבלים', שנכתב כעשרים שנה לאחר 'נוצות', העזתי להודות שההליכה המשותפת ההיא לפנות בוקר להר ציון לא התקיימה מעולם. אמנם אבא ביקש לקחת אותי עימו למעמד ברכת החמה כמו שתכנן לעשות ימים רבים, אבל אימא הקשתה את ליבה" (מתוך הספר). האנקדוטה הזו, שנתפסה כאמת גמורה ב"חבלים", מתבררת כהמצאה גמורה ב"צל ידו".
תנועת המטוטלת בין אמת לדמיון מטשטשת גבולות - עד שאין זה חשוב מהי אמת ומהו דמיון, כיוון שהכל בסופו של עניין כפוף לתיעוד ולרישום. באר בונה עולם שבו כולם בולעים וכולם נבלעים. האם מבקשת מהילד חיים: "תהיה ילד גדול ותבלע את השיגעון של אבא שלך כמו שבולעים תרופה מרה... ואחר כך אתה ואני נעשה מה שאנחנו באמת רוצים לעשות".
זו לא התרופה היחידה שבולעים. באר עצמו, בעצם הולדתו, הוא התרופה כנגד החיים שהתאכזרו לאביו ולאמו, שביקשו להביא ילד לעולם ולא לסיים את חייהם גלמודים. השפה, כעולם, כנפח, כחומר, היא גיבורת הרומן. באר מדלג במיומנות רבה בין פסוקים מהתנ"ך ליידיש העסיסית ולפסיקות מהגמרא. המכלול עובד, זו תעשייה.
אנקדוטה. השיטה האמיתית להנכיח דברים היא לייצג אותם במרחב שלנו ולא להיות נוכח במרחב שלהם. ייצוג הדברים במרחב מתבצע באמצעות האנקדוטה. חיים באר מספר אנקדוטות מופלא. הוא מתהלך בשפה כבן בית, מעמיד את האנקדוטה כך שיהיה למת מרחב לנוע בה.
האנקדוטה היא ליבה של הפרוזה, היא זו המזרימה את הדם בסיפור. היא היתוש של שפילברג. באר שולט בקצב הדיבור, בגוון המוזיקה הנעה עם המשפטים, בנשימות, בפואנטה הסמויה. הוא ער לכוחו של הניואנס המילולי וחושף אותו באמצעות רשת של רגשות אנושיים. אצל באר האנקדוטה מלאה חיות, כאב וחמלה:
"...ובעוד ידי המושטת צונחת חסרת אונים על המיטה, היא והצל שלה, הספקתי לשמוע מישהו לוחש אליי מתוך החושך 'אני אוהב אותך', ולא הייתי בטוח שאוזניי אינן מטעות אותי, זה היית אתה, נכון?"
הנהנתי, ועבר רגע עד שיצא מגרוני קול. "כן, אבא. זה הייתי אני."
"ידעתי," הוא אמר, ולאט הסב את פניו אל הקיר. (מתוך הספר).
באר חותר בספרו לצילה הפנימי של התנועה. כאשר המת שומע את המנגינה שמתנגנת במילים, הוא צף ממעמקי הזיכרון כצל עלה הנושר ונוחת על פני מי הנחל. למראית העין, הצל והמקור הופכים אחד. רק הרגע המדומיין של הנגיעה בפני המים מאחד את העלה עם צילו, שניתק מתחתית הנחל. זה הדימוי לשיחה עם המת, וזה הדימוי לספרו של באר. רק כאשר האדם נוטש את היומיום - הוא עשוי לפגוש במת.
בכל מיתוס קיימים אינספור תנאים למפגש עם המת. אלו תנאים שנועדו להפרה, כדי שהאדם יהיה האשם בכישלונו. חיים באר אינו נופל למלכודת התנאים. הוא נעזר ב"צל ידו".
היכן נמצא המת? לאדם דתי התשובה פשוטה: בעולם הבא. בבחירת שם הספר "צל ידו" מצביע באר על כוונותיו. הצל כבד מכל קבר אך דווקא שם, בחשכת השכחה המגינה עלינו, נמצא את הקרוב לנו. זהו המהלך שמכונן באר בספרו. בכתיבתו הוא מבהיר את פני הצל המסתיר את פני אביו מולידו. צל האב שוהה במעבה הזיכרון, שהוא צילה הפנימי של הפעולה.
באר מאיר בעדותו ובעדות המת את צל הפעולה, ומפלס דרך לנרטיב רענן. הוא אינו מספר ב"צל ידו" על המת, אלא מקיים שהות עם המת, ושוהה במחיצתו. לא "מעפר באת ולעפר תשוב" האכזרי, החד־משמעי, הקר. אלא "לחונן את עפרם של המתים" הרך, האנושי. האב מספר מתוך מותו לבנו חיים באר: "אני כל כך אוהב את הביטוי הזה 'לחונן את עפרם', את הצליל אפוף המסתורין המהדהד בתוכו, אבל התביישתי לשאול אותה לפשר המילים הללו".
פעם קראתי את חיים באר מתאר את ביקור אמו בביתו בסוף ימיה. חור ענק נמצא מתחת למצחה בעקבות ניתוח שבו הוצאה עינה, ומתוך הבור, על פניה, אני מרשה לעצמי לומר, שנולד הספר "צל ידו". רק בעקבות עקירה של "חצי" מבט - נוכחותו של האב התעצמה. חור במקום עין. נדמה לי שמשם נולד גם הסופר שכתב את הספר "צל ידו".
על מה מדברים עם אב מת? על האופן שבו באר הגיע אל העולם, כדי לכתוב ספרים הבונים עולם שבו אביו ואמו גיבוריו. זה מסעו של באר כסופר. למען מסע זה נטש את השירה, שהולכת כנגד השפה וחותרת לפירוקה. הוא החל לכתוב פרוזה שהיא כל־כולה שפה. באר נולד להוריו ששיוועו לתעד את חייהם. זו השליחות שלקח על עצמו כבן יחיד, לאם שאיבדה את שתי בנותיה ובעלה הסתלק, ולאב שאשתו העקרה נפטרה והוא נותר גלמוד.
כרטיס. טקסט שכתבתי בעיפרון בשולי הדפים תוך כדי הקריאה: הספר עוסק בפירוק, הספר עוסק בנדידת נאמנות הסופר בין אביו לאמו המתים. מוות הוא עניין אישי אך בין גופות זורם דמיון חשאי. המספר המטייל שנים בעולמם של ברנר ועגנון, בורא עולם משל עצמו. הספר הזה הוא כרטיס הכניסה.
בכי. מתוך שלל פסגות רגש, הפזורות בין דפי הספר, אציין אחת.
עקב רשרוש שהתגלה בלב הילד חיים באר, האב מלווה את בנו בטיול הכיתתי השנתי. במהלך קריאת סצנת הטיול, באתי לידי בכי מצעקותיו של האב על הילדים, שהשתוללו באולם השינה באמצע הלילה. אם יש בורא עולם, ביום שיחליט לחשוף את פניו ולפתוח את פיו, אלו המילים שהוא יבחר להגיד, אם הוא בעל נשמה יתרה: "כבי את המִינֶרה! מחר יום עבודה. לא מָרי ולא מָרָה, לא אני ולא איש זר. סבוֹלוֹצ'י בַּרדָק".
אנקדוטה. לפני המון שנים צפיתי בחיים באר מרצה על ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". הוא סיים את הרצאתו במשפט, ואני מצטט מהזיכרון, "והעיקר שעמוס לא יכעס עלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו