בחירות המבקרים: אלה הספרים שאתם חייבים לקרוא בתשפ"ז

המשפחה כזירת חקירה

אחרי עידן הקאנון, שהעדיף באופן ברור את הציבורי על הפרטי, נדמה שהבית והמשפחה הפכו לנושא המרכזי בזירת הספרות הישראלית. אבל גם כאן קרתה אבולוציה. השנה הבית הוא כבר לא המקלט מן העולם החיצון, אלא דווקא זירת התרחשות שדורשת חקירה, ניתוח, חשיפה. מסאגות משפחתיות למיניהן עברנו לרומנים מעדת "המשפחה היא התעלומה שאנחנו מנסים לפתור", כשהמתים, האבא, הדוד, הסוד המשפחתי, הם שמניעים את העלילה ואת החיים.

הקאמבק של השטעטל

אחרי שברומן המשובח שלו "האם אינך רוצה בי", שראה אור רק בשנה שעברה, אסף גברון עסק במסע התבגרות בעל סממנים אוטוביוגרפיים של ארבעה חברים מיישוב קטן הסמוך לירושלים - לא מפתיע שבספרו ה־11, הוא התפנה סוף־סוף לכתוב את תולדות משפחתו, משפחת גברונסקי (לימים גברון).

זהו סיפורם של ארבעה אחים ואחות הנמלטים מן השטעטל בליטא כדי לחמוק מחובת הגיוס לצבאו של הצאר. יש להם דוד רחוק באפריקה, ובלית ברירה הוא מסומן על ידיהם כיעד אפשרי, אך הדרך לשם אינה פשוטה, וכל אחד מן האחים לבית גברונסקי נאלץ להתמודד עם קשייו האישיים, עם חלומותיו ושאיפותיו, שלא מתיישבים תמיד עם תחושת החובה המשפחתית.

הרומן שעתיד לצאת מוגדר "פיקרסקי", כלומר טמונה כאן הבטחה שעלילתו תנוע במהירות, ושהגיבורים ימצאו את עצמם במצבים מפתיעים, ואבסורדיים. די בהיכרות שטחית עם כתיבתו של גברון כדי לדעת שההבטחה הזו תמומש: גברון הוא כותב מיומן ושנון מאוד, שמסוגל לנהל היטב עלילות הנעות על פני זמנים ודמויות, וממה שנרמז בראיונות איתו לאורך השנים - ברור שסיפורי המשפחה סיפקו לו חומרי גלם ראויים.

האחים גברונסקי, אסף גברון, עם עובד

דפנה לוי

בית, על שום מה?

יואב גלבוע התחיל את דרכו הספרותית בעריכה, כמי שיצק מים על ידיו של העורך המיתולוגי של כתב העת "עכשיו", פרופ' גבריאל מוקד, ועל הדרך כתב שירים יפים. מאוחר יותר הפך למתרגם מלטינית, ולימים ייסד את הוצאת קתרזיס, הוצאה של יוצרים צעירים ותוססים שקידמה הרבה כוחות טובים. כעת הוא פונה לכתיבת פרוזה בכלל ולכתיבת רומן בפרט, והדבר מסקרן אותי מאוד.

לרומן הביכורים שלו, שייצא בשנה הבאה, קוראים "צרעת", וזה תוכנו: רועי, שהתנתק ממשפחתו לפני עשורים ובנה לעצמו חיים הרחק ממנה, מקבל יום אחד שיחת טלפון שמאלצת אותו לחזור אל מה שניסה להשאיר מאחור. מכאן נפרס בהדרגה סיפורה של משפחה אחת דרך נקודות מבט שונות - ההורים, האחים והילדים - ומתוך הפערים שבין הזיכרונות, מתגלה כיצד בית אחד יכול להיחוות כמקום אוהב ומגונן, ובה־בעת כמקור לכאב ולצער עמוק. הרומן שואל בעצם את השאלה: מה זה בית? יש לי תחושה שלאחר שנות חיפוש בשדות הספרות, זה יכול להיות הפורטה של גלבוע.

צרעת, יואב גלבוע, קתרזיס
רן יגיל

סימני דרך

יעל שכנאי היא סופרת שעושה דרך מרשימה, כך יעידו הרומנים הטובים שלה "ילד רע" או "חדר חושך". היא יודעת לבצע היטב תחקיר לרומן, ולשקע אותו בלי שזה יבצבץ מתוך סיפור המעשה. לצערי, שלא בצדק, היא אחת הסופרות שהביקורת הספרותית קיפחה, קטלה בעבר ואפילו הדירה. אלא שמעוות יוכל לתקון. במרכז כתיבתה עומדת תמיד בורגנות צנועה המגלה את הרגע החריג, הבלתי צפוי והמופרע בהוויה.

בשנה הבאה ייצא רומן חדש בהוצאתה, הוצאת רימונים, ושמו "פעם בשבועיים". מדובר במסען של שתי אחיות בעקבות סימנים שאביהן המת הותיר להן, רומן המשול למשחק המוכר "סימני דרך". זהו מסע בין־דורי, שמציף את עולמות הרגש ומחייב את האחיות לקבל החלטות דרמטיות לאורכו. כוחו של הקשר המשפחתי מתגלה, אבל מנגד, גם רעל משפחתי צף ומבלבל, ובאין אבא להתעמת מולו - נותרות האחיות הנאבקות על האמת הפשוטה, המזוקקת והטהורה מכל. נשמע בהחלט מבטיח.

יעל שכנאי, פעם בשבועיים, רימונים
רן יגיל

כוחו של מוניטין

במיליה הקטן שלנו, אם שמו עליך תווית או נדבקה אליך איזו תדמית - תתקשה להיפטר ממנה, גם אם היא חיובית. לבנה מושון היא סופרת מצוינת, שהתפרסמה בעיקר ככותבת לבני הנעורים, למשל "מכתבים מגבעת הזבל", שעליו זכתה בפרס אקו"ם.

אלא שכתיבתה למבוגרים גם היא טובה מאוד. על הרומן "שתיקת הצמחים", שבמרכזו אלמנה צעירה בעלת מום ביד המגיעה לעבוד במשתלה, ומגלה בה סודות אפלים הקשורים לעבר רחוק (עד הולנד של מלחמת העולם השנייה), היא היתה מועמדת לפרס ספיר. ועל ספרה המעולה "מכתב לסוהר 343ב", שבו בת כותבת לאביה, סוהר קשוח ונוקשה, מכתב שלא זוכה למענה, ובאמצעותו מנסה להתמודד עם ילדות של פחד, ניכור ושתיקה ועם משקעיה בבגרותה - היא זכתה, בצדק, בפרס אקו"ם בעילום שם.

בשנה הבאה ייצא הרומן "הדודו תאופיליו". זהו סיפור משפחתי מורכב וטעון, המתגלה בעקבות רצח של קשיש בבית אבות. הספר אמור להיות רב־ניואנסים, על החוטים הנסתרים שתופרים יחד משפחות, ועל מה שקורה כשאלה נפרמים. מושון, סופרת לא מספיק מוערכת, תמיד מסקרנת.

הדודו תאופיליו, לבנה מושון, שתיים
רן יגיל

אבות ובנים

אבישי חורי הוא משורר צעיר שזכה כמעט בכל אות הוקרה אפשרי (ובצדק). ספר הפרוזה הראשון שלו, "קראו לי אושר", היה רומן ביכורים בשל בצורה מעוררת קנאה, על זיכרון, אשמה והצד האפל של הילדות. באופן לא מפתיע למשורר, הפרוזה של חורי מתאפיינת בדיוק רגשי וביופי פואטי יוצאי דופן; ובאופן צפוי לא פחות, המקומות שבהם הבריק פחות היו היבטים של בניית עולם ותיאורי שגרה, שהם נחלתה הבלעדית של סיפורת.

"מזל מאדים", ספרו השני של חורי שצפוי לצאת השנה, עוסק שוב בחקירה שמובילה את הגיבור שלה אל מחוזות הילדות הלא שקטים, ונראה שהפעם המוקד יהיה יחסי אבות ובנים. יהיה מעניין מאוד לראות את ההתפתחות שחלה בכתיבה ובתמות של הקול הספרותי המסקרן הזה מאז ספרו הראשון.

מזל מאדים, אבישי חורי, כנרת זמורה דביר
איל חיות-מן

השנים הטובות של הזקנה

גיל 80 עוד מחכה לי, אבל את צלליתו המרוחקת אני כבר יכול לראות דרך ההתנסות של הוריי וחבריהם. אנחנו חיים בתקופה שבה יש בעיית סנכרון אמיתית וקשה בין יכולתה של הרפואה המודרנית להאריך חיים, לבין קשייה להתמודד עם הירידה באיכות החיים המלווה את השנים שהרווחנו. אני חושב שהיה זה המשורר חיים גורי שרטן על כך שאף אחד לא גילה לו שהדרך לאריכות ימים עוברת דרך הזקנה.

התפיסה שלפיה הגיל המתקדם מביא עימו חוכמה, ידע וניסיון, שמהם הצעירים יותר יכולים ללמוד ולהתעשר, מפנה מקומה לתפיסה כי 80 הוא ה־60 החדש. בפרסומות לדיור מוגן רואים רק אנשים נאים ומטופחים, שכל מה שבא להם לעשות (והם עושים!) זה לשחות, לרקוד ולהשתובב קמעה. אפילו בספרות נוצר ז'אנר של זקנים מדליקים, נועזים ורבי־תושייה, שפותרים תעלומות רצח ושלא כדאי לאף אחד להתעסק איתם.

צר לי על הספוילר - הפרסומות וספרי המתח הקלילים לא מספרים את הסיפור המלא. בספרו של הפסיכיאטר ומומחה הגריאטריה היפני הידקי וואדה, אני מקווה למצוא גישה כנה ואמיתית יותר, כזו שמצליחה להראות את הדרך הנפשית והגופנית המתאימה לעבור קירות, גם בגיל 80 וגם בגיל 90. מי שזוכרים את הקיר שצריך היה לעבור בצבא, יודעים שהאתגר הוא מנטלי לא פחות מפיזי. ראיתי מקרוב אנשים מבוגרים שחוסנם המנטלי מרשים ושתבונתם מפעימה. אני מקווה שהספר יראה לנו את השנים הטובות של הזקנה.

הקיר של גיל 80, הידקי וואדה, כנרת זמורה דביר
יונתן דה שליט

ואל תפספסו גם את "התקרבו" (שם זמני), מאת הפסיכואנליטיקאית ד"ר גלית אטלס (הוצאת ידיעות ספרים), שחושפת דרך סיפורים מהקליניקה כיצד פצעי הילדות שלנו ממשיכים לעצב (לעיתים מבלי שנדע זאת) את מערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו בבגרות, ואת ספר המתח "בעלה של אישה אחרת", מאת קימברלי מקרייט (סלע ספרים), שעוסק באשת חברה עשירה מניו יורק שחייה מתהפכים כשבעלה נאשם ברצח.

מה שהיה הוא שיהיה

גם משחקי הזמן בולטים ברשימת הספרים שעתידים לראות אור השנה, אבל לאו דווקא כדי לספר סיפור היסטורי. למעשה, נדמה שרוב הסיפורים שלוקחים אותנו אחורה מנסים דרך החזרה בזמן להסביר לנו משהו על ההווה.

חוזר בזמן

ספר חדש של יוסי סוכרי מעורר סקרנות, מפני שאצלו הספרות כמעט תמיד מתחילה במקום של אי־נחת. "אמיליה ומלח הארץ" פירק את הדימוי הנוח של מזרחיות ישראלית דרך דמותה הקשה והבלתי מתמסרת של הסבתא; "בנגאזי-ברגן־בלזן" הכניס לראשונה אל הפרוזה העברית את גורלם של יהודי לוב בשואה; "אמזלג" הציב במרכז אינטלקטואל מזרחי שהשכלה, משפחה ומוצא מושכים אותו לכיוונים שונים; וב"לראות את הים" נותר האדם כמעט לבדו מול הידיעה שהגוף עתיד להיגמר. הספרים שונים מאוד, אבל בכולם יש אותה תחושה שסוכרי כותב מתוך מעורבות עמוקה בחומרים שלו. הלשון שלו דחופה, חושנית, לעיתים מחוספסת, והרעיונות עוברים אצלו תמיד דרך הגוף והתשוקה.

"מתחת למקום" מחזיר אותנו לקיץ 1982. מלחמת לבנון הראשונה מתנהלת, ובמועדון תל־אביבי - אפשר לשער שמדובר במועדון "הפינגווין" הידוע - צעירים מנסים להמציא לעצמם צורת קיום אחרת, מינית, אנדרוגינית, פרטית. צעיר נשבה בקסמה של אישה הרוקדת לבדה מול המראה ורואה בה אפשרות לחופש, אלא שהמלחמה שמחוץ למועדון לא נשארת בחוץ.

זה חומר שסוכרי יודע להצית: המפגש בין תשוקה לזהות, בין היחיד לדרישה להשתייך, בין הרצון לברוח מן המקום לבין המקום שאוחז באדם. אצל סוכרי, המקום שבו היחיד מבקש להשתחרר הוא בדיוק המקום שבו ההיסטוריה שבה ותובעת עליו בעלות, ולכן החזרה ל־1982 עשויה להישמע עכשיו קרובה ומטרידה במיוחד.

מתחת למקום, יוסי סוכרי, עם עובד
סיגל נאור

אילו ציפורים

אחרי שנים של יצירה והוראה בתחום הציור, צחי פרבר הפתיע את עולם הספרות לפני כחמש שנים כשראה אור הרומן הראשון שלו, "אבנים", שהיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר וזיכה אותו בשלל פרסים אחרים. פרבר עסק אז בנושאים שהופיעו גם בטרילוגיית הנובלות הגרפיות שלו "המחברות של אייזק" - באנשים ובאירועים במושבה דרומית קטנה אי־אז בשנות ה־50. הוא הפליא לתאר את הקונפליקטים הרגשיים והמעשיים של אנסמבל דמויות צבעוני ומורכב: נהג המשאית המותש שאיבד את בנו הפעוט, הרב המשמש גם שוחט ובודק הנמשך בעבותות אל תורת הנסתר, החייל הבריטי, בונה המצבות ורבים אחרים.

ברומן החדש שלו, "נודדות ציפורים", פרבר פונה אל תקופה מאוחרת יותר, ימי מלחמת יום כיפור, ואורג אל תוך אחת הטראומות הקשות של החברה הישראלית גם זיכרונות ילדות. יכולתו של פרבר לתאר מצבי רגש סוערים בעדינות רבה, והאופן שבו הדמויות שלו מצוירות בתשומת לב שמעניקה להן נפח ומורכבות גם כשהעלילה מעוררת בהן תחושות קשות, הופכים את הרומן החדש להבטחה של קריאה מעניינת.

נודדות ציפורים, צחי פרבר, כנרת זמורה דביר
דפנה לוי

יקום ספרותי שלם

אילן שיינפלד חתום על כמה רבי־מכר שעוסקים בצדדים מוכרים פחות של ההיסטוריה היהודית. בספר שיראה אור השנה, הוא עוסק באפיזודה חידתית ומרתקת: סיפורו של שבתי צבי, מי שרבים בעולם היהודי של המאה ה־17 ראו בו משיח עד שהתאסלם בלחץ הסולטאן.

שבתי צבי העסיק מאוד את מחקר מדעי היהדות, אבל עד השנים האחרונות לא זכה להרבה ייצוגים בספרות. לאחרונה נראה שהמגמה משתנה: ספרו של שיינפלד מצטרף לעוד שני רומנים לפחות מהעשור האחרון שעוסקים בפרשת שבתי צבי - "נחמיה" של יעקב צ. מאיר ו"שבתי צבי: סיפורו של משיח" של ליאור הולצר. ייתכן שמדובר בהשפעה מאוחרת של המחקר על הספרות, ואולי העיסוק במשבר ובמשיחיות נעשה רלוונטי יותר למציאות הישראלית הנוכחית. בכל אופן, מדובר בדרמה שיכולה בקלות לפרנס יקום ספרותי שלם: סיפור שיש בו דת, פוליטיקה, מיניות, אמונה וכפירה, ומסקרן מאוד לראות מאיזו זווית יבחר שיינפלד לטפל בנושא.

להביא משיח, אילן שיינפלד, כנרת זמורה דביר
איל חיות-מן

אפקט מועדון קרב

וידוי: אף שיצא לפני יותר מ־60 שנה, לא קראתי את "קאובוי של חצות", ספרו של ג'יימס ליאו הרליהי, אבל את הסרט זוכה האוסקר המבוסס עליו ראיתי גם ראיתי. על פי רוב, אני לא נוהג לקרוא ספר אחרי שכבר ראיתי את הסרט. הדמיון כבר משועבד מדי למה שראו העיניים, ואחת מההנאות הגדולות של הקריאה מתבטלת. ביני לביני אני קורא לזה "אפקט מועדון קרב".

מתי בכל זאת אני נהנה מקריאה שכזו? כשאלמנט אחר בספר כל כך יוצא דופן, שהוא דוחק את התמונה הצידה. השפה, למשל. כשענת עינהר, סופרת ששפתה אומנותה, אחראית על התרגום הראשון לעברית של "קאובוי של חצות", אני די בטוח שאוכל לשקוע בטקסט שעוסק בחייו של ג'ו באק, חיים שהתחילו אומללים עד שנקלע לבית בושת, שם ניטע במוחו הרעיון להפוך לקאובוי ניו־יורקי - בלי שפניהם של דסטין הופמן וג'ון וויט הצעירים יקפצו לי תדיר מבין השורות.

קאובוי של חצות, ג'יימס ליאו הרליהי, תרגום: ענת עינהר, אפרסמון
אלון ארד

ואל תפספסו גם את "הפועֵל", מאת אמינטה פורנה (ספריית רות), שבו שיפוץ בית ישן בבלקן מעלה זיכרונות ממלחמת האזרחים, ואת "עזה שלפני הרצועה", מאת דותן הלוי (הקיבוץ המאוחד), שמתחקה אחר השינוי שעברה עזה לאורך מאה השנים שקדמו ל־1948.

חוזרים למקורות

דווקא בזמנים שבהם העולם מתנכר לנו, החזרה למקורות היהודיים והשימוש בסמלים יהודיים הופכים בספרות המקומית לבולטים במיוחד. ואולי לא במקרה. אחרי שנים שבהן הסופרים הישראלים עסקו ברילוקיישן, בחלומות על הדשא הירוק יותר בחו"ל ובפנטזיות קוסמופוליטיות אחרות - השנה, יותר מתמיד, נראה את חז"ל, השבתאות, החסידות, המקרא, השטעטל, השדים והפולקלור היהודי הופכים לחומר עלילתי ותופסים את קדמת הבמה. ולא רק בפרוזה: אותם דמויות ומיתוסים מקומיים קדומים משמשים את יוצרי ארצנו בספרי פנטזיה מקוריים, אימה, דיסטופיה, וגם כאלה שמשלבים בין הספקולטיבי לז'אנרים הריאליסטיים יותר.

אפוקליפסה עכשיו

כאשר הוא לא משחית את זמנו בהוראה באוניברסיטה או במחקרים בתלמוד, יעקב צ. מאיר הוא אחד הקולות המעניינים הפועלים כיום בעולמה של הספרות העברית. בספרו הקודם והמצוין "נחמיה" הוא להטט בין היסטוריה יהודית, היכרות מעמיקה עם הספרות ההלכתית, הרהורים על משיחיות ועל קורותיה של התנועה השבתאית - והמון הומור פרוע. בספר החדש, "פנקס ארץ ישראל", הוא כותב על ישראל של ימינו, על חסידות ירושלמית ועל עתיד פוסט־אפוקליפטי.

אפשר בקלות לגלוש כאן לקלישאות (ולא לחינם הז'אנר הדיסטופי הוא הסלע שעליו התרסקו רבים מסופרינו) - אבל גם אפשר לקוות שיעקב צ. מאיר יצליח לנווט את דרכו ולחמוק בין הסלעים המשוננים. כך או כך, הניסיון עשוי להיות מרהיב.

פנקס ארץ ישראל, יעקב צ. מאיר, אחוזת בית
אהוד פירר

בן אבויה: ההמשך

בספרו הקודם, "מסכת תהום", איל חיות-מן (גילוי נאות: חיות-מן כותב במוסף זה) החל לגולל בפנינו את סיפור חייו של אלישע בן אבויה, האחר הגדול של ספרות חז"ל. אך הוא עשה שם הרבה יותר מזה: הוא יצר עולם. עולם שהוא קצת עולמם של חז"ל ושל המשנה, אבל לא לגמרי; זהו עולם של קסם, של אפלה ושל פנטזיה. עולם שבו חכמי המשנה הם משהו שבין קוסמים לבין אבירי ג'דיי, כשהצד האפל תמיד נמצא ברקע, ותמיד קורץ.

עם זאת, הסיפור עצמו - סיפור כפירתו של בן אבויה והפיכתו ל"אחר", עדיין לא התחיל. רבי עקיבא, חברו ויריבו הגדול של בן אבויה, עדיין לא הופיע על הבמה. משום כך, הופעתו של הספר הבא בטרילוגיה מעוררת כזו ציפייה. הפוטנציאל כאן גדול, אך כך גם הסיכוי להתרסקות (הרי כולנו זוכרים מה קרה לג'ורג' לוקאס). האם חיות-מן יצליח לעמוד במבחן האלבום השני? האם יעלה בידו לשכלל ולהעמיק עוד את העולם והדמויות שברא ב"מסכת תהום"? כל זאת ועוד ב"מסכת יצירה". הישארו עימנו.

מסכת יצירה, איל חיות-מן, כנרת זמורה דביר
אהוד פירר

השגרירות עוברת ליפו

הומור ציני אך קליל, אקשן מפחיד בדיוק במידה הנכונה ודמויות מושכות - "שגרירות השדים 1: הולכים לעזאזל" של יהודית קגן גילה לנו שעולם השדים המתקיים במקביל לשלנו רחב ועתיק. על הדרך, קגן העבירה ביקורת על החברה שאנחנו חיים בה, בין השאר דרך המאבק הפנימי בין השדים המעוניינים לפתוח במלחמה נגד בני האדם לבין אלו המתונים יותר, ודרך בדיחות על חוויות היומיום שמאפיינות את החיים בישראל. ב"שגרירות השדים 2" קגן עוברת מירושלים ליפו, וצוללת לסיפור אנדרומדה, יונה והלווייתן. אני מחכה לראות לאן היא עוד תפתח את העולם שבנתה בספר הראשון, ולאן תיקח את הדמויות ואת העלילה.

שגרירות השדים 2, יהודית קגן, התחנה
נבט טחנאי

העולם שמעבר

"הדרך חזרה" משלב בין שני ז'אנרים שאהובים עלי במיוחד: פנטזיה ורומן היסטורי. העלילה מתרחשת בשטעטל הנמצא במגע עם "העולם שמעבר", עולם של שדים ורוחות בהשראת המיתולוגיה היהודית. גבריאל סביט הוכיח כבר בספרו "איש הסנונית" את היכולת הפנומנלית שלו לשזור עלילה העוסקת באובדן, בפחד ובכאב עם חוסן ותקווה. דווקא עכשיו, בימים שבהם האנטישמיות גואה, יש משהו מרגש בפנטזיה שחוזרת למקורות. ההשוואות שעלו בביקורות מעבר לים לסופרים כמו פיליפ פולמן וניל גיימן גורמות לי לצפות לספר הזה אפילו יותר.

הדרך חזרה, גבריאל סביט, הוצאת עוץ
נבט טחנאי

שבה אל המאגיה

שהרה בלאו היא מהכותבות העכשוויות האהובות עלי בשפה העברית. לכן ספר חדש שלה הוא בשורה נהדרת, אף שהפרטים עליו (כולל שמו) עדיין עמומים בשלב הזה. הכתיבה של בלאו שואבת בצורה אורגנית מהמקורות היהודיים, ולוקחת אותם לכיוונים מפתיעים, לעיתים קרובות אפלים. היא עוסקת בנשיות ובתשוקה נשית, במיסטיקה ובמאגיה ובהיסטוריה לאומית ומשפחתית - תמיד מתוך תחושת דחיפות שיש בה משהו מכשף.

מה שידוע בינתיים על הרומן החדש הוא שבמרכזו ניצבת גיבורה שנאלצת לוותר על תשוקת ליבה, ומגלה שלקורבן שלה מתלווה פיצוי יוצא דופן, כנראה בעל אופי מאגי. אחרי ספר העיון "הראשונות", שעסק ברשמיה של בלאו על נשות התנ"ך, משמח לראות אותה חוזרת לפרוזה - ואני, לפחות, סקרן מאוד לגלות איזה סיפור היא תרקום הפעם.

שהרה בלאו, כנרת זמורה דביר
איל חיות-מן

ואל תפספסו את "אמנות האחיזה", מאת אילה דקל (התחנה), שעוסק באסנת ברזאני בת המאה ה־17, שהופכת לראשת ישיבה ומקובלת בכורדיסטן, מחוללת ניסים ונרדפת בעוון כישוף, ואת "פרקי בנים", מאת יעקב (ג'קי) שימל והרב שי פירון (הוצאת טובי), שמבקש להמשיך את שרשרת המסירה של החוכמה היהודית שנמצאת במשנה ובתלמוד באמצעות מסכת חדשה, שמעמיקה ומפרשת סטיקרים של חללי צה"ל.

כבר לא נבהלים מאימה

במשך שנים היתה קונספציה בענף הספרים המקומי: העם בציון לא אוהב ספרות ספקולטיבית בכלל, ואימה בפרט. אין לזה קהל, זה לא מושך, זה לא מביא כסף. יכול להיות שזה נכון, אבל אם להיות כנים עם עצמנו - לא היו פה באמת ניסיונות אמיתיים לחנך את השוק, או לפנות לקהל שממש מבקש את זה. והנה, ברוך השם, אם הענף לא יגיע אל הקהילה הפנטסטית - הקהילה הפנטסטית תגיע לענף. זה התחיל בטפטופים איטיים, והשנה נדמה שנפרץ הסכר. השנה נראה יותר ספרי פנטזיה מקומית, אימה, ספרים חוצי־ז'אנר ופרוזה שמשתמשת באלמנטים ז'אנריים כדי לספר סיפור עמוק, חכם ואפל.

ממעמקים

ספרו הקודם של אמיר חרש, זוכה פרס ספיר לשנת תשפ"ו "שכול וכשלון וזומבים", לא באמת היה ספר על זומבים. הוא היה ספר שעסק קודם כל בספרות, בייחוד בספרות העברית, בדגש על ספרותה של העלייה השנייה. משום כך, יהיה מעניין לראות כיצד חרש עשוי להרחיב את הטווח הז'אנרי והסגנוני שלו הלאה, אל שדות אחרים ואל ז'אנרים אחרים.

הספר החדש הוא אוסף של סיפורים קצרים, חלקם הגדול סיפורי אימה, הסובבים כולם סביב מושג התהום - אולי אחת המטאפורות החזקות ביותר שיש בשפה. בספרו הקודם חרש התגלה כאמן של השפה העברית, של הסגנון ושל השימוש היצירתי באלגוריות (הזומבים שבכותרת, למשל, היו אלגוריה לכמה וכמה דברים בעולמם של אנשי העלייה השנייה). משום כך, מסקרן לראות לאן הוא יתפתח, ואם יעלה בידו ליצור ספרות אימה עברית שיש בה גם אימה, גם ספרות - וגם עברית.

התהום - וסיפורי בלהה אחרים, אמיר חרש, עם עובד
אהוד פירר

ז'אנר הבלהה

הדמיון הספרותי של אופיר טושה גפלה עובד שעות נוספות. בספריו הראשונים הוא בנה עלילות קרנבליות וסגנונות ייחודיים שהתכתבו עם פנטזיה, מתח ומסתורין. כל ספר הציע כניסה לעולם מופלא עם חוקים משלו. בספריו האחרונים, אולי בהשפעת הקורונה והמלחמה, הדמיון הספרותי עדיין ניכר, אבל התפאורה החשיכה, העלילות התקרבו אל ז'אנר הבלהה, והספרים נטו למסתורין דיסטופי וטורד מנוחה. ספרו האחרון, "במחילה מכבודה של אשת המערות", הציג שיא של כתיבה והגיע לרשימת המועמדים הקצרה לפרס ספיר. מעניין לראות אם מגמת ההתקדרות וההתכנסות תמשיך גם בספר החדש, אך בכל מקרה אפשר להיות בטוחים שגם הוא יהיה מפתיע ויוצא דופן.

אנטומיה של רעב, אופיר טושה גפלה, כתר
עדו ניצן

חוק וסדר וערפדים בכירים

"מדריך העצלה לקסם", סדרת הספרים של הלן הרפר שתורגמה לעברית, עקבה אחר איווי ווילד, מכשפה מוכשרת שהפנתה גב לממסד לטובת עבודה כנהגת מונית. טעות בזיהוי סוחפת אותה בחזרה לעולם הקסם, לצד שותף חתיך, קשוח והפוך ממנה לחלוטין. קסמה של הסדרה לא נשען על העלילה הבלשית השגרתית, אלא על הומור עצמי, על דיאלוגים שנונים ועל הפער המשעשע בין עצלנותה של איווי לכישוריה יוצאי הדופן.

השנינות והקצב שהפכו את "מדריך העצלה" ללהיט הם בדיוק מה שמעורר ציפייה מ"מבעירת האש". הסדרה החדשה של הרפר נשענת על אותם יסודות סגנוניים, אך פונה לכיוון בוגר ומורכב יותר. במרכזה עומדת בלשית טירונית ביחידה העל־טבעית של משטרת לונדון, שנרצחת כבר בספר הראשון ומתעוררת כעבור 12 שעות בחדר המתים, ללא כל זיכרון מרגעיה האחרונים. לאורך שבעה ספרים, העלילה מזגזגת בין חקירות פליליות "שגרתיות" (רציחות סדרתיות של אנשי זאב, היעלמויות של יצורים קסומים), לפענוח הדרגתי של כוחותיה החדשים של הגיבורה. במקביל, כמובן, היא מפתחת רומן עם ערפד בכיר בקהילת הערפדים הלונדונית.

מבעירת האש (שם זמני), הלן הרפר, ספרים בעלמא
קרין מוסקוביץ'

מעשייה ריאליסטית

אורסולה ורנון, שכתבה את "Nettle & Bone" ("סרפד ועצם") תחת הפסבדונים טי קינגפישר, ידועה ביכולתה לטוות מעשיות פולקלור אפלות עם הרבה הומור יבש, וגם הרבה רגש. "סרפד ועצם", שזכה בפרס הוגו היוקרתי לרומן הטוב ביותר לשנת 2023, עוקב אחרי מרה, נסיכה צנועה ושקטה היוצאת למשימה חסרת סיכוי: להרוג את הנסיך האכזר והמתעלל שנשוי לאחותה. כדי לזכות בעזרתה של מכשפה, עליה להשלים שלוש משימות בלתי אפשריות.

הספר לוקח מרכיבים מוכרים ממעשיות הילדים ומציג אותם בצורה ריאליסטית, מפוכחת ומלאת הומור. אין כאן נסיכים על סוס לבן, אלא חבורה לא שגרתית ומלאת אופי שמלווה את מרה: מכשפה שמתקשרת עם רוחות רפאים, פיה סנדקית שחזקה יותר בקללות מאשר בברכות, אביר לשעבר וכלב שנוצר מעצמות.

סרפד ועצם, טי קינגפישר, מטר
קרין מוסקוביץ'

ואל תפספסו את "בואו נקנה משורר", מאת אַפוֹנְסוּ קְרוּשׁ (מפורטוגזית: עידן בריר, הוצאת מקום לשירה), שבו גיבורת הספר, שחיה בדיסטופיה קפיטליסטית, רוצה לאמץ משורר במקום חיית מחמד, ואת "האיקבוג", מאת ג'יי קיי רולינג (ספרי עליית הגג), שלוקח אותנו הרחק אל ממלכה קטנטנה בשם קוֹרְנוּקוֹפּיָה, שבה אורבת מפלצת מטילת אימה.

האהבה מתה?

כמו שאמר המשורר ש. ארצי, "הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם". אלא שהשנה האהבה היא לא רק אהבה, היא לא פשוטה כמו שאולי חשבנו, והיא בטח כבר לא הפתרון לכל הבעיות. האהבה יכולה להפוך להתמכרות, לאיום על חופש, למלחמת כוח, או לריק שנשאר אחרי שהאהוב שלנו כבר הלך.

שכיית חמדה נסתרת

אני מעריץ ותיק של בתיה גור ושל ספרי המתח הנהדרים שלה. היא השכילה לקחת בלש בריטי מובהק, להפוך אותו לקצין משטרה משכיל, מסוגר, ביישן ויהיר ממוצא מרוקאי, ולטעת אותו בירושלים. רק לאחרונה, אחרי שנים רבות, קראתי שוב את ספריה, והנאת הקריאה רק התעצמה.

בשנים האחרונות הפתעתי את עצמי ופיתחתי הנאה גדולה מגנים, נסתרים וגלויים, מטופחים ופראיים. על הגינה המיוחדת שהקים הירשפלד לזכר אהובתו בתיה, שהלכה לעולמה בגיל צעיר להכאיב, קראתי די מזמן, והסתקרנתי כבר אז.

בשנה האחרונה התפרסמו שניים או שלושה ספרים מרתקים על גנים, ואני מצפה לקרוא כעת על הגינה הירושלמית הנסתרת, על בתיה גור המשתקפת בין צמחיה ופרחיה, ועל התהליך שעבר הגנן האוהב כשעיצב את הגינה וטיפח אותה. די ברור לי שזה לא ספר על גיזום ודישון, אלא על אהבה, חיים וספרות.

גן בתיה, אריאל הירשפלד, אחוזת בית
יונתן דה שליט

לאכול, להתאהב, להתמכר

לפעמים אני תוהה איך הרגישה אליזבת גילברט ("לאכול, להתפלל, לאהוב") כשהודיעו לה שג'וליה רוברטס הסכימה לשחק את בת־דמותה בסרט המבוסס על הספר שכתבה. האם היא פתחה בקבוק שמפניה? צרחה לשמיים? הבינה ש"זהו, אין יותר לאן לשאוף, ומעכשיו אפנה לחיי עושר, יין ופסטה עם הגבר שלי?". ובכן, מתברר שגילברט רק חיממה מנועים.

בספר החדש שלה, הלא־ממואר הראשון זה יותר מעשור, היא מספרת מה קרה לה מאז. היא התאהבה בראיה אליאס, הבסטי שלה זה שנים (כמה נוח), ועזבה את בן זוגה כדי לסעוד אותה לאחר שחלתה בסרטן. בספר היא מתארת איך התמכרה לסמים ולמין, הפכה לאלימה, ובאופן כללי איבדה את זה - עד למותה של אליאס מסרטן הלבלב והכבד ב־2018.

אז, או אז, היא הבינה שצריך להתאפס ולכתוב עוד ספרים - סליחה, להתאפס ולשרוד - והכניסה את עצמה לטיפול. בניגוד לתזה של הספר שפרסם אותה ("תאכלי פסטה, תעשי סקס"), הספר שעתיד לראות אור השנה, "כל הדרך לנהר: אהבה, אובדן ושחרור", אפל בהרבה. גילברט מוכרת לנו חשיפה עצמית ברמה גבוהה, כיאה לעידן הסושיאל מדיה, ומתארת איך נכנסה לטיפול ושחררה את עצמה.

אני פחות מחבבת ספרי עזרה עצמית על אנשים שנגעו בקרקעית ואז חזרו לראות את האור בזכות תפילות/אהבה/פחמימות ריקות, אבל גילברט היא כותבת מעניינת, ו"קול של דור" שרק בשנים האחרונות מקבל את המקום הראוי שלו. כנראה כי העולם הבין שנשים בנות 50 פלוס הן היחידות שעוד קונות ספרים. קדימה, מותק, ספרי לי איך ריפאת את עצמך.

כל הדרך לנהר: אהבה, אובדן ושחרור, אליזבת גילברט, כנרת זמורה דביר
הילה רגב

בורחת מבשורה

ההיכרות בעברית עם אווה בלתזר התחילה דווקא מן הספרים המאוחרים שלה. "בולדר" מתמקד באישה שחופש הוא צורך כמעט גופני עבורה, ולכן גם אהבה גדולה נעשית מאיימת ברגע שהיא מקבלת צורה של בית, זוגיות ואימהות. ב"ממותה" בלתזר הולכת רחוק יותר: צעירה שרוצה להרות עוזבת את ברצלונה, עוברת לבית מתפורר בכפר ונמשכת לחיים גסים, שלא לומר אכזריים, בודדים וקרובים יותר לגוף.

בשני הספרים, מרתק במיוחד הסירוב להסביר את הגיבורות. הן לא מגישות לקוראים כתב הגנה, ולא מבקשות את אהדתם. הן פועלות מתוך היגיון פנימי שהחברה אינה הסמכות העליונה שלו. עכשיו מגיע "פרמה פרוסט", רומן הביכורים של בלתזר, שקדם לשניהם.

המספרת נעה בין ברצלונה, בריסל וסקוטלנד, בין מאהבות, עבודות זמניות, נסיעות ומחשבות התאבדות. היא בורחת ברגע שהחיים מתחילים להתקבע, מביטה במשפחה, בעבודה ובזוגיות בחשד ובהומור אכזרי, ומחפשת פתח מילוט בלי שהמילוט מבטיח לה אושר.

אחרי "בולדר" ו"ממותה", העלילה היא רק חלק מהסקרנות. מעניין יותר לחזור לאחור ולפגוש את לידתה של התודעה הבלתזרית: מינית, מצחיקה, בודדה, מרושעת לעיתים, ובעיקר - לא קונפורמיסטית בשום אופן. עכשיו אפשר יהיה לגלות אם החירות הפרועה הזאת היתה שם כבר מההתחלה.

פרמה פרוסט, אווה בלתזר, לוקוס
סיגל נאור

הרמיוני ודראקו: אהבה?

בריג'יט נייטלי היא מהשמות המוכרים באתר ספרות המעריצים AO3. היא פרסמה באתר את "דראקו מאלפוי והחוויה המייסרת של להיות מאוהב" (בתרגום חופשי) - קומדיה רומנטית שמתרחשת שנים אחרי שהגיבורים סיימו את לימודיהם בהוגוורטס, בית הספר לקוסמים מ"הארי פוטר". דראקו, כיום הילר ומכשף לוחם, מופקד על אבטחתה של הרמיוני גריינג'ר במחקר סודי. על בסיס הסיפור היא כתבה את "הדחף הבלתי נשלט להתאהב באויב שלך", שממנו הורידה את האזכורים למקור ההשראה.

העלילה עוקבת אחרי אוריין, מרפאה מבריקה שמנסה לפתח חיסון למגפה קטלנית הפוגעת בילדים, ואוסריק, מתנקש יהיר. אוסריק מציע לממן את מחקרה של אוריין, בתנאי שתרפא אותו בסתר. שיתוף הפעולה הכפוי בין השניים מייצר מערכת יחסים מלאת הומור, במתכונת "משונאים לאוהבים". עם יציאתו, הפך הספר ללהיט מיידי ולסנסציית בוקטוק, ואף כבש את המקומות הראשונים ברשימות רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס", מה שבהחלט מעורר ציפייה.

הדחף הבלתי נשלט להתאהב באויב שלך, דואט מאת בריג'יט נייטלי, הוצאת אהבות
קרין מוסקוביץ'

ואל תפספסו את "אשת חוג הקוטב", מאת נעה חוברה (שתיים), שמספר על שנת האבל של עמר אטיאס - אלמנה צעירה שבעלה נרצח לאחר שהגן על משפחתו ב־7 באוקטובר, ולאט־לאט, בין ביטוח לאומי למצבות לדייטים כושלים, מנסה לחזור לחיים, ואת "לגעת במה שנמס", מאת נגה גולדרינג (יצירה עברית), שעוסק במאיה, מלווה רוחנית בת 50 שפוגשת את דרור, גבר כריזמטי ודומיננטי החולה בסרטן מתקדם.

פוסט־מלחמה

השנה, המלחמה לא שייכת רק למדף אחד, ספרי העיון או הפרוזה. היא חלחלה לכל מדף בחנות - משירה, דרך ספרי ז'אנר ועד לספרי עיון, שמנסים להבין מה בדיוק קרה שם. השאלות הן כבר לא רק מיידיות - מה קרה ב־7 באוקטובר בשעה 6:29, בחודשים שאחרי או בשנה שלפני - אלא כאלה שמנסות להתבונן במלחמה ממעוף הציפור, וגם לעסוק במלחמות אחרות (בהיסטוריה הישראלית או בזו העולמית) ובקשר שלהן למלחמה הזו.

סופר שכונה

כשדודו בוסי נעלם מעין הציבור, הוא הותיר אחריו טעם רע למדי. בסדרת הדוקו־דרמה "מחוברים", שבה הופיע בשנת 2010, הוא הצטייר כאלכוהוליסט אגוצנטרי ורודף נשים, וספרו האחרון עד כה, "חלומות מזכוכית", שיצא זמן קצר לאחר השידור והושפע רבות מהסדרה, לא הצליח להתעלות לרמתם של קודמיו.

כשזהו המפגש האחרון שנצרב בזיכרונו של הציבור, קל לשכוח שבוסי הוא סופר יוצא דופן. כזה המצליח להביא את "השכונה" לספרות באופן שמעטים מצליחים: לא מתאמץ ולא מתנשא, אמין ואותנטי, גם אם מוקצן, סוער ומפתיע, אך מעורר הזדהות. דברים שהיום נראים לנו ברורים מאליהם בייצוג אמנותי של הפריפריה החברתית לא תמיד היו כאלה, ולבוסי היתה תרומה לא מבוטלת לשינוי. סיפור המסגרת של ספרו החדש, בעל חלומות שבית הכנסת שלו נפגע מרקטה ומחליט לעשות הכל כדי להקימו מחדש - נשמע כמו כר פורה לקאמבק ספרותי מהאגדות.

עזריאל, דודו בוסי, כתר
אלון ארד

הסודות מתגלים

יחידה 504 היא יחידת המודיעין האנושי של אמ"ן (אגף המודיעין של צה"ל), זו שמגייסת ומפעילה מרגלים בארצות אויב. היא לא לבדה בקהילת המודיעין הישראלי - למוסד ולשב"כ יש יחידות יומינט (מודיעין אנושי) גדולות יותר, ואולי אף משוכללות יותר. אך אין בכך כדי לפגוע בתרומה הגדולה של יחידה 504 ובזכות הראשונים שרכשה בלא מעט תחומים.

במשך שנים ארוכות פעלה היחידה דרך גבולות מדינת ישראל, שלחה דרך הגבול שליחים אל המרגלים שלה, ונפגשה עימם מעת לעת באופן חשאי כשחצו את הגבול אל תוך ישראל. אני סקרן לקרוא את הפרשיות שייחשפו, ומקווה שיהיו צבועות בצבעים עזים ועסיסיים. כי ריגול טוב הוא גם היכולת לספר סיפורים מסעירים ומושכי לב, ולהפליג אל מחוזות הדמיון. לימים, היכולת של היחידה לפעול דרך הגבולות פחתה מאוד, ושאלת הרלוונטיות שלה מלווה אותה כבר שנים רבות. אני מקווה שהספר יעסוק גם בכך.

באגף המודיעין של צה"ל, שעיקר האיסוף שלו נעשה באמצעים טכנולוגיים מגוונים, קשה להיות יחידת יומינט. בסביבה שעיקרה טכנולוגית, אמנות הגיוס וההפעלה עלולה להיראות כמו מעשה כשפים לא מובן. רק כשנתקלים בסוכן הנמצא בלב הסוד של האויב, או כשמפעילים סוכנים שיכולת ההיטמעות שלהם בסביבתם היא מוחלטת - רק אז מבינים את עוצמתו ואת חשיבותו של המודיעין האנושי.

חלקה של יחידה 504 באיסוף המודיעין בעזה בשנים שקדמו לטבח 7 באוקטובר, או היעלמותה מזירת לחימה קריטית זו, הם נושאים שראוי שיידונו בוועדת חקירה. מערכת הביטחון כשלה בהתרעה על פלישת חמאס, לאמ"ן יש חלק מרכזי בכישלון זה, ויחידה 504 היא כלי חשוב בארסנל של אמ"ן. מעניין אם גם לכך יוקדש מקום בספר.

יחידה 504: פרשיות ריגול נחשפות, אלי עברון וחיים גן טוב, כנרת זמורה דביר
יונתן דה שליט

לעבד את השבר

המשוררת בכל סרלואי כותבת בעברית חדה כסכין הנעה בנוחות בין המקרא, חז"ל והפיוט, על כאבי החיים השונים - קשיי ההורות, הבדידות, האובדן. מייד אחרי 7 באוקטובר היא פרסמה קינה בנוסח מסורתי, שהסתיימה ב"אַיֶּכָּה". כשנה לאחר מכן התפרסם ספר שיריה הרביעי, "בתוך החושך", שבו היא הצטמצמה לצורה המינימליסטית של שירי הייקו, וניסתה לתאר את החושך הגדול במעט מילים. בספרה החדש, "שברי לוחות", היא עתידה לחזור לשירה לירית "רגילה", ולכתוב בשפתה העשירה על שברים בכלל ועל 7 באוקטובר בפרט. מעניין יהיה לראות איך ייכתב האסון הלאומי בפרספקטיבה של שלוש שנים, ובשפה של משוררת שמנצלת את מכמניה של שפה בת 3,000 שנה.

שברי לוחות, בכל סרלואי, הקיבוץ המאוחד
עדו ניצן

דיוקן עצמי

את אסופת הדיוקנאות הזו פרסמה רות מרגלית לאורך שנים בכתבי עת אמריקניים נחשבים, ה"ניו יורק טיימס" וה"ניו יורקר", ואף שהכתיבה שלה בעברית משובחת לא פחות מכתיבתה באנגלית (ראו "פופי והמכתב הסודי", ספרה הראשון לילדים שראה אור השנה) - לא היא תרגמה את רשימותיה בכרך הזה. עם זאת, מרגלית היא שבחרה את הדמויות הנכללות בו: מסייד קשוע ועד מירי רגב, משורדי קיבוץ בארי ועד איתמר בן גביר, ממנסור עבאס ועד ישראל פינקלשטיין. ההבדלים התהומיים הללו נועדו לצייר דיוקן של חברה במשבר, באמצעות התבוננות מעמיקה בדמויות מפתח שבמידה רבה עיצבו אותה.

הדיוקנאות הללו נועדו מלכתחילה לעיניים חיצוניות, ובזכות כך הם מעניקים לקוראים המקומיים הזדמנות פז לראות את עצמם ואת סביבתם באופן שלא כפוף לתיוגים המיידיים, ושלא מחלק אוטומטית אירועים, דעות ואפילו שאיפות וחלומות ל"שלנו" ו"שלהם", או ל"אנחנו" מול "הם".

תורמת לכך, כמובן, העובדה שמרגלית מתבוננת בתבונה בנתונים שהיא אוספת, ומנסה לצייר דיוקן "היברידי" משותף המכיל את הדיוקנאות האלה כולם: אלה שמחוץ למערכת, אלה שנבלעו בתוכה, אלה שרוכבים על גלי הכוח שהיא מעניקה להם ואלה שמנסים נואשות לבנות בתוכה חיים.

בבטן הלווייתן, רות מרגלית, מאנגלית: עידן בריר, הוצאת פרדס ואלטנוילד
דפנה לוי

חלון לאוקראינה

עד לפני שנים ספורות, הבלבול המעליב בין רוסיה לאוקראינה עשוי היה להיראות לישראלים כשגיאה בלתי מזיקה. מאז פרוץ מלחמת רוסיה־אוקראינה ב־2022, כבר אי אפשר להתעלם מהפער התהומי בין שתי המדינות ושתי התרבויות. מבחינה ספרותית, המתרגמים מאוקראינית משמשים בשנים האחרונות שגרירים ספרותיים של אוקראינה המדממת. האסופה הנרחבת של שירה אוקראינית, שעתידה לראות אור השנה, תעשה צדק עם השירה הזו, שעדיין לא נכנסה אל מדף הספרים העברי.

אסופה כזו תוכל לקרוע חלון הצצה הכרחי אל מה שמתחולל באוקראינה, ואפשר לשער שדווקא ההרחקה אל מלחמה אחרת תאפשר לקוראים הישראלים למצוא במילים האלה את עצמם. כך, למשל, בשורות של המשוררת סיירא קילאם, בת חצי האי קרים, שאלכס אוורבוך תרגם ופרסם לפני כשנה בכתב העת "המוסך": "זֶהוּ הַבַּיִת - חָזַרְנוּ. / חַיִּים אוֹ מֵתִים, / מִכָּאן אֵין לָנוּ לְאָן לָלֶכֶת".

אנתולוגיית שירה אוקראינית בת זמננו, עריכה ותרגום: אלכס אוורבוך, פרדס
עדו ניצן

ואל תפספסו את "כל מה שזז חייב למות", מאת עידו שיר־וקנין (כנרת זמורה דביר), על חייל שחוזר הביתה אחרי 7 באוקטובר, העברית אבדה לו והוא מתחיל לדבר ערבית, את "פתאום כל כך לבד", מאת חן אלמוג־גולדשטיין (ידיעות ספרים), על אישה שחזרה מן השבי ומתמודדת עם שאלות קשות של אחריות וכשל, ואת "דבורים אפורות", מאת אנדרי קורקוב (מודן), על שני שכנים, אויבים מאז ומעולם, שמסרבים להתפנות מבתיהם בכפר שעל גבול רוסיה ואוקראינה.

חוצי ז'אנר

החלוקה הדיכוטומית בין גבוה לנמוך ובין שייך ללא שייך לז'אנר, ובכלל השאלה מהי ספרות יפה, הולכות ומיטשטשות עד כדי ביטול מוחלט. זו מגמה עולמית שנכנסת לאיטה גם לספרות המקומית, ואיזה מזל. בשנה הקרובה אנחנו עתידים לראות יותר ספרים שלוקחים את הטוב מכל ז'אנר והופכים את הספרות להרבה יותר יצירתית, צבעונית ומעניינת.

נקודת מפגש

אני זוכרת שקראתי לראשונה את "סמיון" של אנדריי פלטונוב, ונעצרתי ברגע שבו ילד בן 7, שאמו מתה והותירה אחריה עוד ילדים קטנים, מחליט פשוט להיות להם לאמא. הוא לובש את שמלתה, היא גדולה עליו, ולכן צריך לקצר אותה. פלטונוב לא מסביר כמעט דבר. האבל לא זוכה לנאום, והחמלה מתגלמת במעשה מוזר ומעשי להפליא. דווקא משום כך, הרגע הזה לא מרפה.

אותה לשון נטולת שומן, המוכרת גם מ"בעולם נהדר ואכזר" ומ"מוסקבה המאושרת", מעמידה במשפט פשוט רעב, אהבה, מוות ורוך בלי להכריז על אף אחד מהם. וכעת מגיע בעברית "סיפור על אודות דברים מעניינים רבים", שבו הדמיון הפלטונובי מקבל מרחב כמעט חסר גבולות.

מהתיאור הקצר של הספר אפשר להבין עד כמה הוא מרחיק לכת: אחד מארבעת הסיפורים הכלולים בו עוקב אחר איוואן, שיוצא מעולם כפרי של רעב ומחסור למסע שמבקש, לא פחות, להמציא מחדש את החיים: להקים חברה שתתגבר על המצוקה, לרתום את הטבע לאדם, לעסוק בחשמל ובמדע, לחשוב על אלמוות ולבסוף אף לחרוג מגבולות כדור הארץ, כך שאגדה כפרית, אוטופיה מהפכנית ומדע בדיוני נשפכים זה לתוך זה. מסקרן במיוחד לפגוש כאן את פלטונוב, שהאמונה באפשרות לתקן את העולם עדיין בוערת בו במלוא עוצמתה, לפני שהחלום הגדול על גאולת האדם ייעשה לאחת הטרגדיות הגדולות של המאה ה־20.

סיפור על אודות דברים מעניינים רבים, אנדריי פלטונוב, הקיבוץ המאוחד
סיגל נאור

לאור ירח

בכל פעם שאני קוראת את "ההוביט", אני קוראת אותו קצת אחרת. בכל גיל אני מוצאת בו פרטים שונים, ואני לא היחידה - בין שמדובר בקריאה בספר המקורי ובין שבגרסאות המתורגמות, כשכל מתרגם בוחר להאיר חלקים אחרים ולשנות את נקודת המבט שלי על הספר. יהיה מעניין לקרוא ברומן הגרפי הזה ולזהות שכיות חמדה שאולי נסתרו ממני, שדווקא הקומיקס יכול לחשוף. וכמו שאמר אלרונד לתורין, כשהאחרון שאל אותו אם הוא מזהה דבר מה נסתר במפה: "לא לאורו של הירח הזה". לפעמים, דווקא לאורו של ירח אחר, דברים אחרים מתגלים.

ההוביט, ג'.ר.ר. טולקין, בעיבוד לרומן גרפי של צ'רלס דיקסון ודייוויד ונזל, כנרת זמורה דביר
נבט טחנאי

ואל תפספסו את "הכל קרה לי" (שם זמני), מאת משפיען הרשת אמיר שפרלינג (התחנה), שההוצאה תיארה כ"לא ממואר ולא רומן", ואת הרומן הגרפי "ההיסטוריה השלמה של ירושלים", מאת הפרופסור להיסטוריה ונסן למיר (פרדס), שמתאר את התפתחותה של ירושלים מכפר עתיק השוכן על קו רכס למטרופולין מודרנית.