"מוזיקה היא אנשים, היא משהו שאנשים עושים יחד, זאת לא פעולה יחידנית", אומר דן תורן, שספרו "חוזר לשם עכשיו" רואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס, ומשקף לכל אורכו את התפיסה הזאת של המוזיקה כחלק ממארג של השפעות ושיתופי פעולה. "בשבילי אין הרבה הבדל בין שיר שהתאהבתי בו לבין שיר שכתבתי בעצמי. בין ששמעתי את השיר ובין שכתבתי אותו, הוא עומד באותו מקום - של מחלת מוזיקה".

שלא במפתיע, הספר נכתב מתוך הבידוד של תקופת הקורונה. "עשיתי הופעות פרטיות בחצרות ואונליין, אבל הסגר היה לי קשה", מודה תורן. "הוא סגר לי את הראש, וניסיתי לשחרר את עצמי דרך הכניסה לעולם הזיכרונות. התחלתי מכמה חומרים מבולבלים שהיו לי, לא ידעתי אם אני אצליח לסיים את זה. אם תגידי לי, 'אתה צריך להלחין שיר עד הערב', אני יודע שאני אצליח לסיים את זה.
"לא מזמן הלחנתי את השיר 'גבעת עמל' למילים של אלי אליהו - אלה דדליינים מהסוג שאני מכיר. אבל מעולם לא כתבתי משהו ארוך. למעשה גם הספר לא כתוב ארוך, הוא בנוי מקטעים באורך של פוסט ממוצע בפייסבוק".

הפגישה שלא היתה

תורן לא מגדיר את עצמו כסופר. "אני לא יודע אם אני אכתוב עוד משהו. רציתי לספר את הדרך שלי במוזיקה. אני מרגיש שבארץ אין הרבה כתיבה כזאת סביב המוזיקה, כמו הספרים של בוב דילן, פטי סמית, דברה הארי, מארק לאנגן וגם מוזיקאים פחות מוכרים. אני שומע את הספרים האלה כספרי אודיו. מי שהשפיעה עלי הכי הרבה היא טרייסי ת'ורן מהצמד "Everything but the Girl", שהופכת להיות ממש סופרת. אז אני זורע ספר אחד מתוך תקווה לשמוע עוד הרבה סיפורים של אחרים. יצאו אמנם כמה ספרים, למשל של ערן צור ושרון מולדבי, אבל אין מה שקוראים בפרסום 'עולם תוכן' של יצירת מוזיקה".

תורן אומר שחסרונו של השיח הזה מורגש גם בטלוויזיה, למרות ריבוי תוכניות הריאליטי המוזיקליות. "אנחנו רואים בטלוויזיה הרבה אנשים מכינים אוכל, אבל לא מראים אנשים מכינים מוזיקה. יש תחרויות מוזיקה - אבל אלה תוכניות איומות. זה ניצול של אנשים שרוצים להתפרסם. ובסופו של דבר, גם מי שעוברים את התחרות לא הופכים למה שהם רצו להיות. אפילו הבודדים שמצליחים להתפרסם - מחכה להם קריירה מוזרה, שבה הם כל הזמן ינסו להיות מה שהם לא היו ב'כוכב נולד'. אם נשמע עליהם, זה יהיה רק על הסכסוך שלהם עם מה שהיו בתוכנית. זה עצוב מאוד.

"אנחנו רואים בטלוויזיה איך נראים חייו של שף צעיר. הוא קם בבוקר, יוצא לשוק וקונה ירקות ודגים. אבל אין תוכניות מוזיקה שמראות איך עולה רעיון לשיר. מה זה אומר לכתוב שיר. איך עובדים על טקסט. איך מקליטים. מה זה יום באולפן. ממה מתפרנסים. מה זה לנסוע להופיע. הייתי רוצה לראות תוכנית על איך סטטיק ובן־אל עושים שיר, כמו שמעניין אותי לראות איך שושנה דמארי היתה עובדת על שיר. אני תמיד שואל: איך הם עשו את זה? אני רוצה ללמוד על הלך הרוח של היוצרים. מה מעניין אותם - המילים, המנגינה או הביצוע? איך נראה היומיום של מוזיקאי? כזה שיח על מוזיקה חסר".

איך באמת נראה יומיום של מוזיקאי?
"בתקופות שבהן, כמו עכשיו, אני בחזרות להופעה גדולה (המופע להשקת הספר שיתקיים ב'בארבי' בתל אביב, 21.8), יש חזרות שאני עושה עם הלהקה, יש חזרות שאני עושה עם עצמי. אני בודק את השירים של האורחים שלי, אני עובד על סדר השירים, בודק איך לשלב קטעים מהספר בהופעה, ואז קורא ידיעות על הקורונה ושואל את עצמי אם בכלל תהיה הופעה".

אפשר לומר ש"חוזר לשם עכשיו" הוא ספר זיכרונות שהגיבורה הראשית שלו - אפילו יותר מתורן עצמו - היא המוזיקה, או ליתר דיוק תהליך היצירה שלה. הספר לא חושף גילויים דרמטיים על חייו או ילדותו, וחלק מהדברים אפילו מומצאים, למשל סיפור על פגישה בים המלח עם אדם קלייטון, הבסיסט האגדי של U2, פגישה שהוא אומר עליה שהיא אמנם לא התקיימה, אבל יכלה להתקיים. "אני בן 60. זה לא ספר של הרוקיסט שבא לכעוס, זה ספר שבא להראות את המוזיקה בתוך החיים".

"שהקהל יהיה הבוס"

הוא נולד בקיבוץ ראש הנקרה, גר בחולון עד כיתה ב', ואז עבר לתל אביב ונעשה מהדמויות הבולטות של שינקין בשנות ה־90. בין הלהיטים שכתב לאחרים: "קולנוע" ו"גידי" לשרון ליפשיץ, "ביום של הפצצה" ו"את שרה ברדיו" לרמי קלינשטיין, השתתף עם ברי סחרוף בכתיבת השירים ל"סימנים של חולשה" וניהל אמנותית את האלבום "חם על הירח".
תורן עבד עם מיטב אמני ישראל, ובהם יזהר אשדות, דנה ברגר, ערן צור, חמי רודנר, פיטר רוט ומאור כהן, וכן היה חבר בהרכבים "בלאגן", "הזבובים" ו"לואי מרשל". לאורך כל השנים גם הוציא כמה אלבומי סולו.
בשנת 2004 החליט לעזוב את תל אביב לחולון. "גרנו בשדרות רוטשילד. הבן הגדול, איתי, היה בן 5, יעל, הקטנה שלי, היתה בת חצי שנה. היה ברור שמחירי השכירות עומדים לעלות לכיוון ה־850 ואפילו 1,000 דולר - היום זה נשמע מעט - ומה יהיה ומה יהיה. אז בסוף מצאנו את עצמנו בחולון. בהתחלה הייתי מגיע לתל אביב ומרגיש, 'את לא צריכה אותי יותר! לא אכפת לך שהלכתי! התל־אביביות הגאה שלי לא שווה כלום בעינייך'. אבל היום אני מבין שהגבול שעובר בין הערים האלה - חולון, נס ציונה, רחובות - הוא וירטואלי. בסופו של דבר אלה השכונות הדרומיות של תל אביב. מבחינתי, כולן הן תל אביב. כמו בלונדון, שיש קילומטרים של פרברים יותר זולים מלונדון".

אבל יש דברים שתורן לא מוכן לעשות לצורך פרנסה. "אני עושה בשביל הפרנסה דברים שאני אוהב. לא דחוף לי לשפוט ב'כוכב נולד'. ממילא זה לא שמקבלים שם סכומים שבאמת יכולים לשחרר אותך מדאגות פרנסה, ועוד כולם יכולים לזהות אותך ברחוב. אני שילמתי כמה עשורים בלברוח מלהיות כוכב קולנוע, אז אני יודע איך זה מרגיש.

"רוקנרול זה קודם כל התנהגות לא כלכלית. במקור, באמריקה ובאנגליה, זה ניסיון לברוח מחיים קשים כלכלית ולחיות חיים בלי בוס על הראש. המסגרת היא: לא לעבוד במשרד. אלה לא הזמרים שהמשרד אומר להם איפה לשיר ואיך. אני מוכן שהקהל בערב, שבא להופעה, יהיה הבוס שלי. לערב אחד. אני מוכן לשרת אותם, אני נותן להם את מה שהם רוצים, את ה'גוד טיים' שלהם - באהבה. וגם את מה שהם חושבים שהם לא רוצים".

אתה אוהב להופיע?
"אין לי אימת קהל. כשהייתי צעיר, פחדתי שרואים את הנשמה שלי ברנטגן. אבל ברגע שהבנתי שזה נכון, שבאמת רואים אותי ברנטגן, זה מרגיע".

למה זה מרגיע?
"כי אין לי מה להסתיר".

אנשים לפעמים נאבקים במי שהם.
"אני לא עשיתי רע לאף אדם. אני יודע שאם כן עשית רע לאנשים, עשויים להיות לך חיים די קשים כשיוציאו אותך מהארון. כמו סיפורי ההתעמרויות שיוצאים עכשיו. זאת תקופה שבה הכל צף, אי אפשר להסתיר כלום. הספר שלי - אין בו לכלוך. אם היו בחיים שלי סיפורים מלוכלכים, למה הם צריכים להגיע לספר? האנשים הם החשובים".