"חיי מדף": קם מעצמו לתחייה

לאן תוליך אותנו השורה המתקדמת לאיטה, כאן, ברגע זה? בעצם הפנייה אל הטקסט סבורים הקוראים כי המשעול שבו הם צועדים נסלל בסמכות וברשות, בצלילות וביד בטוחה. אך לא פעם זו אינה אלא אשליה מתוקה, שהכרחית לשכנוע עצמי של אדם, כל אדם, מול יצירת אמנות.
לא ייפלא לדעת כי רבים הם הכותבים שנגררים מן המילה, אל המשפט, אל הפסקה, והלאה אל הפרק, ללא כוונת תחילה, כמגששים בעלטה גמורה. הם עושים זאת לא מתוך בחירה סגנונית שמתעקשת על תודעה מתפרצת, אלא משום כורח אחד יחידי: הטקסט השלם הוא אינו אלא כאוס שמתארגן לאיטו. בדרך נס הוא מתלכד, או שאובד בחשכת החלל.

כוחה המצמית של האקראיות; הבחירה המודעת בשרירותיות; התלות במה שלעיתים נדמה כחסדי שמיים; כל אלה אינן בלעדיות לכותבים הסומים. טרקובסקי העיד על ייסורי חדר העריכה שלו - "עמל מפלצתי", כינה מלאכה זו. הוא סיפר כיצד בסרטו "מראה" (1975), "הנחתי לעצמי לשגות באופן בלתי נסלח, הסרט לא החזיק מעמד, לא רצה לעמוד על רגליו, התפרק מול עיניי. שום מבנה פנימי מחייב, שום קשר, שום היגיון. והנה, ביום בהיר אחד, כאשר בקושי המצאתי אפשרות אחת נוספת לחילופי סדר נואשים, הסרט נולד. החומר קם לתחייה" (מתוך "לפסל את הזמן", אנדרי טרקובסקי; אסיה, 2013; מרוסית: סיון בסקין).

הבמאי הרוסי דימה את חלקיקי הסצנות שפוזרו על שולחן חדר העריכה, למי ש"חוברו על ידי מערכת דם יחידה". כלומר, גם אם היו שונים בתכלית, גם אם בעין בלתי מזוינת ייצגו קודים זרים ודיברו שפה שונה, הם יצאו לאוויר העולם מאותו הרחם. חדר העריכה משול למעבדה מולקולרית המפענחת דנ"א. אל לו לעורך הסרט לשקוט עד שימצא את האחים שהופרדו בלידתם.
ובכל זאת - לסמוך על החומר שיקום מעצמו לתחייה? המסתורין שבהתלכדות הטקסט חוזר אחורה, אל התרגילים הבסיסיים לכותבים טירונים: תיאור מחשבה תועה על הדף, ללא סינון או הכוונה. לתת לקשר הרפלקטיבי בין המוח ליד הכותבת לפעול באופן עצמאי. כך, בכל יום, מתוך שגרה ומשמעת כתיבה. ואז, לבסוף, פרימת חוטים אחדים מן הקטעים השונים לכדי שזירה שלהם זה בזה.

זו אינה מיסטיקה, אלא טבעו של האמן. תחושת ערעור עצמי והערכת חסר הכרחיות לו. אנחנו סומכים מעט מדי על התודעה, אבל היא מתוחכמת: מפיקה מילים, עצמים וגופים שונים ומגוונים, ובכל זאת בעלי אותו מטען גנטי. האם הוא יתפרש כראוי בכל מפגש עם צופים או קוראים? זו כבר שאלה שנותרת ללא מענה, מותירה שובל של עצבים חשופים ותחושת תסכול שאין ממנה מנוס.