בקרב קהל הקוראים בעברית הספרות הרוסית, ובפרט הרומן של המאה ה־19, מתנקזת כולה לשני יוצרים שונים בתכלית, המכונים בחיבה "טולסטויבסקי" - הלחם של טולסטוי ודוסטויבסקי. אך איוואן טורגנייב, מחבר הרומן המוכר "אבות ובנים", הוא הוכחה כי הספרות הרוסית עשירה ומגוונת הרבה יותר.
"רוּדין" הוא רומן הביכורים של טורגנייב, שראה אור בעברית בתחילת המאה הקודמת ושכעת זוכה לתרגום מחודש. הספר פורסם ב־1856 ושייך למסורת ענפה העוסקת ב"אדם המיותר". כמו יבגני אונייגין של פושקין, ואפילו אובלומוב של גונצ'רוב, גם דמיטרי רוּדין של טורגנייב הוא אדם משכיל, אידיאליסט, בעל כושר דיבור יוצא מן הכלל, נטול יכולת להגשים את הרעיונות שהוא כה מיטיב להטיף להם.
יש להודות, פתיחת הרומן אינה מן המסעירות. טורגנייב משתהה באקספוזיציה, נע בעצלתיים בעולמה של האצולה הכפרית הרוסית. שלא כמו "אבא גוריו" של בלזק הצרפתי, המתקשט גם הוא באקספוזיציה ארוכה ומפורטת, אך דחוסה באינטנסיביות כמעט תיאטרלית שבה כל פרט מייד מטעין את העולם החברתי והנפשי של הרומן, אצל טורגנייב הקצב הוא איטי בהתחלה, כמעט מנומנם. רק בפרק השלישי מגיע הגיבור וכניסתו מציתה את הרומן, שהופך חי, מתוח ומסקרן. רודין, אינטלקטואל רוסי מבריק וכריזמטי, הוא איש הרעיונות הגדולים: האדם וייעודו, האמת והאהבה. הופעתו באחוזה הכפרית של בעלת אדמות אמידה מסחררת את כל יושביה.
מענג לצפות כיצד רודין משנה את סביבתו. הוא מסעיר את כל מי שבא איתו במגע: באסיסטוב הצעיר נשבה בקסמו ורואה בו מורה רוחני; נטליה מתעוררת באמצעותו לחיים רגשיים ואינטלקטואליים ובין השניים מתלקח סיפור אהבה; פיגאסוב, ציניקן מריר ושונא נשים, מתנצח איתו בלהט; ואפילו לז'ניוב, המכיר אותו היטב ולא נופל בקסמו, נאלץ להתמודד מחדש עם האדם שהיה רודין בצעירותם.
אך ככל שהעלילה מתקדמת, כך מתגלה פער טרגי בין כוחו המילולי לחולשתו בחיים. אהבתו לנטליה הצעירה מעמידה אותו במבחן, שחושף כי האיש המצית באחרים את אש הרעיונות הגדולים מתקשה להבעיר אותה בחייו שלו. זהו אולי הפרדוקס היפה של הדמות: רודין מתקשה לעצב את חייו - אבל מצליח לעצב, ולו לזמן מה, את חייהם של אחרים.
הקריאה ב"רודין" מעלה על הדעת יצירה אחרת של טורגנייב, סיפור קצר ונפלא בשם "מוּמוּ", שבמרכזו סיפור האהבה בין גראסים, חירש־אילם גדל גוף, לבין כלבה. בעוד רודין הוא דברן מזהיר שכוחו מצוי כמעט כולו במילים - גראסים הוא כמעט חסר קול בעולם. בסופו של דבר מתהפכת התמונה: גראסים, שאין לו שפה, עושה מעשה, ולאחר שהוא מטביע את מומו - קם ועוזב את בית גבירתו. ומול גראסים, רודין, שהמילים שלו מציתות באחרים אמונה, אומץ ותשוקה לחיים, מתקשה לפעול. בשתי היצירות טורגנייב כמו שואל מהו ערכה של מילה, ומי מהשניים, השתקן או המדבר, קרוב יותר אל החירות.
בספרות העברית "האדם המיותר" של הספרות הרוסית מצא גלגול קרוב, אם כי לא זהה: דמות "התלוש", שאפשר למצוא לה ניצנים כבר אצל פרץ סמולנסקין ב"התועה בדרכי החיים", ואחר כך, בעוצמה, אצל יוסף חיים ברנר. גם "התלוש" מודע מדי לעצמו ולא מתנחם בקלות, ורוצה בכל מאודו למצוא מעשה או ייעוד שיצדיקו את קיומו. אך בעוד התלישות הרוסית מתגלמת ב"אדם המיותר" שלא מצליח להפוך רעיון למעשה - אצל סופרים עברים כסמולנסקין וברנר היא מקבלת גוון יהודי, היסטורי, לאומי: האדם התועה בדרכיו אחר מקום, שפה, עתיד.
סופו של רודין בפריז של מהפכת האביב, 1848. כאפילוג, טורגנייב שולח את גיבורו לבריקדות, ושם הוא סוף־סוף מצליח לעשות מעשה ולהקריב את חייו. האירוניה נשמרת - רודין מגשים את עצמו ברגע המוות. זהו כוחו של הסופר, שדוחס ברומן קצר שאלות כבדות משקל.
הספרות הרוסית של המאה ה־19 התברכה ברומנים עצומים בהיקפם, אך לטורגנייב יש כישרון להיות תמציתי, צלול ואלגנטי. טורגנייב כותב יפה על "האדם המיותר", אבל הוא עצמו אינו "סופר מיותר". הוא יודע לעשות בספרות את מה שרודין מתקשה לעשות בחיים: לקחת רעיון גדול ולהפוך אותו למעשה ספרותי מדויק וקצר. תעיד על כך גם אחרית הדבר המרתקת והמקיפה, שהוסיף למהדורה הנוכחית המתרגם יניב חמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו