שני ספרים שמציגים את קורותיה של יהדות רומניה הגיחו בשנה האחרונה לאוויר העולם. הם מבטאים חוויות אישיות של סופר וסופרת שנכתבות בגוף ראשון כממואר, אבל המכנה המשותף שלהם חורג מן האני־המספר אל עיסוק נושאי־נפשי, שמיוחד לקהילה זו של מהגרים.
בעשורים האחרונים קיימת ערגה של יוצאי רומניה, ובמיוחד הדור הראשון להגירה, אל המולדת ואל הבית שם - גם אם הוא אבוד ואינו קיים עוד. ועל כך, למעשה, סומכים שני הספרים - "רחוב הניצחון" מאת דב הניג ו"להתראות פליני" של רירי סילביה מנור. השניים מתארים עבר של חיים בצל דיקטטורה, שִגרה שיש בה אפלה ומחסור רוחני וכלכלי. ובה בעת, הכתיבה הזועמת על המציאות ההיא גם מתכתבת עם הגעגוע והחמלה שהיו טמונים באותם חיים.
"רחוב הניצחון", ספרו של הניג, נושא את שם הרחוב המרכזי בבוקרשט, שכל מי שביקר בבירה הרומנית גם כתייר חצה אותו. הניג עלה מרומניה לארץ ישראל במסגרת תנועת השומר הצעיר. אחרי כמה שנים בקיבוץ כחקלאי וכדייג נמשך אל תעשיית הקולנוע הישראלית הצעירה, נהיה לעורך סרטים וערך יותר מ־40 סרטים, ובהם קלאסיקות ישראליות דוגמת "קזבלן" ו"מבצע יונתן" של מנחם גולן (הוא אף היה הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר על עריכת הסרט "הנמלט").
אף על פי שהניג בן ה־88 מתגורר שנים רבות בישראל, ספרו נכתב בצרפתית ותורגם לעברית. יש בבחירה הזו משמעות לשונית וגם תמטית; כמו רבים מבני העלייה הרומנית, הכותב ביקש לשמור ולנצור את השפה שנלמדה בבתי הספר בבוקרשט, לצד השפה הרוסית, בתקופת הקומוניזם.
"רציתי להיות כמו שאר הילדים בגילי, גם אם ידעתי היטב שאיני כמוהם, ולו רק בשל העובדה שאני יהודי. בבית הספר היסודי הנוצרי שבו למדתי, וגם ברחוב, בחשמלית ובקולנוע, נתקלתי במציאות הזאת מדי יום ביומו", מתאר הניג בכתיבה יומנית. ספרו הוא אוטוביוגרפיה קלאסית המתארת את מסעותיו הפיזיים והנפשיים של ברנרד, נער בוקרשטי שחווה אהבה ראשונה, אבל גם ייסורים ודילמות מכריעות בשנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה - עד לעלייתו ארצה.
דמותו של ברנרד היא שיקוף לקונפליקט שליווה אותו ואת בני העלייה הרומנית לאורך כל חייהם בישראל: שנאה ואהבה שכפופות לארץ המוצא, ותחושה של בנים בלי בית בכל מקום אשר אליו הם נודדים.
גם רירי סילביה מנור, פרופסור לרפואה ומומחית נוירו־אופתלמולוגיה בעלת שם עולמי, מציגה בספרה נרטיב אוטוביוגרפי של היפרדות מבית, ובמקביל גם חזרה פיזית ומטאפורית שמביאה עימה סליחה ופייסנות לזיכרונות הרעים ממקום הולדתה. דומה כי רק מפגש פנים אל פנים עם המטענים הקשים שנותרו במולדת יוכל להביא מזור ותחושת השלמה.
"אט־אט התחלתי להבין שרק אם אסע לבוקרשט של חדר ילדותי, רק אז יעלו שוב - אולי - על קירות זיכרוני, מלמטה למעלה, הדמויות הלבנות והשחורות הססגוניות שאסופות בתוכי במין קבר אחים", כותבת מנור בספרה, "רק אם יופיעו שוב, בצבעיהן המקוריים, יוחזר לי משהו חשוב מאוד, שחשבתי שאבד, משהו שיסייע לי לשבור את צופני הסיפורים שסיפרתי לעצמי. התחלתי להאמין שעל הקיר הלבן שבזיכרוני יתחילו להופיע תמונות עתירות צבע... ואז אזכור גם את שש השנים הראשונות לחיי, תקופה ששכחתי לחלוטין, אבל שנותרה אי שם, בתת המודע, כמו מוקש שלא התפוצץ. מוקש שיתפוצץ באיחור. אולי".
מנור, כמו הניג, כותבת בשתי שפות - רומנית ועברית. את "להתראות פליני" כתבה בעברית, אך בעצם הדילוג בין לשונות וז'רגונים, וברצון להישאר במרחב הלימינלי של השפה - המקום המובהק של המהגרים - היא מרמזת על המקום הנפשי של הטקסט.
האם ניתן לדבר על יהדות רומניה שעלתה לישראל - שהיתה אחת העליות הגדולות ביותר - כמקשה אחת שאינה סטריאוטיפית? כמי שגדל בבית של עולה מרומניה הבחנתי בשני הספרים במוטיבים מובהקים של מהגרים אלה - בחירה בחיים ובהנאותיהם כמאפיין כלל־תרבותי. וכן, רגשות השנאה העזים למדינה שבגדה, ובעיקר מנעה מיהודיה להשיב לה אהבה.
מנור והניג מציגים בספריהם האישיים תמונה דומה: המהגרים מוכנים לסלוח על העבר, על הייסורים ועל התלאות, אבל מתקשים להבין מדוע הבית דחה אותם. השאלה הזו נותרת פתוחה, מהדהדת ומדממת, ומעסיקה אותם גם עשורים רבים לאחר העלייה לישראל.
רחוב הניצחון / דב הניג; ידיעות ספרים, 263 עמ'
להתראות פליני / רירי סילביה מנור; פרדס, 362 עמ'