מוסף ספרים
פרידה מיהודה אטלס: "העקרונות של הכתיבה שלי הם להגיד את האמת"
שבוע לאחר שהלך לעולמו, הסופרת גליה עוז נפרדת מהסופר והמשורר יהודה אטלס, שהיה עבורה חבר נפש • פרידה מהאיש שהיה ההתגלמות האנושית של פו הדוב, שהתפעל ושמח בדברים הקטנים בחיים, וגם ידע לרדוף צדק ולא להשלים עם המציאות כפי שהיא

לפני כמה שנים הלכנו, יהודה אטלס ואני, להסתובב בשוק הכרמל בתל אביב, והמסע הקטן הזה לימד אותי עליו יותר מכל השיחות שניהלנו במשך השנים. הוא התפעל כמו ילד קטן מהצבעים של הפירות והירקות, ליטף עגבניות ונקטרינות. קנה סכין לחם ב־15 שקלים והרגיש בעננים. אנשים זרים זיהו אותו ופנו אליו בחיבה, והוא ענה לכולם בפשטות ובלי לעשות מעצמו עניין. הוא לא ניסה למצוא חן או להקסים, והוא הקסים בלי מאמץ.
זה היה האיש: בכל מקום הכירו אותו ואת ספריו, אבל הוא לא התייהר ולא התנשא על אף אדם, ולא היתה בו זחיחות ולא חשיבות עצמית. הוא לא רדף אחרי התהילה ולא ביקש לעצמו כיבודים. כנראה היה משהו באופי שלו שחיסן אותו מפני הדברים האלה. הוא זיהה מייד כל צורה של זיוף והפרזה, והסתייג אינסטינקטיבית. הוא ידע, כמובן, להתבטא בחריפות, לכעוס וגם לעקוץ, אך מעולם לא זיהיתי בו ארסיות או רוע.
אני מוכן
נעשינו חברים "ספרותיים" לפני הרבה שנים, ואחר כך נעשינו חברי נפש. לפעמים שתינו קפה בשלישייה שכללה גם את הסופר פוצ'ו, שקראנו לה "הפרלמנט של סופרי הילדים". במפגשים האלה דקלמנו הרבה שירי נונסנס (איגיון), ותמיד צחקנו, גם כשקרו לנו דברים עצובים וגם כשדיברנו על פוליטיקה.
לא פגשתי אדם כמו יהודה: פתוח, רודף צדק, נלהב באופן ילדי ולפעמים מפוכח, אבל אף פעם לא ציני. תמיד נוכח, אמיתי, לא מסוגל להעמדת פנים. היו לו רגעים פסימיים, אבל מעולם לא זיהיתי בו אפילו רמז למרירות, וגם לא גסות רוח משום סוג.
הוא אהב את פו הדוב (גיבור ספרו של א.א. מילן), ואני טענתי בתוקף שאין שום ספק שהוא ההתגלמות האנושית של פו. "אתה בדיוק כמוהו", אמרתי, "סקרן, בעל לב, נהנתן, קצת תמים ומאוד נאמן לחבריו". הוא צחק, כמובן, אבל אני לא. שתי הפרסונות האלה, פו ויהודה אטלס, מדברות בשפה ילדית וגם רצינית, שפה שיש בה ענווה וביטחון, תום לב ופיכחון, נאיביות לצד עומק רגשי. "ההבדל היחיד ביניכם", אמרתי, "הוא שפו הדוב אוהב דבש ואתה אוהב חמוצים".
הוא היה נדיב. אבל ממש. הנדיבות נבעה בשפע מהמעיין העלום והפלאי של הנפש האטלסית, ממש עד הרגע האחרון. גם כשהיה מאושפז בשיקום הגריאטרי באיכילוב, הוא התעניין באמת בחבריו ובאוהביו שבאו לבקר אותו. הוא ידע לחרוז חרוזים כמו שאף אחד אחר לא ידע, והוא היה משורר מופלא גם בלי חריזה: "אני מוכן / לא לאכול שוקולד, / אני מוכן / שלא יקנו לי צעצועים. / אני מוכן / שלא ירשו לי לצאת לשחק, / אני מוכן אפילו / לקבל מכות. / העיקר / לא לבקש / סליחה".
