"אמל"ק: אמא שלי מתה"

״ויהי אחר מחצית הדרך של חיינו, ונמעד בממד האלגורי וניפול לקרקעית עצמנו כי אמנו מתה.״ כך נפתח ״שושנה שושנה שושנה,״ ספרו החדש, של אודי שרבני, העוסק במות אמו ושאותו הוא עצמו מכנה ״הצעה לקינה.״ שרבני אמנם נתלה באילנות גבוהים מאוד – שכן משפט הפתיחה הזה הוא וריאציה שלו על המילים הראשונות ב״התופת״ של דנטה, וסגנון הכתיבה שלו שואל ביטויים וצורות מן התנ״ך והמקורות – אבל הוא גם מצליח ליצור טקסט שהוא בו זמנית אישי וכואב וגם מלא הומור, לערבב רעיונות נשגבים וזיכרונות בנאליים, לשון קודש ודימויים יומיומיים מודרניים וליצור טקסט שנקרא לא רק כקינה של בן מבוגר על מות אמו, אלא כמין מחאה נגד עצם מותם של אנשים קרובים ונגד הסופיות הבלתי נתפסת של המוות הזה.

״שושנה שושנה שושנה״ (שכבר הספיק לזכות בפרס אקו״ם על שם נתן יונתן) הוא, שלא במפתיע, הטקסט האישי ביותר של שרבני. הוא בן ה-50, החל את דרכו ככדורגלן אבל מאז פרישתו בשל פציעה, בגיל 21, הספיק לכתוב במגוון עיתונים, לזכות בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״, להיכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר ולכתוב שירים למגוון מבצעים (מאור כהן, ברי סחרוף, חמי רודנר וגם הראפרית אקו). גיבור רומן הביכורים שלו ״למה אתה לא מחייך״ (משנת 2011) היה, כמוהו, נער פופולארי ואהוד משכונת הדר יוסף, שבין יתר הטלטלות העזות בחייו איבד את אחיו הגדול (״אמא אומרת שאלה החיים, שהמוות הוא חלק מהחיים ואני לא מבין את זה״). על אף המרכיבים האוטוביוגרפיים הללו, שרבני חזר והדגיש כי הרומן הוא יצירה בדיונית. ״שושנה שושנה שושנה״, לעומת זאת, מבוסס על מבחר זכרונות. את השירים התחיל לכתוב בשבעה על אמו. התוצאה היא פואמה ארוכה במרכזה יחסי הבן והאם: רגעים קטנים, לכאורה, כמו צהבהבות אצבעותיה משנים של עישון סיגריות ״אירופה״, או ההשתוקקות העזה של שרבני הילד למוקסינים שראה בחלון ראווה בדיזינגוף עליהם אמא אמרה ״יקר״; רגעים אחרים, אבסורדיים, כשהגיע הטלפון מאיכילוב המבשר כי הדרדרות במצבה של האם ושרבני ירד לרחוב ובמצוקתו הלם על חלון של ניידת משטרה, מתחנן שתיקח אותו לבית החולים (וכך אכן היה); כמובן, רגעים  דרמתיים מאוד, כמו ״הפרוצדורה״ אליה נכנסה האם בבית החולים וממנה לא יצאה, ומותה, ששרבני מדווח עליו בדחיפות: ״ונאמל״ק: אמא שלי מתה.״

"עכשיו אני אדם שאין לו הורים, שאין לו אמא, התכוננתי לזה מיום שאני זוכר את עצמי. שמעתי על אימהות של אחרים שמתו ופחדתי להידבק, פחדתי להתקרב למי שזה קרה לו"

קדיש יתום

שרבני אומר שכל חייו פחד מפני הרגע הזה, מפני מותה של אמו. אולי זה מפני שהוא בן הזקונים במשפחה שהיו בה ארבעה ילדים (אחיו איתן מת לפני עשרים שנה) ואולי משום שהיה ילד רגיש, שמערכת היחסים החמה עם אמו הייתה עבורו מקור של ביטחון. ״אמא שלי לא תמיד הבינה מה אני כותב, אבל היא הייתה הכתובת שאליה יכולתי להביא את ההצלחות והכישלונות שלי, היא הייתה העדה שלי וגם האדם האחד שרציתי להרשים״ הוא אומר. ואף על פי שלכאורה התכונן לכך, מותה של אמו והעובדה שכעת הוא כהגדרתו ״יתום שלם, יתום עגול״, הפכו אותו לאדם אחר. ״עכשיו אני אדם שאין לו הורים, שאין לו אמא,״ הוא אומר. ״התכוננתי לזה מיום שאני זוכר את עצמי. שמעתי על אימהות של אחרים שמתו ופחדתי להידבק, ממש פחדתי להתקרב למי שזה קרה לו, כדי שזה לא יקרה גם לי. לכאורה, עכשיו אני כבר לא צריך לפחד אבל נותר איזה ריק, כאילו חלק שלם ממני, מן העבר שלי, נקטע והשאיר אחריו כאבי פנטום.״

הספר נתלה באילנות גבוהים עם אזכורים לתנ"ך ודנטה, טקסט שהוא אישי וכואב ובו זמנית מלא הומור, שמערבב לשון קודש ודימויים יומיומיים מודרניים ונקרא לא רק כקינה של בן מבוגר על מות אמו, אלא ככתב מחאה נגד עצם המוות

אתה חוזר ומזכיר בטקסט את הקושי לכתוב, למצוא מילים מתאימות לתאר את השבר הזה שמתרחש כשאמא מתה, ובכל זאת, מיד התחלת לכתוב.

״הכתיבה כאילו נכפתה עליי. כתבתי כל הזמן, בלי הפסקה. כל מיני משפטים ומחשבות. אמא שלי מתה, ומבחינתי העולם לא ממשיך להיות אותו עולם. הפואמה הזו נכתבה מתוכי כסוג של ניסיון להיאחז בשפה, כמו תפילה, שאני מקווה שיבין אותה כל מי שאיבד אם.״

שרבני נע בכתיבה בין לשון רבים ליחיד, כך ב: ״[...] איך זה שאנחנו נקבל החלטות על גופה של אמנו״ או ״מרגע היותנו יתום עגול, נתקשר פעם/ בכמה זמן לכוכבית 2700 כדי לבחור/ בשמות הורינו בשאלות הזיהוי הקולי למען/ לא נשכח לעולם.״ ״חיפשתי שפה לבטא בה את מה שלא הצלחתי להבין, כלומר את העובדה שהחיים נמשכים בלי אמא שלי,״ אומר שרבני, ״ורציתי להראות שהשפה עצמה מוגבלת ולא יכולה לבטא את המשבר הזה.״ לשון הרבים הופכת את המשבר האישי של שרבני למשבר כלל אנושי וטוענת את הפואמה לכל אורכה במתח שבין תפילה, המבקשת סדר ומשמעות, לאובדן פרטי שאינו מציית לשום סדר.

מילת אהבה אחת

אי אפשר לקרוא את ״שושנה שושנה שושנה״ בלי לחשוב על קינות גדולות ומוכרות שכתבו גברים על אימהותים: ״קדיש״ של אלן גינצבורג, שנכתב גם הוא כטקסט בהול, קודח ממש, בניסיון לתת קול ומקום לאמו שסבלה במשך שנים ממחלת נפש; שמונה הפואמות של שיימוס היני Clearances שנועדו למלא בזיכרונות את החלל העצום שהותירה אמו עם מותה; ״יומן אבל״ מאת רולאן בארת׳, הבנוי פתקים קצרים ומשפטים מקוטעים שנכתבו מדי יום לאורך שנתיים מאז מות האם; וכמובן ״מות אמי״ של נתן זך (שאגב תרגם את גינצבורג לעברית) שבו הוא מגיע להכרה כי מות האם היא ראשית ההזדקנות של הבן, וכי ההיעדר והאבל משנים אותו באורח מהותי. טקסטים דחוסים רגעי משפחה אינטימיים, מגעים ופרידות ובניסיונות לשמר את אלה בחיים. כך גם אצל שרבני: ״יתכן שהכתיבה נולדה גם מפחד לשכוח, אם כי אין באמת סיכוי שאשכח משהו מאמא שלי,״ הוא אומר. ״סיפרתי עליה הרבה מאוד לבת שלי וגם הראיתי לה תמונות. היא כנראה הבינה מיד כמה קשה לי והתחילה לספר לי על חלומות שבהם היא ראתה את סבתא שושנה. אני לא בטוח שהיא באמת חלמה עליה, ואולי היא רק רצתה לשמח אותי, להרגיע אותי שגם היא לא תשכח אותה.״

הטקסט שלך מסתיים בכמעט השלמה: ״...ונבקש מנוחה וננטוש את הדווקא [...] ואמרנו: אהיה אשר אהיה.״

״אני לא יכול לא לראות את כל הדברים הטובים בחיים, את העובדה שהשמש שוב זורחת, שיש דברים שמצחיקים אותי, שיש דברים ואנשים שאני אוהב. אבל העצב הזה על המוות של אמא הוא לא דבר שנעלם. חלפו שנתיים, ואני שבדרך כלל כותב כל מיני דברים במקביל, לא כתבתי אף מילה מאז הפואמה הזו, ואני מניח שייקח זמן עד שאחזור לכתוב.״