הליהוק של לופיטה ניונגו לתפקיד הלנה מטרויה ב"האודיסאה" של כריסטופר נולאן, וגם לתפקיד אחותה קליטמנסטרה, עורר סערה ציבורית. המתנגדים טענו לחוסר "אותנטיות", הציגו את הבחירה כסטייה מן הדימוי היווני־אירופי המקובל של הלנה, וראו בה עוד ביטוי למדיניות ליהוק של תקינות פוליטית. אחרים ערערו אפילו על עצם האפשרות לראות בניונגו השחורה את מי שנחשבה במשך דורות "האישה היפה בעולם".
כשקראתי את אותן ביקורות, חשבתי שמעניין עד כמה הוויכוח מניח כי להלנה יש מראה "אותנטי" ומוגדר, ושכל השאלה היא אם מותר לסטות ממנו. אלא שהלנה היא בראש ובראשונה דמות מיתולוגית, והאפוסים ההומריים לא מספקים דיוקן פיזי המאפשר לקבוע את גון עורה או את מכלול תווי פניה. יופייה נבנה בעיקר באמצעות מבטם של אחרים, העוצמה המיוחסת לנוכחותה והתוצאות ההרסניות הכרוכות בה.
ב"האיליאדה", כשזקני טרויה רואים אותה עולה אל החומה, הם אומרים שאין פלא שהטרויאנים והאכאים סובלים שנים למען אישה הדומה ביופייה לאלות בנות האלמוות. גם ב"האודיסאה" התיאור מצומצם. בספר הרביעי היא יוצאת מחדרה כארטמיס ומכונה "בת זאוס". ההשוואה מעניקה לה הדר ונוכחות כמעט אלוהית, אך לא משרטטת גוף אתני קונקרטי, והשאלה כיצד היא נראית "באמת" נותרת חמקמקה.
בקטע מן "הזוהר" שמביא גרשם שלום, מלכת שבא מתוארת כ"מכשפה מן המין המזוהם ביותר", וכמי שבאה מה"סטרא אחרא". סודה נחשף, כביכול, בחילופי דברים על נעליים. מכיוון שהיא שדה אין היא זקוקה להן, ושלמה החכם באדם מבין מי עומדת לפניו, ולא נופל במלכודת שטמנה לו
רק בספר ה־22 היא מכונה "הלנה בת האצילים, לבנת הזרועות". אין להתעלם מן התואר, אך גם אין להפוך אותו לדיוקן גזעי מלא, שכן זהו כינוי נוסחתי המופיע אצל הומרוס גם ביחס לנשים אחרות.
הפוליטיקה של היופי
הסערה סביב ניונגו נשענת, אפוא, פחות על הטקסט ההומרי ויותר על מאות שנים של אמנות אירופית וקולנוע מערבי, שהרגילו אותנו לראות את הלנה כאישה לבנה ובהירה, עד שהדימוי המאוחר התקבע בתודעה כאילו נכתב במקור העתיק. הוויכוח מלמד פחות על פילולוגיה ויותר על פוליטיקה של ייצוג ובעלות תרבותית: מי רשאית לגלם את דמויות הקאנון המערבי? האם המיתולוגיה היוונית היא מורשת אוניברסלית הפתוחה לפרשנות, או נכס אתני אירופי שיש להגן על גבולותיו? ומי קובע איזה גוף רשאי לייצג לא רק אישה יפה, אלא את עצם הרעיון של יופי?
כשראיתי את ניונגו על המסך כהלנה, המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה עד כמה היא דומה לאופן שבו אני מדמיינת את מלכת שבא. לא מפני שהלנה היא גרסה של המלכה המקראית, אלא מפני שבשני המקרים גופה של אישה זרה, יפה ורבת־עוצמה נעשה זירה למאבק על יופי, גזע, שייכות ובעלות על הקאנון. שתיהן מגיעות אלינו מתוך טקסט קדום המספר הרבה על כוחן ועל האופן שבו אחרים מגיבים להן, אך מעט מאוד על מראן המדויק.
מלכים א' פרק י' מציג את מלכת שבא כשליטה עצמאית הבאה לירושלים כדי לבחון את חוכמת שלמה בחידות. היא מגיעה עם פמליה, זהב, אבנים יקרות ובשמים, משבחת את חוכמתו, מחליפה עימו מתנות ושבה לארצה. היא לא נספחת לחצרו, ולא מוצגת כמי שבאה לבקש חסות. זהו מפגש בין שני מוקדי כוח, בין מלכה למלך. המקרא לא מעניק לה שם פרטי, לא מתאר את מראה גופה ולא מספר על נישואים או יחסים אינטימיים ביניהם. דווקא השתיקה הזאת פתחה מרחב עצום לדמיון התרבותי.
במסורת האתיופית, ובעיקר ב"כברה נגשת", מלכת שבא נקראת "מקדה" ומוצגת כמלכת אתיופיה. ביקורה אצל שלמה הופך לסיפור של מפגש אינטימי, שממנו נולד מנליק, מייסדה המיתי של השושלת הסולומונית באתיופיה. כשמנליק מגיע לירושלים, שלמה מכיר בו כבנו ומכתיר אותו למלך.
בשובו לאתיופיה מועבר עימו ועם פמלייתו גם ארון הברית. כך נעשה המפגש בין המלך הישראלי למלכה האפריקנית למיתוס מוצא של ממלכה, שושלת ואמונה. הקשר ביניהם לא מוצג כתקלה שיש להסתיר, אלא כמקור ללגיטימציה דתית ולאומית. אפריקניותה של המלכה לא שוללת ממנה יופי או מלכות, היא מאפשרת למסורת האתיופית לטעון לחלקה בירושת שלמה ובקדושתה של ירושלים.
אך מסורות אחרות פעלו בכיוון ההפוך. בחלק מן הספרות היהודית, הנוצרית והמוסלמית המאוחרת, המלכה החכמה והעצמאית עברה תהליך של חשד והזרה. ככל שגדלו חוכמתה, עושרה וסמכותה, כך גבר הצורך להסביר מה מסתתר מאחוריהם. גופה נקשר לחריגות, לשעירות, לרגליים שאינן אנושיות, ואף נטען שמוצאה מהשדים. במסורות קבליות היא נקשרה ללילית, ובגרסאות אחרות אנשי חצרו של שלמה חוששים שיופייה יכבוש את המלך, ומבקשים לחשוף פגם נסתר בגופה.
בקטע מן "הזוהר" שמביא גרשם שלום, מלכת שבא מתוארת כ"מכשפה מן המין המזוהם ביותר", וכמי שבאה מה"סטרא אחרא". סודה נחשף, כביכול, בחילופי דברים על נעליים. מכיוון שהיא שדה אין היא זקוקה להן, ושלמה החכם באדם מבין מי עומדת לפניו, ולא נופל במלכודת שטמנה לו. על בסיס הגרעין הדמונולוגי הזה נפוצו במרחב היהודי והמוסלמי גרסאות סיפוריות נוספות.
בכמה מן הגרסאות הערביות המאוחרות, מלכת שבא שואלת את המלך שאלות והוא משיב לה על כולן. אנשי חצרו חוששים שהמלך הולך ומתאהב בה בשל יופייה, וממהרים ללחוש לו שרגליה שעירות ושכפות רגליה רחבות כשל ברווז. ב"תפסיר אל־ג'לאליין" מסופר כי לשלמה נאמר ששוקיה וכפות רגליה דומות לרגלי חמור. כדי לחשוף את האמת, הוא מתקין באולם רצפת זכוכית שתחתיה זורמים מים ושוחים דגים. המלכה סבורה שלפניה בריכה ומפשילה את שולי שמלתה, ואז מתגלות רגליה.
הגרסאות הסיפוריות אינן עקביות: לעיתים רגליה דומות לרגלי תרנגולת וברווז, לעיתים לרגלי חמור, אך הקנוניה לא צולחת, מכיוון ששלמה לא נרתע מן התגלית. משנוכח כי יש למלכה שיער על הרגליים, מה שנחשב "גנאי לאישה", הוא מבקש להביא תכשיר שיסיר אותו, וכך נפתרת הבעיה. על פי אותה אגדה השניים נישאים, ואף שהיא שבה לארצה, שלמה מבקר אותה מדי חודש ואוהב אותה עד יום מותה.
זהו סיפור משעשע, אך גם מאלף. אפילו כשהאהבה מנצחת, היא עושה זאת רק לאחר שהגוף הנשי הותאם לסטנדרט שקבע המבט הגברי. חוסר העקביות בפרטי החריגה לא מחליש את הדגם, אלא חושף את תכליתו: אין חשיבות לסוג הפגם. העיקר הוא לכתוב אותו על הגוף. ברגע שהאישה הזרה מתגלה כחכמה, פעילה ובעלת סמכות, המבט הפרשני מחפש את המקום שבו אפשר להשיב אותה אל הסדר. להפוך עצמאות לפיתוי, ידע לכישוף, יופי למסווה ל"אחרוּת" מסוכנת וגוף נשי לאיום. שכן, על פי אותו היגיון, הגוף הוא מלכודת והיופי הנשי הוא אשליה המסכנת את הגבר המתבונן.
אין פירוש הדבר שכל המסורות עוינות את מלכת שבא, או שהלנה של נולאן היא גלגול ישיר של דמות ה"רעיה־שדה" מימי הביניים. ההשוואה מצביעה על מנגנון תרבותי משותף: הטקסט הקדום משאיר את מראה האישה פתוח יחסית לפרשנות, ואילו דורות מאוחרים ממהרים לצבוע אותו, להלבין אותו, להשחיר או לסמן בו פגם, בהתאם לצורכי התרבות המספרת. הגוף הנשי נעשה לוח שעליו נכתבות חרדות של גזע, מיניות, סמכות וגבולות הקהילה.
מלכת שבא נעשתה במסורות מסוימות למלכה אפריקנית ושחורה, אף שהמקרא לא מתאר את עורה, ואף שמיקומה המדויק של שבא נותר שנוי במחלוקת. הלנה, לעומתה, נעשתה בדמיון המערבי לדגם המובהק של יופי נשי לבן, אף שהומרוס לא מעניק לה דיוקן כזה. האחת נצבעת בשחור ולעיתים עוברת אקזוטיזציה או דמוניזציה, והאחרת נצבעת בלבן כדי לייצג את היופי ה"קלאסי". בשני המקרים הצבע אינו רק תיאור - הוא גם טענה על שייכות, סמכות ולגיטימיות.
הסערה סביב הלנה השחורה אינה באמת ויכוח על נאמנות להומרוס. היא ויכוח על מי רשאית לשאת על גופה את היופי שהמערב הכריז עליו כאוניברסלי. סיפורה של מלכת שבא מלמד שכשהטקסט הקדום לא קובע את צבע גופה של האישה, דורות של פרשנים ממהרים לעשות זאת במקומו ולרתום את יופייה, זרותה ופוריותה לצורכי דת, אימפריה ושושלת. ובגרסה הסיפורית שלו נולאן לא רק שינה את צבע עורה של הלנה, אלא גם חשף עד כמה התרבות המערבית כבר צבעה אותה קודם לכן.
