פרוזה טובה לא חייבת להלך בשפה גבוהה ורב־רובדית, או ליצור סיטואציות מופרכות וסופיסטיות בכוח מיוזע - כך מוכיחה העברית הדיבורית הישירה שבה כתבה עינת שחק את "נגמר הבית מלון", רומן צ'יק־ליט בנוסח "יומנה של ברידג'ט ג'ונס". כבר שמו של הרומן, עם העברית הלא תקנית, מעיד על הרגישות הלשונית ועל המשלב שבו בחרה שחק בספר מרגש וסוחף זה.
לדורי, הגיבורה, יש שני דברים חשובים בחיים: קריירה והרפתקאות אהבים - עד שנכנס לעולמה ניתוח כריתת שדיה למניעת סרטן. עד אז, היא מנסה למכור קונספט מקורי לרשת מלונות אהבה בטוקיו - מלונות לפי שעה שבהם כל חדר מעוצב סביב קינק שונה. היא מצרפת למשימה זו ביפן את עמית, הבחור הכי מצודד במשרד שעליו היא מפנטזת. רגע לפני שהם טסים יחד דורי מגלה על הסרטן הפוטנציאלי, אך ממשיכה בתוכנית הכיבוש שלה, כמין הרפתקה אחרונה, רק לא מביאה בחשבון שהדברים אינם כפי שהם נראים.
שחק הפכה לשם חם, תוסס ודינמי בספרות הישראלית־עברית, וידעה היטב לעשות מהלימון לימונדה. היא חיממה מנועים לקראת הרומן הזה בעל היסודות האוטוביוגרפיים בספר שירה מרשים, הנקרא בשם המקורי "פירות ביאוסים". הספר מתאר בשירים מורכבים וקצביים כיצד חיי הרווקות הצבעוניים שלה נקטעים לפתע בשל ניתוח למניעת סרטן. שחק היא כותבת תוכן ועיתונאית לעת מצוא, ואילו דורי קרייריסטית תזזיתית. בספרה החדש, שחק מרחיקה עדותה והופכת לדורי האדריכלית הזוטרה בתל אביב התוססת והעכשווית דהיום, שנוסעת אחר החלום ליפן. היא עושה זאת באמצעות הומור חד ובריא, מקאברי, אבל גם מקורי, המציל את הרומן מסיטואציות מלודרמטיות פתטיות.
חוויית המחלה עוברת כל כך חזק מבחינת הכתיבה, דווקא בגלל השפה הצינית, הלקונית, המדויקת וההומוריסטית במידה. גם תיאור שלבי ההכנה לקראת הניתוח כתוב לעילא. אמנם לספר יש סוף הוליוודי של רומן רומנטי, אבל הוא לא גולש לקיטש דביק. עוד יתרון הוא המונולוגים הפנימיים של דורי, הכתובים בפונט שונה מן ההווה של הרומן הנמשך. אמנם כשהיא נושאת את הסולילוקווים הספרותיים הללו היא יותר סנטימנטלית ומרחמת על עצמה - אבל הכל כתוב במידתיות.
אמנם לספר יש סוף הוליוודי של רומן רומנטי, אבל לטובתו אפשר לומר שהוא לא גולש לקיטש דביק
גם הדמויות הסובבות את דורי כתובות נפלא: האחות חולת השליטה יסמין, האקס המיתולוגי עודד, חבר הנפש איתן, ההורים של דורי - האב נתן הפסיבי־משהו והאם גילה החולמנית. אפילו עמית הנחשק, שהיה אמור להיות היפיוף הכתוב באופן סטריאוטיפי, מצליח לקבל צורה עגולה ביותר.
הנה ציטוטַיִם מרשימים מן הספר - אחד מן ההווה הסיפורי שלו, ואחריו וריאנט מאוחר לקראת סופו מתוך המונולוג של דורי.
מתוך ההווה הסיפורי: "הוא נישק בעדינות את התנוך וסיים בנשיכה, 'את הולכת לישון אישה וקמה אישה. אישה שאני מאוד נמשך אליה'. הוא שתה עוד קצת מפחית היין, נותן לדברים שלו שהות להתפשט אצלי בגוף. אף פעם לא חשבת על עצמך בתור אישה. את היית בן אדם בעולם, ונהיית אישה ביום שקראו לך לבית החולים להגיד שמקצצים לך אחוזי נשיות. עכשיו את אישה ממש. אישה שהגוף שלה פועל מהר וחכם מהראש שלה, בידע של אישה. תמיד נראית ילדה, נראית נמוכה, נראית קטנה, נראית פחוסה לפרקים, ועכשיו את בממדים של אישה, אישה שגבר, במלוא מובן הערגה, רואה אותה".
ומתוך המונולוג: "תכף את תעברי הרדמה. הדבר הזה שהכי מפחיד אותך. תעברי הרדמה, תאבדי שליטה ויקצרו ממך איברים. 'את הולכת לישון אישה וקמה אישה'. מה את נזכרת עכשיו במה שאמר עמית. מה את צריכה את ההחלשה הזאת עכשיו. מה שחסר לך שתתחילי להתגעגע. שתתחילי לבכות עכשיו. עכשיו את במוד לפעולה. אקשן. לא רגשות. בכית מספיק".
אני מהמר אול־אין על הספרות הזאפינגית של שחק, אם היא תתמיד לכתוב גם מעבר להיבט האוטוביוגרפי. מתקיים בה איזון עדין ונדיר שבין משוררת לסופרת, ויש תחושה חזקה שהיא יודעת מה היא עושה. בהחלט מועמדת ראויה וטובה אפילו לפרס ספיר ביכורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו