קראנו בספרות הפנטסטית הישראלית והגענו למסקנה: למי באמת ניתנה הארץ?

ערב הבחירות, נדמה שאחד מקווי העומק החוצים את החברה הישראלית נוגע בשאלה עתיקה מאוד, שקיבלה משמעות פוליטית חדשה: למי ניתנה הארץ, ומי מוסמך לקבוע כיצד ייראה עתידם של החיים בה?

מאחורי המחלוקות על גבולות, התיישבות, דת ומדינה מסתתרת שאלה עקרונית יותר: האם הבטחה עתיקה, הנתפסת כבעלת תוקף אלוהי, מעניקה למי שמפרשים אותה גם סמכות לעצב מכוחה את המציאות הארצית?

הגיבור היהודי

הוויכוח הזה אינו חדש. כבר יותר מ־100 שנה מתקיימות ומתחרות בתרבות העברית שתי דרכים לספר את השיבה לארץ ואת הזיקה אליה. האחת ביקשה לממש את השיבה ואת הקשר לאדמה כמעשה היסטורי של עבודה, התיישבות, לחימה וריבונות. האחרת רואה בה חלק ממהלך עתיק וגדול מן האדם, שראשיתו בהבטחה המקראית וסופו בגאולה שמקורה מעבר להיסטוריה האנושית.

דווקא הפנטזיה מאפשרת למתח הזה לקבל צורה מוחשית, משום שהיא מכניסה אל המרחב הישראלי המודרני את מאגרי התרבות היהודית לדורותיהם: מלאכים ושדים, ליליות ונפילים, קבלה וכישוף, קמעות, חלומות, משיחים ומתים השבים לעולם

הציונות המוקדמת ביקשה לברוא אדם חדש לא פחות משהיא ביקשה לבנות מדינה חדשה. ב־1898, בקונגרס הציוני השני בבזל, מקס נורדאו קרא לטפח תרבות של "יהדות השרירים", שנועדה להשיב לגוף היהודי את הכוח והביטחון שאבדו לו, לשיטתו, בשנות הגלות.

בר כוכבא נולד מחדש בתוך המפעל הזה. מנהיג המרד בשלטון הרומי, שהסתיים באסון כבד, עוצב בזיכרון הציוני כגיבור לאומי וכדגם של היהודי הלוחם. מציאות ואגדה נשזרו זו בזו, ואפילו הסיפור על האריה שעליו כביכול גבר בר כוכבא הוטמע בתרבות הילדים, כחלק ממיתולוגיה חדשה של כוח, אומץ לב וגבורה. אין בכך בהכרח זיוף של ההיסטוריה, שכן כל תרבות בוחרת מן העבר את הדמויות שבאמצעותן היא מספרת לעצמה מי היא - והציונות היתה זקוקה לגיבורים שיוכלו להחליף את דמות היהודי הנרדף בדמותו של אדם העומד על אדמתו ומגן עליה.

הספרות העברית השלימה את המהלך, בין השאר בסיפור "הדרשה" של חיים הזז, שבו יודק'ה מבקש מן הנוכחים למחוק כמעט את ההיסטוריה היהודית הגלותית, שאותה הוא תופס כרצף של רדיפות, השפלות, קורבנות והמתנה לישועה. לצידה, הלכה ונבנתה דמותו של היהודי החדש: הפלמ"חניק עובד האדמה והלוחם יפה הבלורית והתואר, שלא ממתין לנס, אלא לוקח את גורלו בידיו.

אלא שהציונות החילונית מעולם לא נפרדה באמת מן השפה שביקשה להחליף. היא תיארה את החריש, הבנייה, העלייה וההתיישבות במונחים מקראיים, ולמעשה הפכה את קיבוץ הגלויות ואת הפרחת השממה מחזונות דתיים לתוכנית עבודה. במילים אחרות, הציונות לא ביטלה את הגאולה, אלא חילנה אותה והעבירה אותה אל תוך ההיסטוריה.

מנגד, גם העמדה המשיחית לא בהכרח נשארה מחוץ לעולם העשייה הארצי. אצל הרב קוק, המפעל הציוני החילוני עצמו יכול לקבל משמעות בתוך תהליך גאולי, ואצל אורי צבי גרינברג, המקרא, הארץ, ההיסטוריה והגאולה נשזרים לשפה פוליטית אחת. אם כן, מחנות הנראים לעיתים כמי שלא חולקים ביניהם כמעט דבר משתמשים באותו מאגר עתיק של סיפורים, סמלים וזיכרונות כדי להסביר את זיקתם לאותה ארץ.

מלאכים ושדים

עם השנים הלכו הפערים והעמיקו לכדי קיטוב אידיאולוגי, והספרות הישראלית החלה לשאול מה עלול לקרות כשחזון אחד יבקש להכריע את המחלוקת בכוח. שתי דיסטופיות שראו אור ב־1984 ניסחו את החרדה הזאת בדרכים שונות: ב"פונדקו של ירמיהו" בנימין תמוז מתאר מדינת הלכה הנשלטת בידי סנהדרין, ואילו ב"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן משתלט על ישראל משטר צבאי שמגרש ערבים ורודף את מתנגדיו. שלושה עשורים לאחר מכן, ב"השלישי" של ישי שריד, קמה על חורבות מדינת ישראל מלכות יהודה, שבמרכזה בית המקדש, עבודת הקורבנות וסדר לאומי־דתי המוליך שוב אל חורבן.

מן העבר האחר עולה חרדה שונה: אצל חיים סבתו, למשל, הזיכרון, הפיוט והמסורת המזרחית נשמרים מול כוחות המודרניזציה והישראליזציה המאיימים לטשטשם. שני הצדדים חוששים מאובדן - אך אין מדובר באותו סוג של איום: מחיקת מסורת וזהות היא סכנה תרבותית עמוקה, ואילו הפיכתה של תפיסה דתית אחת לסמכות שלטונית עלולה להיות סכנה קיומית עבור מי שלא מקבלים את אותה תפיסה ולא מוכנים לחיות לפיה.

בתוך אלו, דווקא הפנטזיה מאפשרת למתח הזה לקבל צורה מוחשית, משום שהיא מכניסה אל המרחב הישראלי המודרני את מאגרי התרבות היהודית לדורותיהם: מלאכים ושדים, ליליות ונפילים, קבלה וכישוף, קמעות, חלומות, משיחים ומתים השבים לעולם. כך הגבול בין הארץ לשמיים נעשה חדיר הרבה יותר מכפי שהריאליזם הישראלי מרשה לעצמו להודות בדרך כלל. ובכל זאת, במידה רבה, ספרות הפנטזיה הישראלית המקורית נותרה ספרות נישה. עדיין לא נכתב בעברית "שר הטבעות" היהודי הגדול. לא משום שחסרים לנו מיתוסים, אלא כמעט להפך - המאגר עצום, אך במשך שנים התרבות הישראלית המודרנית התקשתה להכניסו אל מרכז הספרות שלא דרך הדלת המסומנת "דת" או "פולקלור".

הבשורה הטובה היא שהמאמץ הספרותי כבר בעיצומו, ובשנים האחרונות הולכים ומתרבים הניסיונות להכניס את העולם המיתי אל תוך ההווה הישראלי, בעיקר באמצעות פנטזיה אורבנית. בטרילוגיית "הלווייתן מבבל", הגר ינאי בנתה עולם הנשען על מקורות יהודיים; ב"נתב"ג" של יואב כ"ץ המתים חוזרים אל החיים; וב"חרשתא" של יהודית קגן, שדים, ליליות וכישוף חודרים אל ישראל העכשווית.

מבין הניסיונות הללו, דווקא רומן שכמעט נשכח מאז ראה אור ב־2008, "סימנטוב" של אסף אשרי, נותר בעיניי אחד הבשלים והנועזים שבהם. אשרי מכניס את המיתולוגיה היהודית אל המציאות הישראלית בלי להפוך אותה לקוריוז, ובאותה שעה מציב שאלה פילוסופית שהולכת ונעשית פוליטית מאוד: נניח שהוויכוח המטאפיזי הוכרע, שיש השגחה עליונה, שהנביא אמיתי ושההתגלות אינה הזיה - האם מן האמת הזאת נובעת גם הזכות למשול?

ב"סימנטוב", אליהו הנביא מגיע בליל הסדר כמובטח במסורת, אך לא כאורח המיטיב של האגדה, אלא בדמותו המקראית - כנביא הקנאי לה', המבקש להשיב את העולם לסדר קדום, טהור ומוחלט. לשם מימושו, הוא מוכן להפעיל אלימות, להקריב נשים ולמחוק שינויים שהתהוו במהלך ההיסטוריה. אשרי לא מערער על ממשותה של ההתגלות - הוא מערער על הקפיצה ממנה אל הריבונות. גם אם השמיים קיימים, הצו אותנטי ומי שמוסר אותו הוא אכן נביא - האדם עדיין נדרש להכרעה מוסרית, ורשאי לסרב לצו המבקש ליטול ממנו את חירותו או את חייו; שכן אמת מטאפיזית לא מעניקה למי שמחזיק בה זכות אוטומטית למשול באחרים. במילים אחרות: ממשות אינה ריבונות.

אולי מכאן נובעת הרלוונטיות של "סימנטוב" לישראל של ערב הבחירות. הוויכוח הישראלי לא מתנהל בין מי שיש להם עבר לבין מי שמבקשים לחיות בלעדיו, שכן לכולנו יש עבר, זיכרון, מיתוסים וטקסטים מכוננים. המחלוקת מתחילה כשקבוצה אחת מבקשת להעניק לפרשנות שלה למסורת תוקף כלל־שלטוני, המחייב גם את מי שלא שותפים לה לציית לו.

תפיסה חילונית־ליברלית לא נבחנת בכך שהיא מבטלת אמונה, מסורת או זיקה דתית לארץ, אלא דווקא ביכולתה להגן על זכותם של אנשים שונים לחיות בהתאם לאמונתם ולמסורתם, או לבחור לא לעשות כן. בחברה הטרוגנית, זהו הגבול שבין אמונה לכפייה ובין שכנוע לריבונות.

הסכנה מתחילה כשמי שמשוכנעים כי בידיהם אמת עליונה מסיקים מכך שגם העתיד שייך להם, ושהתנגדות לדרכם אינה עוד עמדה לגיטימית, אלא מכשול בדרך למימוש הצו. ברגע שבו אמת מוחלטת מעניקה לעצמה היתר לכפות, להדיר או להפעיל אלימות בשם "המטרה הקדושה" - ניטלת ממנה הלגיטימציה לתבוע לעצמה זכות בלעדית לעצב את הבית המשותף.

זו אחת מההכרעות העקרוניות הניצבות בפנינו מול הקלפי: לא רק במה אנחנו מאמינים, אלא גם מה אנחנו מרשים לאמונה שלנו לעשות לאחרים. אם כך, בסופו של דבר, השאלה אינה רק למי ניתנה הארץ, אלא גם האם מי שמאמינים בכל ליבם ומאודם שהארץ ניתנה להם רשאים לנכס לעצמם, גם בכוח ובתוקפנות, את הזכות הבלעדית למשול בה ולקבוע כיצד יחיו בה כל האחרים.