"חטופים" מספק עדויות נדירות של בכירי חמאס, אבל נכשל במבחן העיתונאי הבסיסי: אובייקטיביות

בסוף אפריל 2024, סמיר משהראוי, יד ימינו של מוחמד דחלאן, קיבל טלפון מאיסמעיל הנייה. "יש לי משהו להראות לך בארבע עיניים", אמר לו ראש הלשכה המדינית של חמאס. משהראוי טס מייד מקהיר לקטאר, ושם הנייה הציג בפניו מסמך מרעיש: איגרת שקיבל זה עתה מיחיא סינוואר. באותה העת התמרון הצה"לי בחאן יונס, שממנו נמלט סינוואר בעור שיניו, היה לקראת סיומו, וצה"ל החל לתכנן את מהלכו הבא: כיבוש רפיח.

באיגרת שנשלחה מעומק המנהרות, סינוואר, ככל הנראה חרד מהמשך הפעולה הישראלית, פירט תובנות שהגיע אליהן מאז פרוץ המלחמה: נתניהו לא יסכים להפסיק את המלחמה לאחר חצי שנה, כפי שסינוואר העריך מלכתחילה, ויש להיות מוכנים למערכה ארוכה משתוכנן; נתניהו ימאן לשחרר את כל אסירי חמאס ולא יסכים לעסקה של כולם תמורת כולם, ולכן יש להסכים לעסקאות בשלבים; וכדי להוריד את ראש ממשלת ישראל מהעץ הגבוה, יהיה על חמאס להגיע לפשרות. "כשראיתי את המכתב", העיד משהראוי, "היה לי ברור שאחרי חצי שנה של לחימה, סינוואר הבין שהדברים התגלגלו לא כפי שהוא תכנן".

מחול התחמקויות

הסיפור הזה מופיע בספרם המרתק של שלומי אלדר ורות יובל, "חטופים: 843 ימים של הפקרה". משהראוי הוא מדמויות המפתח בספר, ששמו עלה לכותרות בישראל לאחרונה. במסגרת מסע יחסי הציבור עם צאת הספר, פורסמה ב"הארץ" כתבה מטלטלת על ההתרעה שהעביר לכאורה נשיא האמירויות MBZ לנתניהו ערב 7 באוקטובר. לימים יתברר שמשהראוי הוא "עיני פחם", המקור העלום שהעביר ל־MBZ, וגם לשב"כ, את המסר המאיים מסינוואר. אך על פרשת "ההתרעה האמירותית" דובר מספיק, וממילא היא רק פרט אחד במארג ארוך ורחב שהספר פורס.

בניגוד לספר אחר שעסק במלחמה וקיבל בצדק תשומת לב רבה - "6:29" של עמוס הראל, שביקש להציג את "הדוח המלא" על אירועי 7 באוקטובר - "חטופים" מתמקד בנושא החטיפה, והמיקוד בהחלט עושה לו טוב. זהו מחקר גדוש ומפורט, המגולל את סיפור החטופים והמאמץ לשחרורם משלל זוויות.

במפתיע, הדחיסות של הספר לא פוגמת בקצבו המסחרר. לאורך הספר משובצות בפונט שונה עדויות חטופים ובני משפחתם, כלי ספרותי יעיל שמותיר את החטופים כל הזמן בתודעת הקוראים. קטעים אלו, שחלקם פורסמו בעבר ואחרים מובאים לראשונה, מעוררים מחנק, עצב, חרדה. העובדה שכותבי הספר הם עיתונאים שכבר לא פעילים בתקשורת אפשרה להם לשמור את הגילויים החדשים לספר, ולספק אותם לקוראים במרוכז.

גולת הכותרת כאן היא העדויות הספורות אך מאירות העיניים שמגיעות מפי גורמים בחמאס, שחושפות את הקוראים הישראלים לפרטים חדשים בעלילה שנטחנה עד דק בשלוש השנים האחרונות.

לצד עדויות אלה, והשיחות עם חטופים ובני משפחותיהם, אלדר ויובל מצרפים ראיונות שערכו עם חברי משלחת המשא ומתן הישראלית. בין היתר, רואיינו לספר מפקד מנהלת השו"ן בצה"ל האלוף ניצן אלון, ראש המשלחת לקטאר ואיש המוסד איל ציר כהן, בכיר שב"כ עדי רותם, הנציג הבכיר במשלחת מטעם צה"ל אורן סתר, וגורמים ישראליים, ערביים ואמריקניים נוספים שהשתתפו. השיחות הללו, והאופן שבו הולחמו יחדיו, מעניקים הצצה מאלפת אל הדינמיקה המורכבת של משא ומתן באשר הוא ושלל האינטרסים והדקויות שמרכיבים אותו.

הספר נפתח בעדויות של בני משפחות החטופים מהימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר ומהחיפוש הנואש שלהן אחר יקיריהן. באותו זמן, נתניהו, עסוק במשבר הביטחוני, לא מוצא אפילו דקות ספורות למפגש עם נציגי המשפחות - גישה הפוכה לזו של הנשיא האמריקני ביידן. אורנה נאוטרה, אמו של החייל החטוף עומר ז"ל, מספרת כיצד בפגישת זום ב־13 באוקטובר, "הנשיא (ביידן) הקשיב בסבלנות לכל משפחה ומשפחה[...] תוך כדי הפגישה, אם שבתה האחת נרצחה בנובה קיבלה הודעה שגם בתה השנייה נרצחה[...] היו צרחות כאב, אנשים התפרקו ואז התנצלו על כך בפני הנשיא. 'אל תתנצלו', הוא אמר להם, 'אני פה כדי להקשיב'".

