המוזיקאית נקלעה למשבר כתיבה ממנו צמח ספר מטלטל

"החלטתי להפסיק לכתוב, ומהרגע שהפסקתי לכתוב, לא הפסקתי לחשוב על כתיבה", כך כותבת היוצרת והמוזיקאית סיון שביט בספרה החדש, "לדאות על תדר הכתיבה" - ספר שמאגד בתוכו כתיבה ממוארית, פואטיקה ועיון, ושמגיע אחרי ארבע שנים שבהן לא הצליחה לכתוב.

את ספרה היא פותחת בהצהרה הדרמטית "אני לא חייבת לכתוב יותר!" ומה שמתחיל כמפת דרכים ששביט כתבה לעצמה למקרה שתיקלע שוב למשבר כתיבה, הפך עם הזמן לספר עידוד לכתיבה המיועד לכל מי שרוצה לכתוב, בין שמעולם לא כתב ובין שנמצא בתקופה של אי־כתיבה (בעריכתה של תום קלנר). בראיון מברלין, המקום שבו חיה שביט עם משפחתה ב־15 השנים האחרונות, היא מספרת על התהליך של כתיבת הספר, וגם על המוזיקה החדשה שבדרך.

"מצאתי את עצמי במשבר כתיבה מאוד ארוך, של ארבע שנים, שבהן מאוד ייסרתי את עצמי על זה שאני לא כותבת", היא מספרת, "זה התיש אותי מאוד, אני לא מצליחה למרות שאני רוצה ומנסה, ולא מגיעה לתוצאה. אני מניחה שהרבה יוצרים יזדהו עם זה, תחושה מעיקה של איבוד דרך למקום מוכר. הגעתי למסקנה שאם יש מכסת מילים לכל כותב, אני את שלי גמרתי - זהו, אין בי יותר מילים לכתיבה, ומתוך ההכרה הדרמטית הזאת בשלב מסוים החלטתי להפסיק להתייסר ופשוט להפסיק לכתוב.

"ההחלטה התקבלה בבוקר ומאותו הרגע הרגשתי הקלה עצומה, משוחררת, אבל בערב קרה משהו שמאוד הפתיע אותי. התחלתי לחשוב על כתיבה, להסתכל עליה מהצד כשאני לא צריכה לכתוב. לראות מה זאת כתיבה בשבילי, מה התפקיד שלה בחיי, איך יכול להיות שמישהו רוצה לכתוב ולא מצליח, ומה קרה ביני לבינה, בקשר בינינו. לאורך כל הספר אני נהנית מאוד מזה שכתיבה היא נקבה, כמו חברה או אמא, ויש לי מערכת יחסים איתה. כתבתי על לחזור לזרועותיה של הכתיבה.

"התחלתי לחשוב על כתיבה ולא יכולתי להפסיק. המחשבות הלכו איתי כל הזמן, דיברתי עם חברים על כתיבה, שאלתי שאלות ועלו לי תובנות. מצאתי את עצמי מתחילה לתעד אותן, לכתוב אותן באיזו מחברת פשוטה, ותוך כדי התהליך הזה הבנתי שאני מחלצת את עצמי ממשבר הכתיבה".

באיזה שלב הבנת שאת יכולה גם לסייע לאחרים ולא רק לחלץ את עצמך מהמשבר?

"במחברת הרביעית החלטתי לערוך את זה למחברת אחת, מעין מפת דרכים, שאם חלילה אקלע שוב למשבר כתיבה זה יפקס אותי. תוך כדי העריכה הבנתי שאולי זה יכול לעזור לאנשים אחרים להיחלץ ממשבר. לקחתי את זה עוד צעד קדימה, וחברה טובה שלי תום קלנר הפכה להיות העורכת של הספר".

בספר משובצים גם תרגילים שממש מפעילים את הקוראים, הנעה לפעולה פרקטית.

"נכון, בין התובנות והפרקים משובצים 23 תרגילים, כי המטרה היתה באמת להכניס את הקורא/ת לתהליך כתיבה, לא רק למחשבות. לתת תרגילים שיעבירו את הקוראים תהליך כתיבה אישי ארוך. הספר מתחיל בשאלה מהי כתיבה בשבילי, וזה התרגיל הראשון, כמו בטיפול זוגי שהמטפלת שואלת למה אתם בעצם ביחד.

"אחרי זה אני מדברת על קינון לקראת הכתיבה, נותנת חשיבות למקום שבו אנחנו בוחרים לכתוב, לכלי הכתיבה, ליצירת מרווח בין החיים האמיתיים לעולם המקביל שאליו אנחנו נכנסים. הספר מתחיל בהנחיות בסיסיות איך לגשת למלאכה, ובהתייחסות גם לתדר הכתיבה - מושג שהגעתי אליו בעקבות שיחה עם אחת מחברותיי הכותבות. תהליך הכתיבה לא מתרחש רק על השולחן וכשאנחנו כותבות בפועל, אלא גם כשאנחנו רחוקות ממנו, וזה תדר הכתיבה, שבו מסתכלים על העולם ומגדירים אותו במילים".

מלווה תהליכי כתיבה

ומה עם מוזיקה? יש מחשבה על שירים חדשים? סיכוי לראות אותך מופיעה בישראל?

"בשנים שבהן עסקתי בספר זה בהחלט תפס את כל המקום, אבל אני יכולה לעדכן שאנחנו עובדים על שירים חדשים ולקראת החורף נוציא שיר ראשון מתוכם. בברלין אני לא מופיעה, אלא בעיקר פיתחתי את הנושא של ליווי תהליכי כתיבה. אני מלווה תהליך כתיבה של יוצרים ישראלים, מנחה סדנאות כתיבה ומלווה גם כותבים גרמנים, ובהחלט יש סיכוי שאגיע להופיע בארץ".

על הספר, היא מספרת, מגיעות תגובות מרחיבות לב. "צלם אחד כתב לי שפתאום הוא מבין שכמו שהוא מסתכל דרך העדשה של המצלמה ורואה דברים שלא יכול לראות בלעדיה, עכשיו עוררתי בו את הסקרנת מה יקרה אם הוא יסתכל על העולם דרך משקפי הכתיבה, וזה מקסים. חשוב לי להגיד שהספר מעודד לכתוב ולא מלמד לכתוב, אני מניעה אנשים לתהליך כתיבה, וכל אחד יכול מצוא את עצמו בתוכו".