"והילד הזה הוא אני" וספרי ההמשך שלו הם סוג של נס ספרותי. הנפש הילדית שיהודה מתאר בשירים האלה פורצת החוצה מתוך הדפים באופן כמעט דוקומנטרי, כאילו בלי תיווך של כותב מבוגר. "העקרונות של הכתיבה שלי", הוא אמר פעם, "הם לכתוב קצר, פשוט ומובן, ולהגיד את האמת. העקרונות האלה עזרו לשירים לעמוד במבחן הזמן".
"מרוב שאני רגיל לאי־סדר / כשהכל מפוזר בתוך החדר, / כל צעצוע שאני רוצה / אני תכף מוצא. / אבל, אם באיזה יום / אמא שמה כל דבר במקום, / אז מרוב שהכל כל כך מסודר / אני לא מוצא שום דבר".
כמו הסופרת השבדית אסטריד לינדגרן (המחברת של "בילבי"), שאותה יהודה אהב והעריך, גם הוא ביקש לתת כבוד לבלגן, למרדנות, לעצמאות ולחירות האישית. אל תקדשו את הסדר ואת הסמכות, אומר לנו אטלס, אלא את החופש לבחור, להתבטא ולהרגיש.
הגיבור־הילד שלו חותר להחזיר לעצמו את השליטה בעולם שלו. הוא מתבונן במבוגרים ברגעים הלא מושלמים שלהם, ומסוגל לראות גם את החולשות של עצמו. וגם כשנדמה שהוא מפסיד, הוא מגלה תושייה ולא מתייאש. הכתיבה נקייה, מינימליסטית, בלי קישוטים, ותמיד מביעה במילים מעטות ובהומור מנעד שלם של מצבים ורגשות. והתוצאה צובטת ונוגעת ללב, מפליאה ומעוררת מחשבה: "כשאני שומע מוזיקה / אני מצטער שאני לא באך / אבל יותר אני מצטער / שאני לא חתול".
הילד הזה
יהודה נולד במושב עין עירון ב־1937 לזוג הורים חקלאים. בילדותו המוקדמת לא היה מטבח בבית, השירותים היו בור ספיגה בחצר, ואל חלל המגורים פלשו עכברים, נמלים ולפעמים גם נחשים. למרות העבודה הפיזית המפרכת והמחסור ששרר בבית, הילד למד והצטיין וקרא ספרים, והקריאה שינתה את חייו.
יותר מפעם אחת הוא סיפר לי על אבא שלו, שנהג להכות אותו בילדותו. "לא יכולתי לאהוב אותו אחרי שהדברים האלה קרו", הוא הודה באחת השיחות שלנו. בממואר שלו, "הילד הזה" (הוצאת עם עובד, 2017), הוא כתב: "אלה היו המכות הנוראות ביותר שקיבלתי בחיי. הוא חבט בי בכל הכוח... חדל רק כשידו החלה לכאוב... את הבכי שבכיתי אז אני ממשיך לבכות בתוכי גם היום". ב־2021, כשספרי "דבר שמתחפש לאהבה" יצא לאור, הוא לא הופתע, כי במשך שנים הוא שמע ממני על האלימות במשפחה שלי. בשנותיו המאוחרות הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבה על ילדים בסיכון.
הרוע האנושי היה בעיניו תעלומה. הוא הזדעזע וכעס על כל עוול שהגיע לידיעתו, ותמיד לקח ללב. ב־2022 הוא פרסם ב"הארץ" מאמר שבו קרא לתיקון עולם, לא פחות. הוא כתב שארה"ב חייבת לחזור לתפקיד המבוגר האחראי, ולהתערב בסכסוכים במדינות אחרות כדי להגן על זכויות אדם.
הוא תבע מצה"ל להגן על הפלסטינים מפני אלימות המתנחלים, מהורים וממחנכים דרש לחנך ילדים לא להחרים את חבריהם, ומהמדינה - לטפל בסוגיית הנשים המוכות והילדים בסיכון. "איני מסכים עם אלה שמסבירים שכזה הוא העולם", הוא כתב. "אם העולם לא יתעשת, וקברניטיו לא יבינו שמתוקף היותנו יצורי אנוש אנו חייבים להגן על החלשים - נחזור לחיות בג'ונגל". עכשיו, כשהג'ונגל מאיים להשתלט על הכל, גוברים הגעגועים ליהודה אטלס ולכוח הנבואי, המרפא, התמים והשפוי של המילים שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו