לוליטה, גרסת הנגטיב

הנובלה ״התלמיד״ מאת מאיה בנבנישתי (הוצאת ״פטל״) עוסקת בנושא שכמעט לא מדברים עליו: התאהבות של מורה בתלמיד שלה. גיבורת הנובלה היא אודרי, מורה ישראלית־בריטית צעירה ואידיאליסטית שמלמדת בבית ספר באנגליה. אודרי מתאהבת בסיימון, אחד מתלמידיה, נער שנון, יפה תואר ומלנכולי. המשיכה אליו סוחפת את אודרי למערבולת של כמיהה וחרדה. לא מדובר בספר על פגיעה מינית, שכן אודרי מצליחה לרסן את המעשים שלה. אבל היא לא מרסנת את רגשותיה, וסיימון הולך ותופס מקום מרכזי בחייה.

מאיה בנבנישתי (39), שכתבה את ״התלמיד״, עובדת כמורה מזה עשר שנים, ומלמדת כיום בבית הספר היסודי הדו-לשוני בירושלים. ״בעולם הפסיכולוגיה מדברים הרבה על רגשות שמתעוררים אצל מטופל כלפי מטפל. יש עולם מושגים שלם עבור זה,״ היא אומרת. ״בעולם שלנו, של המורים, זה טאבו ענק ויש סביב זה שתיקה כבדה מאוד. עניין אותי לפצח את השתיקה הזו ולצלול פנימה״.

כשהנושא הזה כן עולה לכותרות, זה בדרך כלל בהקשר של פרשות ופגיעות.

״אנחנו מכירים את הנושא רק מהחדשות, מעולם צהוב של אלימות מינית, אבל לא עניין אותי לחקור את זה מהמקום הזה. עניין אותי להסתכל על משהו הרבה יותר פשוט: מה קורה כשמורה מתאהבת בתלמיד. זו קצת גרסת הנגטיב של ׳לוליטה׳, במובן שזו מישהי שמבחינה בין טוב לרע, ויש לה מאבק פנימי עם עצמה בגלל שהיא יודעת מה ההבדל בין מותר לאסור. ובכל זאת, מתפרצים אצלה הרגשות האלה. מה היא עושה?״. בנבנישתי לא כתבה ממואר, אבל משלח היד מאפשר לה להסתובב בין כל החשודים המיידים.

אנחנו מכירים את הנושא מהחדשות, מעולם צהוב של אלימות מינית, אבל אותי לא עניין לחקור את זה מהמקום הזה. עניין אותי להסתכל על משהו הרבה יותר פשוט: מה קורה כשמורה מתאהבת בתלמיד? מישהי שמבחינה בין טוב לרע, ויש לה מאבק פנימי בגלל שהיא יודעת מה ההבדל בין מותר לאסור. 

מהניסיון שלך בחדרי מורים, את רואה את הדינמיקות המורכבות הללו במציאות?

״אני רואה שזה קיים, שיש שם מתח. אני מניחה שהרבה מורים חווים את זה עם חשש, וצורך לשים יותר ויותר מרחק בינם לבין התלמידים, אם הם מרגישים שהגבולות שלהם נחצים, או שהתלמידים מתבלבלים מולם ולא כל כך יודעים איפה למקם אותם. לפעמים הערצה או היקסמות של תלמידה כלפי מורה יכולה לבלבל אותה, ועבור המורה זו יכולה להיות חוויה מפחידה מאוד, בין היתר כי כמורים אנחנו אמורים לגונן על הילדים. זה חלק מהקונפליקט של אודרי: היא יודעת שהיא צריכה לגונן על סיימון, מה גם שהוא טינאייג'ר דיכאוני. זה מבלבל אותה עוד יותר ומכניס אותה לתסבוכת״.

״התלמיד״ היא נובלה קצרה, ואודרי עצמה מספרת אותה, כאשר הקוראים נמצאים בתוך הראש שלה בכל רגע, כולל כשהיא מגיעה בבוקר לבית הספר ויודעת בבטן, לפני שראתה אותו, שסיימון כבר בבניין. ואולי בגלל זה הספר מטריד - הוא לא מאפשר לקורא לשפוט אותה מבחוץ, ומשאיר אותו בתוך הפער בין מה שאודרי מרגישה לבין מה שהיא מרשה לעצמה לעשות.

למה דווקא אודרי, שמבחינה בבירור בין מותר לאסור, נשאבת למערבולת הזו?

״אודרי בעצמה קצת נקרעת בין להיות ילדה לבין להיות אדם מבוגר, היא לא עשתה את המעבר מילדות לבגרות בצורה חלקה. בגלל זה היא מזדהה כל כך עם סיימון. היא רואה בו כל כך הרבה מעצמה, וזה לא הגיוני על פניו, כי סיימון הוא בסך הכול ילד. בנוסף יש אצלו עצב גדול מאוד שהוא חושף בפניה, בצורה שאנחנו, המבוגרים, אולי לא יכולים לעשות, כי אנחנו קצת יותר מסתירים את העצב שלנו. זה מדבר אליה מאוד״.

לא ממואר

לצד הסערה הפנימית של אודרי, הנובלה מלאה בתיאורים חיים ואמינים של שגרת בית הספר, כמו שיחות בחדר המורים או תלמידים שבודקים את גבולות הסבלנות של המורים. בספר, הקשרים בין מורים לתלמידים קרובים ויומיומיים, והתלמידים מחפשים כל הזמן את קרבת המורים.

איך הניסיון שצברת בהוראה השפיע על מה שכתבת?

״יש לי היכרות עמוקה עם האווירה של חדר המורים והתקשורת בין המורים, וגם עם החוויה של לעמוד מול כיתה. עם מה זה ללמד ולהעביר שיעור, תלמידים שמאתגרים אותך, שמעצבנים אותך, שיודעים לזהות בדיוק איך להפעיל אותך ולגעת בטריגרים שלך, בנקודות התורפה שלך. יש בספר את בני הנוער שתמיד זורקים לאודרי הערות שוביניסטיות ומיזוגניות, כי הם בדיוק יודעים שזה מה שיעצבן אותה״.

הספר לא אוטוביוגרפי. איפה הספרות הכריחה אותך לדמיין ואיפה יכולת להישען על מה את מכירה מעצמך?

״ הכול מהדהד דברים שאת מכירה, אני מכירה אנשים עם דפוסי חשיבה אובססיביים, אני מכירה אנשים דיכאוניים, ואנשים  חרדתיים״.

בחרת לכתוב סיפור קורה לא כאן, בבריטניה, ואודרי היא דמות על גבול, ישראלית־בריטית.

״למרות שיש הבחנה בין טוב לרע, אני לא יכולה לברוח מזה שזה נושא נפיץ. הרגשתי שכדי לאפשר לעצמי לגעת בדבר כל כך רגיש בצורה כנה אני חייבת להרחיק קצת. גם כדי לעזור לקוראים להיכנס לזה עם פחות מחיצות״. ״התלמיד״ הוא ספרה השני של בנבנישתי. הראשון, ״הספר על אמיל״, רומן התבגרות שמתרחש בתיכון בקצה המדבר, ובמרכזו סיפור האהבה של שני תלמידים, נעמי ואמיל, יצא ב־2025, גם הוא בהוצאת פטל. בימים אלה היא לא כותבת. ״יש כותבים שכותבים כל יום כדי לשייף את המוח ולהישאר במצב תודעה מסוים. אני קצת שונה,״ היא אומרת. ״אני צריכה שנושא מסוים יתפוס אותי ואת תשומת הלב שלי״. ובכל זאת, כשהסיפור הבא יגיע, היא כבר יודעת שלא תוכל להתעלם ממנו: ״לפרסם ספרים זה הדבר הכי לא מעשי ולא רווחי שאדם יכול לעשות. עושים את זה רק כשאת מרגישה שאת חייבת לספר סיפור מסוים, ושאת חייבת שהוא יישמע, כמו שהרגשתי כאן, אחרת אין בזה שום היגיון״.