ספרו החדש של יואב בלום מג'נגל בין שני ז'אנרים שונים, ומזכיר לנו את כוחה של ספרות טובה

אחד האירועים שסימנו את פריחתה של ספרות הפנטזיה העברית היה ההימור של הוצאת כתר על יואב בלום. ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", שיצא ב־2011, הביא קול חדש ומרתק, ששילב פנטזיה, מדע בדיוני וספרות בלשית עם נגיעות פילוסופיות. מאז יצאו עוד ארבעה ספרים, כל אחד מלא דמיון ומספר סיפור אחר, אבל כולם יואב־בלומיים באופן מובהק. מולם הספר החדש של בלום, "הסופר", הוא אחר. ממש אחר. הרבה יותר אישי, הרבה יותר מציאותי, ובמידה מסוימת גם הרבה יותר מורכב.

מיכאל קורן, גיבור הרומן, הוא סופר מצליח שאיבד את האמונה בספרות ובכתיבה. הוא משתכנע לטוס לחו"ל כדי לקבל פרס ספרותי אחרון לפני פרישתו, ומשאיר בארץ את אשתו ההרה. הנסיעה מחייבת אותו להשתתף בטקסים, בקבלות פנים ובראיונות, ולדבר על יצירתו דווקא כשהוא מטיל ספק בערכה. במקביל, הספרות הספקולטיבית שכה מזוהה עם בלום נכנסת במלוא העוצמה, עם קווי עלילה שטווה מיכאל, הגיבור, שמתחילים בעולם שאחרי שואה גרעינית ומתגלגלים משם. הקשר בין העלילות מתגלה רק לקראת הסיום.

הדילוגים הללו מייצרים מעין שני סוגי ספרים: הראשון ריאליסטי, איטי ומהורהר. בניגוד לספריו הקודמים של בלום, שבהם התובנות הפילוסופיות משולבות בעלילה סוחפת, כאן הוא עוסק ישירות בשאלות על ספרות, תרבות ואמנות. בראיונות, בשיחות ואפילו בהרצאה שנושא גיבור הספר, בלום משלב קטעים שנקראים כמעט כמו מסות על ביקורת ספרות, על גבול ספרות העיון. למשל, מיכאל מעלה שאלות כמו: "מה זה בכלל אומר להיות ספר טוב? להצליח? למכור? לעורר רגשות? לשנות אנשים?", וממשיך: "ההגדרה עצמה היא סובייקטיבית, אין גוף אובייקטיבי מקובל ורשמי שהחליט מה זה טוב".

החלק הפנטסטי הוא כבר הרבה יותר יואב־בלומי, אבל אין בו עלילה ברורה אחת. ריבוי העלילות הוא וירטואוזי ומרתק, אך גם מקשה לפתח קרבה רגשית לדמויות. העודפות הזו מייצרת עניין, אבל מאבדת מהאפקט הרגשי ומייצרת ריחוק בין הספר לקוראים.
בחירה מעניינת של בלום היתה לתת מקום משמעותי לגדעון, העורך, שגונב את ההצגה.

דמותו מתפתחת ממעין קלישאה של עורך ספרותי מרוחק לאחת הדמויות המרכזיות בחייו של הסופר. נדמה לי שהבחירה לייצר את הקשר הסימביוטי הזה בין הסופר לעורך היא לא רק בחירה עלילתית, אלא גם אמירה על חשיבותו של העורך בדרך לספר טוב: להביט על הספר מלמעלה, לסדר את מה שטעון סידור, ולפעמים לבקש מהסופר למחוק דמויות, סיפורים ועלילות. הסופר ממציא עולמות ומאכלס אותם בדמויות, אבל זקוק גם למי שישאל מה נחוץ לסיפור ומה צריך להישאר מחוצה לו. דרך גדעון המלאכה הזאת, הנעשית בדרך כלל מאחורי הקלעים, מקבלת פנים וקול.

יש דיסוננס מובנה בקריאת ספר שגיבורו הראשי מנסה לשכנע בחוסר חשיבותה של הספרות, כשדמיונו וכישרונו הפנומנליים של בלום כסופר מופגנים לא רק בעלילות המשנה, אלא גם בעלילה הראשית, באופן חכם במיוחד.

מיכאל יושב בשדה התעופה, מביט בעוברים ושבים, והסיפורים יוצאים מאליהם: אישה בכיסוי ראש הופכת בעיני רוחו לגרושה טרייה שמתכננת פריצה לבנק שוויצרי; איש עסקים משקר לאשתו על פגישה עם לקוח, ובעצם בורח לנפאל; ילד שבוהה בטריילר למשחק מחשב יוצא לחופשה שבסופה אמו תבין שהיא כבר לא אוהבת את אביו, ואביו יבין כמה הוא אוהב את חייו. וכל זה, כאמור, בראשו של סופר שכבר לא מאמין בסיפורים, אבל לא מצליח להפסיק להמציא אותם.

את הספר קראתי במהלך שירות מילואים ביהודה ושומרון. לאחר שקראתי את הקטע הזה, התבוננתי במצלמות החמ"ל ברכבים היוצאים משכם דרך אחד המחסומים בגזרה, וניסיתי, כמו מיכאל, לדמיין את סיפורי חייהם של יושביהם. אמנם לא הגעתי לרמות של "הסופר" - אך בכל זאת השתנה המבט שלי: במקום אובייקטים במחסום, פתאום ראיתי בני אדם עם סיפורים מעניינים ומרגשים.

שאלות רבות שעולות בספר מונחות גם לפתחה של ביקורת הספרות. אפשר להתווכח על איכותו של ספר מסוים, ובכל זאת להתנחם בהסכמה שלספרות עצמה יש תפקיד בעולם. אלא שמיכאל מערער גם על הנחמה הזאת: "הספר איננו מעשיר אותך, אלא יוצר אצלך את אשליית ההעשרה. בעוד שנה לרוב לא תזכרי את מה שקראת מלבד תחושה מעורפלת שתישאר".

ואף שדמות הסופר והספרים שהוא כותב מזכירים מאוד את בלום ואת ספריו, נדמה לי שבניגוד לדמותו הדמיונית של מיכאל קורן, בלום עצמו עדיין מאמין גדול בספרות. ובכל מקרה, אני בוודאי עדיין מאמין גדול בספרות ובהשפעתה על חיינו, ולו בשביל רגעים שבהם כמה עמודים משנים אצל הקוראים את הדרך שבה הם מסתכלים על רכבים שעוברים במחסום.