"תלולית" | סיפור קצר מאת תהילה חכימי

פגשתי אותו בקצה המדבר. סתם. פגשתי אותו בפינה של אלנבי וקינג ג'ורג. מיקום הומה לכל הדעות. פינה שאיננה פינה, שלושה רחובות מול שלושה רחובות. כתבתי לו שבדייט ראשון אני תמיד מעדיפה ללכת, לצעוד. שידרתי ביטחון, אבל לא מופרז מדי. זה לא קשור לטרנד של הצעדים, שיקרתי. זה קשור לכך שאם אני בלחץ, אני חייבת להיות בתנועה, ודייט ראשון תמיד מלחיץ אותי. הוא כתב "חחחחחח" בתגובה. ואז הוסיף "א ה ב ת י" עם רווח כפול בין אות לאות כפי שבעלי נהג לעשות כשרצה להקניט. זה היה דייט ראשון אחרי שנים ארוכות שלא היה לי צורך בפורמט מהסוג הזה, כי אני ובעלי לא היינו בעניין של לפתוח את היחסים.

בזכות האובססיה שלי לסדרות טלוויזיה מז'אנר הרצח מתח בלש, גם אלה שנמצאות בתחתית של התחתית של הגלילה האינסופית, למדתי שאם כבר לפגוש גבר זר באפליקציה, אז רק במקומות הומים. ועדיף כאלה שלא קרובים מאוד לביתך כדי לא להיות טרף קל כל כך ומייד בהתחלה. כבר קרה לי פעם שהייתי מתוכננת להיפגש עם מישהו שהכרתי באפליקציה, אבל לפני שמשהו קרה קלטתי שהוא בעייתי. זה משהו שלא קל לתפוס בהתכתבות. אבל אפשר לקרוא בין השורות, אם את מטה אוזן ומקשיבה למה שהוא אומר במקום להקשיב לפנטזיות שלך לגביו, או לגבי אהבה באופן כללי. ביום שבו היינו אמורים להיפגש כתבתי לו הודעה שלא מתאים לי, וסליחה, שזה פשוט לא מסתדר.

אבל הוא לא הרפה ולא הפסיק להתקשר כל אותו יום. הייתי בעבודה, עם אנשים, בפגישות ומיילים, ולא עניתי לו. לא הבנתי מה הוא נתפס עלי ככה, כי בפרופיל שלו הצהיר שהוא לא בעניין של בלעדיות. גם בשיחת הטלפון שלנו הדיבור שלו שידר שהוא עובד בזה, יוצא עם כמה במקביל, אולי אפילו שני דייטים באותו יום, אי אפשר לדעת, הכל בהישג יד. מאוחר יותר באותו ערב התקשר כמה פעמים, ובפעם השלישית נמאס לי אז עניתי, רציתי לשים לזה סוף. ביקשתי ממנו שיפסיק להתקשר, והוא אמר, אני מתחת לבית שלך, בואי תרדי למטה שנראה אותך. אחר כך במשך כמה שבועות חזרתי הביתה בחשש שהוא אורב לי בפינת הרחוב, מתצפת.

את שאול פגשתי בפינה ההומה של אלנבי וקינג ג׳ורג' והוא עשה רושם אחר. כבר ברגע הראשון ידעתי שיש שם משהו, אבל לא ידעתי מה בדיוק. אף שלא קבענו מיקום ספציפי, שנינו הגענו בדיוק לאותה נקודה - איפה שהשווארמה. תחילה צעדנו לכיוון דיזנגוף סנטר. קינג ג'ורג' של אחרי השדרוג הפך שקט ונעים מבעבר, אולי נעים מדי, ריק, נטול מהומה, איבד את עצמו. כשהגענו לגן מאיר פנינו שמאלה, וכך במשך שעה סבבנו במעגלים מהשווארמה ובחזרה אליה. עם כל סיבוב גלגל השווארמה הצטמצם עוד ועוד. בתחילת הדייט הפטפוטים שלי ושל שאול היו כלליים ולא אינטימיים, היכן גדלנו ובמה אנחנו עובדים, מעל הכל ריחפה השאלה איך זה שלא עשינו ילדים, כל אחד מצידו, ונותרה מרחפת שם.

חשבתי לעצמי שבסיבוב החמישי כשנגיע שוב לשווארמה אטיל את הפצצה. אבל לפני שהספקתי להוציא מילה, הוא כבר סיפר את הסיפור שלו. אשתו והוא בתהליך גירושים. הם הכירו בשנת שירות, באחת מהתנועות הכחולות. שום דבר לא הכין אותו למה שעתיד היה לקרות. בגיל 25 נסעו לטייל יחד במזרח, כשחזרו עברו לירושלים, היה לו ברור שזה לנצח.

שניהם למדו באוניברסיטה העברית. היא עבודה סוציאלית, הוא משפטים. כבר בסמסטר הראשון, דרך חברה מהתואר, היא התוודעה לקבוצת לימוד. בתחילה הכל התנהל על מי מנוחות, אבל בתום השנה הראשונה החלו האיסורים, לבוש, מפגש עם חברים, בהתחלה שיתף פעולה, מתוך מחשבה שזה עניין חולף, הוא אפילו הצטרף לכמה מפגישות הלימוד.

ככל שנכנס לעומקו של הסיפור הליכתו של שאול קיבלה זווית אחרת, לפתע משך לכיוון מערב, כך מצאנו את עצמנו צועדים על אלנבי עד מגדל האופרה. הטיילת היתה מקום פחות בטוח, אבל בשלב הזה שאול כבר נראה לי בסדר, אפילו בסדר גמור. באמצע השנה השנייה של התואר הבין, ומאוחר מדי, שהלימוד המשותף תפס אצל אשתו אחיזה של ממש, אחיזה לא בריאה. בקיץ נישאו, הוא קיווה שהחתונה תשנה אצלה משהו, שלפחות ביניהם יעמוד ההסכם, אבל בשנה השלישית ההשתייכות שלה לקבוצה הלכה והעמיקה, הקימה ביניהם חיץ. איכשהו היחסים שלהם שרדו עוד כמעט עשור. במהלכו נפרדו וחזרו.

הם לא רצו להיפרד, ומצד שני העולמות שלהם הלכו והתפצלו. "עכשיו אני במצב שאני אפילו לא יודע איפה היא", חתם. כשהגיע לרגע הזה בסיפורו כבר עמדנו מול הים. גלים באו וליטפו את כפות רגלינו. בא לי להיכנס, אמר פתאום, ואני נכנסתי אחריו. הנחנו את הבגדים שלנו בתלולית אחת ונכנסנו. בתוך המים המשיך ואמר: "שמעתי שהיא איפשהו בדרום, הלכה לחפש מדבר". חייכתי לעצמי בחשיכה. חשבתי, פגשתי משורר, חשבתי, אולי זה זה, סוף־סוף. נשארנו במים עוד זמן מה, זה לצד זה, מדי פעם צפים, מדי פעם סתם שותקים ומביטים בירח. מקפידים לשמור על מרחק סביר זה מזה, נזהרים. לא ראיתי את זה בא. אחרי כמה זמן אמר - "ומה איתך, רק אני דיברתי, הרסתי את הווייב".

אבל רציתי למשוך קצת את הרגע, ליהנות מהזמן הריק הזה בלי הידיעה. הפצצה תקתקה בכל מקרה, בתוכי. האלמנוּת היתה מזוודה שלקחתי לכל מקום, תיק. לא שהיה במה להתבייש, אבל גם לא היה במה להתגאות. כל המיתות מטומטמות באותה המידה, אבל זו של בעלי נתנה פייט. בטח בתוך ים האַלְמְנוּת העצום של המלחמה. במוות של בעלי לא היה שום דבר הרואי, ואפילו לא הגיוני, סוג של מוות שאולי קוראים עליו בספרים אבל כמעט אף פעם לא קורה במציאות, למעשה קורה אחת לכמה שנים, כי נדיר שנופל על בן אדם עץ בישראל והורג אותו, אבל לנו זה קרה. בא לי לשחות, אמרתי, בא לך? והוא אמר מה? ואני אמרתי, אני שוחה קצת פנימה, אתה בא? וצללתי. הוא צלל אחריי. בהתחלה הרגשתי בנוכחותו במים, ואחר כך נסחפתי בתנועותיי, ושכחתי שאנחנו שניים.

הגלים סחפו אותי בחזרה בקלות, ולא ראיתי איש. לקח קצת זמן עד שמצאתי שוב את תלולית הבגדים. בסוף מצאתי אותה. היא התכווצה, מצאתי שם את הבגדים שלי, ומתחתיהם העליונית של שאול. כל שאר החפצים שלי היו שם. הוצאתי את הטלפון ובדקתי אם שלח הודעה. פרסתי את העליונית שלו ונשכבתי על החול, עצמתי עיניים. מה היה קורה אם, שאלתי את עצמי. מה היה קורה אם הייתי מספרת לו מייד. מה היה קורה אם לא הייתי מספרת לו אף פעם.

אחר כך קמתי, התלבשתי, ועליתי בחזרה עד לפינת הרחובות, גלגל השווארמה היה ריק מבשר, אבל המשיך להסתובב בחריקות, עובדי המקום קיפלו, ניקו וסידרו, סוף משמרת.

עברתי את הפינה וירדתי לאט על קינג ג'ורג', לא מיהרתי לשום מקום, הגוף שלי היה רגוע כל כך אחרי השחייה. בדרך ראיתי את ההומלס הצועק, הוא ישב על ספסל. אתה צריך חולצה? שאלתי אותו, הוא בהה בי ולא השיב, הנחתי אותה לידו, מקופלת.