"העברתי אותם תהליך לשבירת החרם"

אבנר חלם שיום אחד יהיו חברים שיקראו לו בחופש הגדול ויגידו "אבנר, אבנר! בוא איתנו", אבל זה לא קרה. הוא מצידו גם היה בטוח שזה לעולם לא יקרה, ובכל זאת, ביומן שהחל לכתוב בראשית החופש, קצת לפני יום הולדתו ה־12, הוא כתב: "אולי יום אחד יהיה לי אח. יהיו לי חברים. אפגש עם ילדים בקיץ. יזמינו אותי למפגשים [...] אולי יום אחד אהיה בקשר עם אבא שלי".

אבנר, הילד המוחרם שהבנים המקובלים בכיתתו מתעללים בו גם פיזית, הוא גיבור הספר "אולי יום אחד" (הוצאת "סער") שכתב ליאור ישראלי, מנהל בית הספר היסודי "אלונים" ברמת אביב. ישראלי אומר שילדים כמו אבנר יש בכל שכבה, ושאת הסיפור הוא אמנם כתב לקוראים הצעירים, אבל בעצם הוא נועד ללמד הורים ומורים לפקוח עיניים ואוזניים ולזהות תופעות כאלה, שלעיתים קרובות מתרחשות ממש מתחת לאפם מבלי שיבחינו.

נתונים מדאיגים

ואכן, בסקר שערכה הרשות הארצית למדידה ולהערכה במשרד החינוך, שבו השתתפו יותר מ־230 אלף תלמידים בכיתות ה' עד י"א, העידו כ־35% מהתלמידים כי במהלך שנת הלימודים הם חוו העלבות, קללות ולעג; כ־15% אמרו כי הופצו עליהם שמועות ושקרים שנועדו לפגוע בהם, וכ־5% אמרו שהם מתמודדים עם נידוי חברתי וחרם.

הסקר, הגדול מסוגו עד כה, נערך עוד לפני מלחמת חרבות ברזל, אבל כבר בו נרשמה עלייה של כ־4% בדיווחים של הורים בנוגע לאלימות מצד תלמידים כלפי ילדיהם, וחלה ירידה של כ־9% בשיעור ההורים שאמרו כי הם מאמינים שבית הספר עושה מאמצים כדי למנוע את האלימות והחרמות הללו.

מדוח שכתבו ערן חכים ופרופ' יוסי שביט ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, עולה גם כי כ־6% מהתלמידים בארץ חווים חרם, וכי הנידוי החברתי נפוץ ביותר מ־%60 מהכיתות. בבתי הספר בחינוך הערבי התופעה חמורה עוד יותר, שם דיווחו כ־11% מהתלמידים כי היו קורבן לחרם.

מסע ארוך

ב"אולי יום אחד" מתאר ישראלי את ההשפעות הקשות של חרם חברתי על ילדים ובני נוער, אבל גם מנסה להציע פתרונות. 

"בשנותיי במערכת החינוך ראיתי הרבה דברים כאלה", אומר ישראלי, "בכיתה שקיבלתי כמחנך היה ילד שכמעט כל הילדים בכיתה קראו לו 'המגפה' ועשו עליו חרם, וכדי להתמודד עם זה העברתי את הכיתה תהליך ארוך שהוביל את הילדים לתהות למה הם מתנהגים ככה, ובהמשך גם להבין שהם בעצם לא רוצים להיות בריונים מתעללים, ושגם אם הם לא משתתפים בהתעללות הם לא רוצים לשתוק. לוקח זמן ללמד ילדים שכשהם מדווחים על מקרים כאלה הם לא מלשינים אלא עוזרים".

איך בכלל ידעת לזהות שהכיתה מחרימה את אחד התלמידים? הרי במקרים רבים גם הילדים שחווים חרם מסתירים את זה, והמבוגרים מגלים את זה בשלב מאוחר מאוד.

״נכון. כמחנך הייתי מאוד מעורב. הצטרפתי לתלמידים בחלק מההפסקות, בשיעורי חינוך גופני. הקשבתי והתבוננתי כל הזמן. כך ראיתי שיש ילד שמבודד תמיד, שאף אחד לא מזמין אותו להשתתף במשחקים, שלא מדברים איתו. ראיתי את הילדים שמשפילים ראש ומפגינים מצוקה וראיתי ילדים שמציקים לאחרים, וגם הם כנראה נושאים איזה מטען של הרבה קושי. מובן שרציתי לפתור את הבעיה מייד, אבל חרם אי אפשר לפתור בשנייה, זה אירוע מורכב שמצריך הרבה מאוד תשומת לב של המבוגרים".

ההורים לא רואים את הילדים שלהם בזמן שהם בבית הספר.

"ויותר מזה, אם תשאלי ילדים - רובם יגידו לך שהם לא חולקים את המצוקות עם ההורים. הם לא מתייעצים איתם כשלא טוב להם חברתית, גם משום שהם פוחדים שההורים יגיבו בדרך שתחמיר את המצב וגם מפני שהם לא רוצים להדאיג או להעציב את הוריהם. הורים יכולים לנסות לשים לב לשינויים בהתנהגות, אפילו בתיאבון של הילדים, ולנסות לברר בעדינות מה עובר עליהם".

הספר "אולי יום אחד" אינו מסתיים בסוף טוב קלאסי. אבנר, שגדל אצל אם יחידנית, עושה צעדים ראשונים מהוססים בהיכרות עם אביו ההומו, מתאהב לראשונה וגם מתאכזב, וכאמור, בריוני הכיתה, אף שהם מתבגרים, לא הופכים את עורם כבמטה קסם.

״ההתגברות על הדחייה החברתית היא מסע ארוך״, אומר ישראלי, ״הוא לוקח זמן, אבל גם מספק לילדים הזדמנות לגלות את היכולות שלהם, להתחזק בהדרגה ולמצוא לעצמם מקום בטוח ונקי יותר מהמקום שאליו הבריונים בכיתה דחפו אותם".