מוסף ספרים
"אמונה" | סיפור קצר לחג מאת אילה דקל
מרחביה האינסופיים של קנדה מזמנים לאמונה, שליחת סוכנות דתייה מישראל, התנגשות בין הרצון לברוח מהמוכר לבין האינסטינקט שמתעקש להציל את העולם • פרויקט סיפורים קצרים לחג

הכביש נמתח מעבר לאופק והרגליים של אמונה סחטו את דוושת הגז. היא שלחה את המבט קדימה ולאט־לאט חלחלו לתוכה כל האזהרות של המקומיים. שלושת אלפים, שלוש מאות תשעים ושמונה קילומטרים הפרידו בין טורונטו לקלגרי. שלושה ימים של נסיעה בכביש ישר ומשעמם שנמשך עד אינסוף.
אף אחד מהקנדים לא הבין אותה, הם פשוט קנו כרטיס טיסה ונחתו בצד השני. אבל אמונה לא היתה כמותם. בארץ, לא משנה כמה ניסתה להתרחק, תמיד היה איזה ג'יפ עם כמה חיילים ופס מתכת מסתלסל שהורה לה לעצור. היא רצתה לגלות לאן תוכל להגיע כשאין אויבים שמחכים לה בצד השני של הגדר, והסכנה הכי מאיימת טמונה במפגש עם מוס או אולי דוב.
ומעבר לכל אלה, היא היתה בסך הכל שליחת סוכנות תפרנית. לשכור רכב יעלה הון שאין לה. וההסכמה האילמת של המנהל, שהנהן מרוב הלם כשביקשה, היתה כמעט דמיונית. אמונה לא התכוונה לשאול פעמיים.
עידית שישבה לצידה נרדמה כבר מזמן. הן סיכמו שבכל פעם אחת תנהג והשנייה תנוח. אמונה הסתכלה קדימה דרך השמשה, מחפשת משהו שאפשר למקד עליו את המבט מלבד הפס הלבן והארוך המצויר על פני האספלט. ופתאום היא ראתה אותם.
בהתחלה שפשפה את העיניים וחשבה שאולי הנסיעה גרמה לה להתעייף עד כדי כך שהיא חולמת בהקיץ, אבל גם אחרי שסגרה ופתחה את העפעפיים, הם עדיין עמדו שם.
אמונה עצרה בצד הכביש ושאלה "לאן אתם צריכים?" ורק המבט הנבוך על פניהם הזכיר לה שהיא בכלל לא בישראל ומייד חזרה שוב על השאלה, והפעם באנגלית.
"מה את עושה?" עידית פקחה את העיניים ונראתה לגמרי לא מרוצה.
"הם היו צריכים טרמפ", היא ענתה ומשכה בכתפיים.
"את השתגעת לגמרי! אנחנו לא בצומת הגוש או ציר שישים, הם יכולים לגנוב לנו את הרכב, הם יכולים לרצוח אותנו, את הכנסת לכאן שני גברים!"
"את יודעת שהם מבינים את הטון של המילים שלך גם כשאת מדברת בעברית, נכון?"
"ממש לא אכפת לי!" עידית הרימה את הקול ונראה שהיא עושה ככל יכולתה כדי שיבינו שעדיף להם להסתלק.
"לא חשבתי יותר מדי", אמונה נכנעה. "ראיתי טרמפיסטים מרימים יד אז עצרתי, זה היה אינסטינקט של מתנחלת, כמעט רפלקס".
אמונה שלחה את העיניים אחורה והציצה בהם דרך המראה, הבחור עם השיער הארוך הישיר אליה מבט רך והוסיף חצי חיוך.
"סו וור אר יו פרום?" היא שאלה.
באנגלית שבורה הוא הסביר שהם שני אחים, אנטואן ופייר, הם מגיעים מכפר שכוח־אל בקוויבק, באזור שמדברים בו כמעט רק צרפתית, והם עניים. מאוד. יש עבודה בקטיף תפוחים שמחכה להם בצד השני של היבשת והם בדרך לשם כדי להרוויח קצת כסף.
אחר כך אנטואן שאל מאיפה היא מגיעה ואמונה ניסתה להסביר שגם היא נולדה בכפר קטן ונידח אבל בארץ ממש אחרת. עידית שלחה אליה מבט מתרה כשהתחילה להגיד את המילה - ישראל. אבל אמונה לא חשבה שאפשר לשמור סוד כזה כשנוסעים ביחד שלושה ימים, ואנטואן בכלל לא נראה לה מזיק ובטח לא אנטישמי.
עידית נאנחה ועצמה שוב את העיניים, אולי השתכנעה מהנאום של אנטואן, ואולי בעצם החליטה שאם היא כבר צריכה להתמודד עם שוד או רצח, עדיף שתעשה את זה אחרי שינה טובה.