אחרי העדויות, הספר פורט את המשא ומתן כמעט דקה לדקה, ובפרט את מחול ההתחמקויות סביב "עסקת מאי", ההסכם השני לשחרור החטופים, שהבשיל לבסוף רק בינואר 2024. לפי הספר, נתניהו הוסיף בכל פעם תנאי חדש. ציטוט חד שייך לברט מקגורק, שליחו של ביידן בצוות המו"מ: "זה היה כמו לשחק 'הכה את החפרפרת'. בכל פעם יוצאת החפרפרת מחור אחר בלוח. אתה מכה בה בפטיש, ואז צצה חפרפרת מחור אחר".

"חטופים" הוא ספר מצוין, שהיה יכול להיות מושלם אלמלא סבל מכשל מהותי: המרכבה הספרותית זקוקה לאנטגוניסט מורכב. הנבל הראשי כאן הוא חד־ממדי, והמכשלה הזו גורמת לספר כמו לקרוס לתוך עצמו

בהמשך מתואר כיצד נתניהו מאבד לא רק את האמריקנים, אלא גם את צוות המשא ומתן שלו עצמו. "היו ימים שהרגשנו שמישהו משחק פה על זמן", מספר אורן סתר. "בכל פעם שטמפרטורת הזעם הציבורי עלתה, נתניהו והקבינט היו מתגמשים קצת, או מוציאים עוד משלחת או שולחים עוד צוות. היו רגעים שאני, בחוויה האישית שלי, הייתי שואל: האם אני צוות משא ומתן או האם אני עלה תאנה?"

כידוע, מי שחילץ בסוף את העגלה מהבוץ היה הנשיא טראמפ. במשלחת הישראלית, אחד הבכירים הגדיר את גישת המשא ומתן שלו כ"אווירת cut the bullshit". מקגורק מעיד: "ברגע שביידן פרש וטראמפ נכנס, כולם חישבו מסלול מחדש[...] ה'פקטור טראמפ' אולי לא היה תנאי מספיק, אבל הוא היה תנאי הכרחי".

"חטופים" הוא ספר מצוין, שהיה יכול להיות ספר מושלם אלמלא סבל מכשל מהותי: המרכבה הספרותית זקוקה לאנטגוניסט, ולאנטגוניסט מורכב. הנבל הראשי של "חטופים" הוא חד־ממדי, ולרגעים המכשלה הזו גורמת לספר כמו לקרוס לתוך עצמו.

מקריאת 511 עמודי הספר, נדמה שראש הממשלה המפקיר, ששני לו רק השר דרמר, מנוהל על ידי תכלית אחת: למנוע שחרור חטופים בכל מחיר. אלדר ויובל לוחצים על כפתור ה"הפקרה" בעוצמה כזו, עד שהם מחמיצים הזדמנויות להעשיר את הנרטיב השטחי שהספר רוקם לגבי מניעיו של נתניהו. למשל, בראשית המלחמה, כשנתניהו מעודד את משפחות החטופים להפנות את האנרגיה שלהן כלפי חוץ, במטרה להפעיל לחץ על חמאס באמצעות קמפיין בינלאומי - ההצעה הזו מתורגמת כניסיון נואל של נתניהו להסיט את האש מעצמו, ותו לא. הם מדלגים מההיגיון שיש בהצעה, ובכל זאת, כבר בפסקה הבאה מתארים את הניסיון של המשפחות "להשיג את הקשב הבינלאומי" כמהלך חיובי.

אמנם נתניהו התייחס למשפחות באופן חסר חמלה, ויש הצדקה לתאר אותו כמי שהימר על חיי החטופים בנקודות מסוימות לאורך הדרך, אך למרבה הצער, פעם אחר פעם אלדר ויובל מפספסים הזדמנות לסטות, ולו לרגע, מהנרטיב השטחי שרקמו בנוגע למניעיו.

למשל, בנובמבר 2023, זמן קצר אחרי הטבח, הם מתארים בעצמם כיצד סינוואר רץ לתוך הסכם שחרור החטופים הראשון, כמעט בלי להציב תנאים, בגלל הלחץ הצבאי האדיר שהופעל עליו. ב־21 בנובמבר, כשנתניהו הציג לממשלה את מתווה ההסכם, השרים סמוטריץ' ובן גביר התנגדו. "חמאס נואש להפוגה כדי להתארגן להמשך הלחימה", הסביר סמוטריץ'. "צריך להמשיך את הפעלת הלחץ הצבאי בשביל לוודא שכל החטופים משוחררים".

גם אם סמוטריץ' שוגה במדיניות, גם אם הוא ערל לב - האם אין מקום לדון בעמדתו? האם אין טעם לשאול אם לעיתים היתה לכך הצדקה? מאכזב לגלות שספר שכותרתו "חטופים" לא דן כלל בסוגיות ערכיות ואסטרטגיות, שיש מקום לחקור אותן בהקשרים הללו של משא ומתן.

למרבה הצער, למעט עיסוק קצר בחילוקי הדעות בין משפחות החטופים, לאורך כל הספר אין כל דיון ערכי בשאלה אם היה נכון להמשיך את הלחץ הצבאי על חמאס. זאת, אף שפעם אחר פעם קציני הצבא ואנשי קהילת המודיעין מעידים שרק לחץ צבאי הביא את חמאס לסגת מחלק מדרישותיו.

ביקורת על נתניהו היא דבר חיוני ומתבקש, בוודאי כשמדובר במי שעמד בראשות הממשלה בזמן המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה. אבל כשהיא נעשית באופן כה נוקשה וחד־ממדי - היא מאבדת מהאפקטיביות שלה, וחבל.