השעון הראה חמש דקות ל, והמים בקומקום רתחו. עברו כבר כמעט שתים עשרה שנים מאז המפגש האחרון, היה זה סביר שיתרגש. עוד חמש דקות יפגוש אחד מהם שוב.
ידיו רעדו מעט כשמזג לעצמו את המים אל ספל התה, חוזר אל הטקס הפרטי הקטן שלו.
את הבגדים הכין כבר כשהשעון הראה שנשאר חודש ימים עד המפגש הבא. הוא מתאמן מול המראה על הטקסט שלו כבר לפחות שבוע, מזכיר לעצמו את התשובות האפשריות לתרחישים השונים. אי אפשר להחזיר אף אחד מהמתים, אי אפשר להכריח אנשים לעשות משהו שהם לא רוצים.
הוא לא באמת שכח, אבל בעצם החזרה הזו יש חגיגיות. ביומיים האחרונים שנתו היתה מבולבלת, התעורר ובדק שוב ושוב את השעון. יש בזה משהו מענג, בכל ההכנות הללו, כאילו הפגישה מתחילה בעצם הרבה לפני.
הוא לא ידע כיצד השעון יודע לומר מתי יגיע זמנו של המפגש הבא. אולי היה זה קסם, אולי מידע מדויק על האופן הקבוע מראש שבו המציאות בחוץ מתרחשת.
גם הוא הצליח, כמעט תמיד, לנחש בליבו מה הם יאמרו, אבל זה לא אותו הדבר. אולי השעון יודע במדויק יותר. זה לא היה חשוב. מה שחשוב היה שהשניות ירדו במתינות ומייד ייפתח האשנב הקטן שם למעלה, קרוב לתקרה, והוא יוכל לצאת אל מי שמחכה לו הפעם.
היו שנים שבהן המציאות בבית זזה באיטיות. הוא נהג לבנות עולמות בדמיונו בשביל להעביר את הזמן בין המפגשים ולרוב זה הספיק. השעון הפנימי שלו היה גם הוא איטי, כנראה. פעם אמר לו אחד מהם, נער שחום וגבה קומה, שהיה משתגע להישאר כך לבד כל כך הרבה זמן. הוא רק משך בכתפיו. הזמן תמיד עבר, בסופו של דבר. הידיעה שהוא יעבור מספיקה. אם אי־פעם יפסיק השעון להראות לו מתי תהיה הפגישה הבאה... אז אולי ישתגע.
או שאולי ימצא משהו אחר לחכות לו.
ייתכן שעדיין לא מצא את כל החדרים בבית.
לפעמים הסתובב וגילה חדר חדש, כזה שלא זכר שהיה שם, או שאולי לא היה והופיע רק כדי למנוע ממנו שיעמום. את החדרים המרכזיים הכיר היטב - הסלון הקטן, חדר העבודה, הספרייה. מדף שלם בספרייה הוקדש למחברות היומנים שלו. אחרי כל מפגש עם אחד או אחת מהם, היה יושב וכותב את מה שקרה, לפעמים במשך יומיים-שלושה, מפרט, משתפך. הוא לא רצה לפספס דבר, רצה לזכור הכל. הם היו כל כך מלאי רבדים. כל כך הרבה שכבות של רצון ושמחה וכאב. הוא רצה לתת להם כל מה שירצו.
פנים הבית גדול יותר מגודלו החיצוני. הממדים אינם עובדים אותו הדבר כאן בפנים. הם - אלו מהם שמתעניינים בחייו - תמיד מופתעים מחדש לגלות זאת.
הם חושבים, אולי חוששים, שהוא מעביר את ימיו בין המפגשים במקום צינוקי וצפוף. הם נרגעים רק אחרי שהוא מסביר להם שזה כמו בתוך הראש שלהם - הרבה יותר רחב וגדול מאשר איך שזה נראה מבחוץ.
הקירות של חלק מהחדרים דקים ולפעמים הוא יכול לשמוע את שיחותיהם מעבר לקיר, אם הם לא לוחשים או רחוקים מדי. החדר האחרון שגילה, לפני כמה חודשים, היה חשוך וריק, רק על התקרה הופיעו נקודות של כוכבים, כמו שיש שם בחוץ. אין לו חלונות, חוץ מהאשנב הקטן שנפתח פעם ב, כך שהאפשרות לשכב תחת הכוכבים, גם אם הם רק נצנוצים על תקרה שחורה, זה היה נחמד.
פעם שכב כך בחוץ, עם אחד מהם, מניח מסילות רכבת שהפך בסופו של דבר למלך. הם שכבו על הדשא תחת הכוכבים ומניח המסילות הצביע על השמיים ואמר דברים כמו זו העגלה הגדולה, זה הרקולס, זה הברבור.
ברבור? הוא שאל, ידעתי רק על טלה וגדי ודגים.
הקונסטלציות הן לא רק מזלות, אמר מניח המסילות. הנה, זה הנשר. שם.
אני רק רואה כוכבים, נקודות. מי קבע שדווקא ככה צריך להסתכל עליהם? שככה הם מתחברים? אולי ארבעת הכוכבים שם הם המאפרה הגדולה והחמישה שם הם הסנאי השיכור?
איך חמישה כוכבים הופכים לסנאי שיכור?
אם שלושה כוכבים יכולים להיות טלה, הוא אמר, אז חמישה יכולים להיות סנאי.
הוא מקרב את הספל לפיו, לוגם ומעיף שוב מבט בשעון. עוד שלוש דקות.
התה חזק, ריחו ממלא את החדר. הוא מיישר בידו את הגלימה, מוודא שהיא מונחת כראוי, כמו שהם מצפים שתהיה. אמנם זה משתנה לפי המיקום הגיאוגרפי וההקשר התרבותי, אבל הוא גילה שיש להם ציפיות מסוימות לגבי המראה שלו והתאים את עצמו לאורך השנים. את הגלימה הזו תפר בעצמו, אפשר אפילו לומר טווה בעצמו. איש מהם מעולם לא שאל, הוא לא מרגיש צורך לספר, לומר, אתם יודעים, את הגלימה הזו הכנתי בעצמי. זה בסדר. עוד תחביב שלמד על הדרך.
חשוב לו לתת להם את החוויה המלאה. הבוקר, כשהשעון הראה שלוש שעות למפגש, התקלח וחפף היטב את ראשו. יש לו גם בושם מיוחד שהוא מתיז על עצמו לפני מפגשים. אין להם בושם כזה. הריח הלא מוכר מצטרף להרגשה העמומה הכללית של משהו מיוחד שקורה, משהו יוצא דופן. בסופו של דבר, הוא גם שחקן. מדקלם טקסט, משחק תפקיד.
בלילות, כשהוא חולם, הוא חולם על מפגשים שעוד לא קרו. זה ממלא את לילותיו.
מעולם לא פגש אותם והתאכזב. תמיד היה שם משהו. מתינות או תאווה, הפתעה או רברבנות, אכפתיות או כעס, הם תמיד היו מעניינים, פגיעים כל כך, אינסוף מחשבותיהם ורצונותיהם מקופלים אל תוך גופם הזמני. תמיד ניסו למלא איזה בור, שלהם או של מישהו אחר. הוא אהב כשרצו לעזור למישהו אחר. היה זה כאילו הוא זוכה לפגישה בתוך פגישה, כאילו הוא מתחבר לאיזו שרשרת.
עוד דקה למפגש.
הוא מניח את ספל התה בצד ומזדקף. שפתיו כבר מתחילות למלמל את הטקסט. ברכותיי... ברכותיי...
חלקם שואלים אותו על השהייה בבית. מניחים שהוא "כלוא", חושבים שהוא צריך להיות "חופשי".
אין צורך. הוא לא רוצה את החופש שלהם.
כולם כבולים למשהו. בעיקר לאמונות שלהם לגבי עצמם, לסיפורים שהם מספרים לעצמם. הם חוזרים וממלאים את אותם הבורות, רוצים שוב ושוב את אותם הדברים. לכל אחד מהם יש אוסף דעות קדומות על עצמו. הם בוחרים אירועים בחייהם, כמו קבוצות כוכבים שרירותיות, ובונים על פיהם את סיפור חייהם, ואז רוצים וחולמים וכואבים ושמחים רק לפי דעתם הקדומה שלהם לגבי מי שהם. אני טוב עם מספרים, אני לא יודעת לדבר עם קהל, אני נהג גרוע, אני לייט בלומר, אני גרוע בסמול־טוק, אני תמיד מחפש תשומת, אני תמיד ארגיש לא שייך. פעם אחר פעם ראה איך יכלו לבקש כל שירצו ובחרו לרצות את מה שיכבול אותם יותר, מנסים למלא בור שהם עצמם חפרו.
במאה האחרונה, בכל פעם שהוא חוזר ממפגש, הוא משתדל לקחת איתו קצת מוזיקה. תקליטים, דיסקים, נגני mp3. הפורמט מתחלף כשעוברות השנים. הם בטוחים שם בחוץ שהעולם משתנה במהירות. הוא, שמבקר אותם רק מדי פעם, יודע שהכל בעצם אותו הדבר. כן, הטכנולוגיה אחרת, גבולות זזים, רעיונות ואידיאלים קמים ונופלים, אבל בסופו של דבר האנשים נשארים כל כך דומים, בוני בתי הבוץ או מהנדסי הבינה המלאכותית, הם תמיד מנהלים איתו את אותן השיחות.
אבל המוזיקה שהוא לוקח חזרה מפעימה אותו. העובדה ששילובים של רטט באוויר, שחוזקם ומהירותם מחושבת על פי מרווחים מתמטיים, יכולים לגרום לכל השפע הזה, יכולים לרגש אותו עד דמעות, זה באמת קסם. הם מתרגשים כל כך מהקסם שלו בזמן שלהם יש מוזיקה. עולם משוגע, עולם הפוך. אתמול בערב ביקר שוב בחדר הכוכבים, שכב תחת המאפרה הגדולה, הסנאי השיכור, הקוקייה הפוזלת, השמיע מוצרט וגרשווין ובאך ואמינם.
האם היה יכול לחיות בחוץ? לפגוש אנשים כל יום? אולי.
אולי אם לא היו רוצים ממנו דברים על הזמן. זה מוזר, הוא מתרגש כל כך לפני כל מפגש אבל גם זקוק לחזרה הזו הביתה, לשקט שלו. מישהי פעם שאלה אותו מה הוא רוצה. מה היא יכולה להעניק לו. היא היתה רוזנת או משהו כזה, והרעיון שתצטרך משהו ממנו שעשע אותה כשנפגשו. כשנפרדו, שאלה מה ירצה, תפסה אותו לא מוכן. לבסוף ביקש מזכרת. נתנה לו את טבעתה. היא שם עדיין, באיזו מגירה באחד החדרים.
הם מקנאים בו ומרחמים עליו. חושבים שהוא עצום ורב כוח וגם בודד.
הוא לא מתקן אותם.
הוא אוהב אותם מכדי להתחיל להתדיין איתם על הגדרות.
בסופו של דבר, מה זה משנה אם להיות לבד בפנים או לבד בחוץ. גם הם חיים ממפגש למפגש.
השעון מצלצל בדנדון קל. הזמן הגיע.
הוא שומע את הרחש - שפשוף מוכר, מעט מהוסס - שמגיע תמיד לפני שהכל מתחיל. החדר כולו רועד מעט והאשנב הקטן למעלה נפתח לרווחה. הוא נושם עמוקות ומזנק החוצה. הפעם זו נערה, ילדה בעצם. היא בוהה בו בעיניים גדולות, תמימות, על שפתיה בדל חיוך. הוא כבר סקרן לגלות מה תרצה. הוא פורס את ידיו ונכנס לדמות.
"ברכותיי! אני הג'יני של המנורה! יש לך שלוש משאלות ושלוש משאלות בלבד! מה תבקשי?"