נעמי רביע דיווחה מתוך הרדיו על פקקים לאורך כביש החוף. ואמנם בכביש שמולה לא היה אפילו רכב אחד, אבל אמונה לא אהבה לשמוע את הרדיו המקומי, לפני שטסו היא הקליטה כמה שעות שידור של גלגלצ ומאז היא שומעת רק את הקלטות האלה.
היא כבר ידעה בדיוק מה השדרנית תגיד ובאיזה שלב במשפט היא תעשה טעות ותצחק, אפילו את החדשות של אותו יום ידעה בעל פה. ובאמת, מה זה משנה מתי בדיוק היא לחצה על רקורד, הרי גם היום כנראה ידווחו על ניסיון לפיגוע ועל איזה משבר ביטחוני שהתגלה פתאום. ככה זה תמיד.
מבט חטוף במראות גילה לה את השאריות האחרונות של היום הולכות וקמלות, פנסי המכוניות החלו להידלק בזה אחר זה ועידית הרימה את הראש וחיפשה מוטל זול בצד הדרך. כשירדו בחניה המפוקפקת והחשוכה, אנטואן התקרב אליה. "טומורו מורנינג?" הוא שאל ואמונה הנהנה וקבעה איתם למחר בשבע, באותו המקום בדיוק.
היא לא תיארה לעצמה שכשתגיע בבוקר תגלה את אנטואן ופייר שוכבים על האספלט של החניה באותם הבגדים, העיניים שלהם עדיין עצומות והראש נשען על דפנות הרכב.
"אנחנו לא יכולות להשאיר אותם עוד לילה ככה בחוץ", אמונה סיננה בשקט.
"אל תתחילי עם זה", עידית גלגלה את העיניים. "הם לא פרויקט ההצלה שלנו, גם ככה אנחנו עושות להם טובה גדולה".
"הם ישנו על האספלט, עידית, תראי איזה מסכנים".
"מה את רוצה לעשות, להכניס אותם לתוך המיטות שלנו?" היא הוסיפה ויישרה את החצאית. "מתי כבר תביני שאת לא יכולה לפתור לבד את כל הבעיות שיש בעולם?"
כשהגיע הערב אמונה לא הצליחה לעצור. המראה של אנטואן ופייר מחכים להן בחוץ כל הלילה, כשהן ישנות על המיטות הרכות מדי של המוטל, לא עזב אותה. היא נתנה לעידית לנהוג כמה שעות כדי לנוח, וכשהירח זרח מעליהם היא פשוט המשיכה. היא נהגה בלי הפסקה, גומאת קילומטר אחרי קילומטר רק כדי להגיע לנקודת הפרידה. למקום שבו כבר לא תהיה יותר אחראית, אפילו אם המיטה שלהם תהיה עשויה מרגבי אדמה יבשים.
כשהגיעו לקלגרי השמש שוב שקעה במערב, העיניים שלה כבר היו אדומות והרגל הימנית רעדה מרוב מאמץ. היא יצאה מתוך הרכב כדי לנסות להיפרד, אבל לא ידעה איך נפרדים משני זרים שתוקים אחרי יומיים בלי שינה.
אנטואן שלח את הידיים קדימה, ולפני שאמונה הספיקה להתנגד ולמלמל שהיא שומרת נגיעה, הוא עטף אותה בחיבוק. הזרועות המחוספסות נכרכו סביב הכתפיים שלה, והיא ידעה שלעולם לא תצליח להסביר לו שבעצם הוא הגבר הראשון שחיבק אותה. אחרים נרתעו מייד כשראו את החצאית שמלטפת את הרצפה והשרוולים שמכסים את המרפק, אבל אנטואן כנראה חשב שזו סתם בחירה אופנתית.
"איי האב וואן קוושצ'ן", הוא אמר כשנסוג לאחור. אמונה הנהנה במבוכה וחשבה איך תסביר לו בנימוס שהיא לא יכולה לתת לו את המספר שלה. אבל הוא המשיך ושאל: "וואט איז קשה אין היברו?"
אמונה כיווצה את הגבות ולא ממש הבינה למה הוא מתכוון. "בכל השירים שלכם אמרו שוב ושוב 'קשה' - אז חשבתי שבטח בעברית זו מילה שמתארת אהבה", הוא הסביר.
אמונה הנידה את ראשה בבלבול. "קשה איז הארד", ענתה, והפעם היה תורו לכווץ את הגבות לעומתה.
העיניים החומות של אנטואן הביטו עמוק לתוך שלה, הוא הרכין את הראש כמו משתתף בצערה, ואז פנה ללכת והאיץ את צעדיו, מגדיל את המרחק בינו לבינה עם כל פסיעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו