כיצד ניתן לכתוב ביוגרפיה של אדם שהוא אלרגי לאישיות? כך תוהה רשימת ביקורת ב"ניו יורק טיימס" על הספר "פסואה" מאת ריצ'רד זניט, שראה אור לאחרונה ושמנסה לפענח את חידת חייו של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. כותבת הרשימה, פארול סהגל, מציעה קריאה זהירה וספקנית בקורות האיש שנמנע לעולם מהגדרה עצמית. "אני מתחיל להכיר את עצמי. אני לא קיים", כתב. ובמקום אחר: "אני הפער בין מה שהייתי רוצה להיות לבין מה שאחרים עשו ממני".
פסואה, שהשתמש ביותר מ־70 שמות עט ליצירותיו, נטל עד כדי קיצוניות את החירות להימנע ממעשים מכריעים וממחשבות מוגדרות. הוא תמיד ניצב בעמדה פרדוקסלית, שבה התעתוע ושינוי הצורה הם, לפחות למראית עין, תכלית ועיקר. אך אם משתהים ומהרהרים בו וביצירתו, מגלים כי דווקא הטשטוש אינו אלא ניסיון לסנן רעשים, ולזקק את החומר שממנו מפיקים אמנות.
ב"מטמורפוזות" הקלאסיות של אובידיוס, האלים משנים צורתם ללא הרף: ליקאון הופך לזאב; דפנה בורחת מאפולו והופכת לשיח; אקו הנימפה הופכת להד. אבל הססגוניות והדרמה האדירה שנלוות לשינוי הצורה הפיזי - אינן לב הדברים. "במטמורפוזות הנושא העיקרי היא האהבה", קובע המתרגם שלמה דיקמן במבוא למהדורה העברית, "גיבורי הסיפורים הם אלים, נימפות, נאיאדות, בני־תמותה, מלכים, נסיכים, גיבורים ואנשים פשוטים מדלת־העם. אף האהבה עצמה מופיע בכל שלל צבעיה: אהבת־נעורים זכה וטהורה, אהבת־גבר איתנה ושקטה, תאוות בשרים ותשוקת־רגע נמהרה, סערת־חשק וזימה נפשעת וגם פתולוגית" (מתוך מטמורפוזות/אובידיוס; מרומית: שלמה דיקמן; מוסד ביאליק, תשכ"ה).
הספרות מאפשרת לשנות צורה וחומר, להגמיש זהויות ולהחליף פנים, רק כדי להבהיר לנו שאין חדש תחת השמש. עיקרון הגלגל החוזר בעולם, אותו יסוד בסיסי שעליו נשען אובידיוס, ושבעטיו המציאות נראית בכל פעם באור אחר ונראית בעינינו כחסרת תקדים, בולט גם תחת מעטה של אינספור סוגי אישיות, דמויות והתרחשויות.
פסואה ביקש "לומר דברים! לדעת לומר דברים!", כפי שכתב. הוא שאף להשיל את ההבלים התדמיתיים שמלווים אותנו בחיינו, אהבות ושנאות זמניות, עיסוקים תפלים שבין אדם לחברו, מחשבות אקראיות שחולפות כהרף עין, עניינים ביורוקרטיים שממלאים עד לתקרה את זמננו. ודווקא בשל כך הוא העמיס על עצמו כל כך הרבה פרצופים וקולות, מעין סבך של ערב־רב אמנותי, שנועד להבהיק ולהנכיח את המחט שבערימה.
במובן מסוים, האתגר שמציב פסואה הוא גם ההתמודדות היומיומית של כל אדם: להתעלם לרגע אחד מרעשי הרקע, להשתיק ולו להרף עין את הקקופוניה שנוקשת לו על הגב, ולזקק הבנה אחת בודדה, טהורה וכנה לגבי חייו. אם צלח במשימתו זו, כאילו לכד עולם שלם בכף ידו.