במבט ראשון קשה היה לחשוד באדון כהן, השכן של סבתי בשכונת גאולה שבירושלים, באהבת היופי דווקא. הוא היה איש נמוך קומה ומוצק, ששיערו קצר ופניו מאוגרפות בארשת של חומרה. בימי השבוע, כשהלך לעבודתו בעירייה, הוא לבש מדי חאקי מגוהצים, ובשבתות את החליפה הכהה שלו וחבש כובע שאפו קטן שרכב בגנדרנות על ראשו. פרט שזכור לי היטב היה המשקפיים שלו, משקפיים בעלי זגוגיות ירקרקות שהסתירו למחצה את עיניו והעניקו לו נופך של מסתורין בעיני הילד התמימות שלנו. כאמור, קשה היה לנחש שדווקא באיש חמור־הסבר והבלתי־מחוּיָך הזה תתגלינה סבלנות ועדינות, שגרמו לחצר הבית הישן שבו התגוררה סבתי ללבלב ולפרוח כמו לב פועם של יופי וחַיּוּת שהסתתר בין קירות האבן העבים של הבניין.
הגינה של אדון כהן היתה נטועה עצי פרי, צמחי תבלין ופרחים יפהפיים. אדון כהן בילה בה שעות רבות, מטפל בצמחיו האהובים במיומנות ובעדינות, משקה ומנכש את החלקות השונות וסולל מחדש את השבילים הצרים שתחמו אותן. הפעמים הנדירות שבהן הורשינו להיכנס אל הגן היו קסומות ממש, וגרמו לנו לחוש שאנו תועים בשביליו של יער מכושף, מוקפים מכל עבר ביופי שלא מן העולם הזה. תחושה דומה של התפעמות ופליאה חשנו כשהורשינו להציץ אל הסוכה שאדון כהן בנה במו ידיו מדי שנה.
לסוכה של אדון כהן יצאו מוניטין בכל השכונה. הוא ניגש לבנייתה מייד עם צאת הצום של יום הכיפורים, וטרח עליה במשך חמשת הימים שלפני כניסת החג - אבל שלא כמו הסוכות האחרות, שהיו עשויות מבד ברזנט ירוק־כהה או מלוחות דיקט חומים ומכוערים, הסוכה שלו היתה עשויה מסבכות עץ ירוקות, מן הסוג שרואים בגנים המטופחים של הארמונות באירופה. גם הסכך של הסוכה היה שונה ממחצלות הקנים הקנויות שנפרסו על גבי הסוכות הקטנות שנבנו על מרפסות הדירות.
היא עוטרה בכפות תמרים שהגיעו באחד הלילות אל החצר בטנדר של העירייה והתנשאו מעל למסגרת העץ שלה כמו כתר ירוק ורענן. פנים הסוכה קושט ועוטר כמו ארמון קדום מספרי האגדות. סדינים לבנים הוצמדו אל הסבכות, ועליהם נתלו קישוטים צבעוניים לרוב: תמונות של רבנים, תצלומים של נופי הארץ ושטיחי משי צבעוניים מהמגרב. ממרישי העץ של התקרה נתלו שרשראות נייר צבעוניות, פירות ומנורות נחושת מחוררות שהאירו באור מסתורי את אפלולית הסוכה. בכל שנה נוסף לסוכה משהו חדש, עוד פריט או נופך שלא היו בה בשנים הקודמות, ובשנה שעליה אנו מספרים כעת היה הפריט הזה היונה הלבנה.
באותן השנים לא היה השוק מוצף בקישוטים זולים מתוצרת סין כפי שהוא היום. קישוטים חדשים ומבריקים, צעצועים ובובות היו לא שכיחים ועשו רושם רב על האורחים בסוכה.
באותה השנה מצא אדון כהן בובה - או שמא היה זה פוחלץ אמיתי? - של יונה לבנה וקבע אותה בחגיגיות מעל דלת הכניסה של הסוכה, שהיתה מחופה בפרגוד צבעוני. היונה הזאת, דווקא היא, היתה לצנינים בעיניו של אדון גבאי, השכן מהחצר הסמוכה, וגרמה לו לאבד את סבלנותו שהיתה בלאו הכי שחוקה עד דק.
גם אדון גבאי עבד בעירייה, אבל זאת היתה כנראה עירייה אחרת מזו שבה עבד אדון כהן, שחזר תמיד מהעבודה כשהוא נקי ומצוחצח כשם שהיה בבוקר בדרכו אליה. אדון גבאי נראה תמיד מיוזע ומלוכלך, עצבני ונרגן. החצר הסמוכה, שבה הוא התגורר עם משפחתו, היתה היפוכה הגמור של החצר שלנו: מגובבת בגרוטאות ושום צמח לא גדל בה.
בכל שנה התחילו רטינותיו של אדון גבאי להישמע בבירור מעבר לקיר הלבנים שחצץ בין החצרות מייד אחרי שהתחיל אדון כהן לבנות את סוכתו היפה, והן הלכו והתגברו ככל שהתקדמה הבנייה והפלא הירוק והרענן לבש צורה. בכל פעם היה התירוץ למריבה אחר: הלמות הפטיש העירה את אשתו החולה של גבאי משנתה; הסכך הירוק הביא איתו יתושים וזבובים; הסוכה היתה גבוהה מדי והסתירה את אור השמש בחצר של מר גבאי. התירוצים היו ריקים, והסתירו בקושי רב את הרגש הילדותי שהסתתר מאחוריהם: קנאה פשוטה, קטנונית ומעליבה.
הקנאה הזו, גסה ועירומה, התפרצה ממר גבאי כמו הר געש למראה היונה הלבנה שנופפה בכנפיה הצחורות מעל לפתח הסוכה של אדון כהן. הוא טיפס על כיסא, נעמד סמוך אל החומה הנמוכה והתחיל לצעוק בקולי־קולות: "יונה! ראיתם דבר כזה? יונה הוא מביא לנו לחצר! יונה לבנה!" הטענה שלו היתה כה מופרכת, כה אבסורדית, עד שהיא נשמעה לרגע כמעט-משכנעת. השכנים יצאו אל החלונות והמרפסות וניסו להרגיע את מר גבאי, שהיה מפורסם בשיגעונותיו.
"עזוב אותו! מה אכפת לך שיש לו יונה? היא דווקא יפה, היונה הזאת!" אבל מר גבאי סירב להירגע. אחרי רגע או שניים נשמעה גרירה של כיסא נוסף וראשו של יוסי, בנו הבוגר של מר גבאי, צץ גם הוא מעל לחומת הלבנים ונעץ ביונה מבט אטום ומאיים. ליוסי יצא שם של בריון חמום מוח, רווק זקן (הוא היה כבר בן 30!) ומובטל נצחי, שתיעל את כל תסכוליו למריבות שכנים ולמשחקי סטנגה נזעמים ברחובות השכונה שהתרוקנו ממכוניות בימי שבת וחג.
אדון כהן, שלא היה איש מדון מטבעו, הסתגר בדירתו, אבל בתו, מזל, שנחשבה גם היא לרווקה זקנה (היא היתה מן הסתם בת 20 ומשהו...) יצאה אל החצר בחלוק בית, שיערה מעוטר בגלגלי פלסטיק קטנים שכונו בעגה הירושלמית בשם "רולִים" והחזירה מענה לשון חריף במיוחד למר גבאי ולבנו הבטלן. מר גבאי התרתח וצעק: "את עוד עונה לי, חצופה! חכו ותראו מה יהיה!" ויוסי, שמבטו הקדיר עוד יותר, החרה־החזיק אחריו: "כן, חכו ותראו!"
המתח גאה בחצר. השכנים הסתודדו ביניהם בדאגה, היו שהציעו לקרוא למשטרה ואחרים רצו לשלוח משלחת אל החצר הסמוכה כדי לפייס את גבאי המשוגע. אדון כהן לא יצא לטפל בגינה או לקשט את הסוכה, אף שרק יומיים נותרו עד כניסת החג. בלילה, קצת אחרי חצות, נשמעה בחצר המולה מבשרת־רעות. השכנים נהרו החוצה וראו סולם עץ גדול נח מעוקם על אבני המרצפת ולרגליו שוכב יוסי, צועק מכאבים וחופן באגרופו הגדול את היונה הלבנה שנתלשה מעל הסוכה. אדון כהן, האיש העדין והשקט, עמד מעליו וצעק במלוא גרונו. הוא לא עצם עין באותו הלילה וארב לאויבו בחשיכה.
כששמע את חריקת הסולם ואת צעדיו הכבדים של יוסי המטפס עליו, הוא זינק לעברו מן המארב ומשך מתחתיו את הסולם. יללת סירנה נשמעה פתאום מן הרחוב והאור הכחול־מהבהב של ניידת המשטרה הציף את החצר. באותו הרגע התפרצה מהבית מזל, בתו של אדון כהן, אבל הפעם הצעקות שלה היו מופנות לא אל יוסי, הפולש הזר, אלא אל אביה דווקא: "השתגעת, אבא? מה עשית לו? כל זה בגלל איזו יונה?!" אל השוטרים, לעומת זאת, היא פנתה במתק שפתיים, והסבירה להם שזאת היתה רק תאונה קטנה. "כולנו כאן חברים טובים, נכון אבא?" היא שאלה בקול מאיים, מאלצת את אביה המסכן להנהן נמרצות ולזייף חיוך סלחני.
מה שקרה לאחר מכן נודע לנו מפי השמועה: ביום הראשון של החג הופיעו בחצר מר גבאי ובנו המסכן יוסי, שפניו היו מכוסים חבורות וידו השמאלית נתונה בסד־גבס, כשהם נושאים איתם מתנות פיוס: סלסילת פירות וכלוב שבו זוג יונים לבנות שנקנו ממוכר ציפורים בעיר העתיקה. אדון וגברת כהן קיבלו אותם בסבר פנים יפות בסוכה ומזל, שלבשה את בגדי החג שלה והסירה משיערה את הרולים הנצחיים, מזגה להם תה. כעבור כמה שבועות התבשרו השכנים בבשורה משמחת: "הבן של גבאי והבת של כהן התארסו בשעה טובה! אתם צריכים לראות את השניים האלה, זוג יונים ממש!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו