אחת המחשבות שלי בזמן הקריאה ב"חזרה לעדן" היתה: "איפה הספר הזה היה כשהייתי בת עשר?". גיבורת ספר הביכורים של רבקה חסיד היא נערה שמנה בת שלוש־עשרה: בת־סער נוצותיים חיה ב"עדן", ממלכה עשויה עננים שתושביה אחראים על ויסות מזג־האוויר בעולם בני־האדם. הסדר הקוסמי־מטאורולוגי נשמר, בין היתר, באמצעות ריקוד קליל ומתואם של תושבי הממלכה. קלילות בממלכת עדן אינה אסתטיקה גרידא, היא ערך. וכפי שהספר מבהיר הגיבורה שלו אינה קלילה, לא פיזית, לא נפשית. זו בחירה חכמה, הגוף של בת־סער אינו מנותק מהסיפור, אבל גם אינו כל הסיפור.
מאז שאיבדה את אחותה, בת־סער מתנחמת באכילה. הסימפטום הוא מטאפורה: האוכל מצטבר על גופה כשריון מגונן. חסיד מציעה לקוראים צעירים לחשוב על יחסים עם אוכל בהקשר רחב: נפשי, משפחתי, חברתי. האכילה היא לא פגם או חולשה, אלא דרך התמודדות. המגמות מזינות זו את זו: הגיבורה מתגוננת באמצעות התבודדות ואכילה, ככל שהיא נסגרת הסביבה תובעת שתפסיק לאכול ו"תצא מזה". בינתיים, אף אחד לא מדבר על "הפיל שבחדר", האובדן, המשבר הנפשי.
הפתרון נמצא במקום אחר, בת־סער נשלחת לפנימיה לפליטי ממלכות קסומות. הילדים בפנימיה נפלטו מעולמות קסומים: אנשי זאב, מכשפות, שדים. במקום ללמוד איך להשתמש בכוחות העל שלהם, הם לומדים איך לחיות בעולם בני האדם, להשתמש במכונת כביסה, לשלם בכרטיס אשראי. הנה עוד נושא לקנאה: למה גיבורים ספרותיים זוכים לשיעור בכביסה והתנהלות כלכלית ותלמידי מערכת החינוך הישראלית לא?
גיבורת הספר אינה קלילה, לא רק פיזית, גם נפשית. בחירה חכמה של הסופרת, הגוף של בת־סער אינו מנותק מהסיפור, אבל גם אינו כל הסיפור. האוכל מצטבר על גופה כשריון מגונן. האכילה של הגיבורה היא לא פגם או חולשה, אלא דרך התמודדות.
ההברקה הזו לא ממומשת עד הסוף. השיעורים בבית הספר משמשים לא פעם ככר לבדיחות על האבסורד שבעולם המורים־המבוגרים, מותירים מאחור אפשרות מעניינת יותר: להשתמש בנקודת המבט של יצורים קסומים כדי להסתכל מחדש על העולם המוכר. עבור ילד מעולם אחר, מכונת כביסה יכולה להיות פלא טכנולוגי. כרטיס אשראי הוא סוג משונה מאוד של קסם.
חולשה נוספת היא דמותו של אדם, ילד אוטיסט והתלמיד היחיד בבית הספר שאין לו כוחות קסם. הקושי של הורים לילדים אוטיסטים למצוא מסגרות הוא נקודה חברתית כואבת וחשובה. אבל עצם הצבתו של ילד על הרצף בין יצורים קסומים מהדהדת מסורת מוצלחת פחות של ייצוג השונות הנוירולוגית: אוטיסטים כ"ילדי פיות", נשמות מיוחדות בעלות כוח מסתורי. הכוונה אוהדת, אבל לוקה בעיוורון לרגישות הזו.
בהמשך הספר נחלש כוחו הספרותי. סיפור ההתבגרות העדין נדחק לטובת מלחמה אפית, עימוק ענקים בין כוחות גיהינום לתושבי עדן. זו אינה בעיה ייחודית לספר הזה. ספרי ילדים ונוער רבים מרגישים היום צורך להעלות במהירות את רמת האיום עד לגורל העולם כולו. אלא שלא כל סיפור זקוק לכך. לפעמים די בכך שעולמה של ילדה אחת עומד להשתנות. בסופו של דבר, המעלות של "בחזרה לעדן" רבות מהחולשות שלו. חסיד יודעת לבנות מתח וההמצאות שלה לא מרגישות כמו חיקוי של עוד־סיפור־מוכר־על־בית־ספר־לקוסמות, ואני בהחלט רוצה לקרא את הספר הבא שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
