"בית היל הרדוף" מאת שירלי ג'קסון, שיצא לאור בשנת 1959, נחשב קלאסיקה מודרנית של ז'אנר האימה. הספר זכה לכמה עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים לאורך השנים, כולל סדרה בנטפליקס ב־2018, ויוצרים בולטים בז'אנר בימינו, כמו סטיבן קינג וניל גיימן, מציינים אותו כמקור השראה וכאחד הספרים המפחידים שקראו.
העלילה פשוטה יחסית: אנתרופולוג בשם ג'ון מונטגיו שמתעניין בחקר העל־טבעי שוכר את בית היל, שידוע כבית רדוף, למשך קיץ אחד, כדי לבחון ממקור ראשון את התופעות העל־טבעיות שמתרחשות בו. הוא מצרף אליו שתי נשים, אלינור ואנס החרדה והמופנמת ותיאודורה הקלילה והבוהמיינית, שלשתיהן יש עבר של תופעות על־טבעיות. לחבורה מצטרף גם לוק סנדרסון, קרוב משפחתם הפוחז של בעלי הבית, ולזמן קצר מצטרפים גם אשתו של הדוקטור מונטגיו ובן לווייתה. עיקר העלילה מתעסק בתופעות הרדיפה שהדמויות חוות בבית ובתגובות שלהן - עד לסוף המר.
הדבר הראשון שמעניין לציין לגבי "בית היל הרדוף" הוא שמדובר בספר שמתכתב במודע עם ז'אנר האימה שקדם לו ועם המוסכמות שלו. הגיבורים שלו מודעים לספרות האימה הגותית של המאה ה־19, ולמעשה מגיעים עם משימה מדעית לחקור אותה. ההנחה היא שגם הקוראים, כמו הדמויות, מגיעים לספר כשהם כבר מנוסים בכל הטריקים, והאתגר של הבית ושל ג'קסון עצמה הוא להצליח להוציא אותם משלוותם למרות זאת.
קראתי את הספר פעמיים לצורך הביקורת הזאת, ואודה שבפעם הראשונה חוויית הקריאה שלי היתה מעט סתמית, ואפילו משעממת. לעלילת האימה לוקח הרבה מאוד זמן להתניע. כמעט חצי ספר עובר לפני האירוע העל־טבעי המובהק הראשון, וגם אז רוב רגעי האימה עצמם הם גנריים למדי: נקישות מסתוריות על הדלתות, קור בלתי מוסבר וחזיונות בעתה. הארכיטקטורה המשונה והמאיימת של הבית, שכביכול מעקמת את התודעה, מוכרת גם היא מלאבקראפט ומבורחס. בין לבין יש הרבה מאוד שיחות בין בני הבית, הסברים ותיאורים של המחשבות והרגשות של הדמויות לגבי אירועים יומיומיים.
ובכל זאת, בחרתי לקרוא את הספר בפעם השנייה, ואני שמח על ההחלטה הזאת. כי האימה של "בית היל הרדוף" לא נמצאת על פני השטח, אלא בזרמים תת־קרקעיים שקשורים בפסיכולוגיה של הדמויות, ביחסים ביניהן, ובעיקר במה שלא לגמרי נאמר. אף על פי שהספר נפתח בדוקטור מונטגיו - הגיבורה היא בבירור אלינור, אישה בת 32 שבילתה 11 שנים בטיפול באמה הנכה, מבלי שהיתה לה הזדמנות לנהל חיים משלה. היא בודדה, חרדתית, רדופה על ידי רגשות אשמה ושואפת לחופש. כמו בית היל, המלא פינות נסתרות ומבואות חסומים, כך גם בתודעתה של אלינור עצמה רב הנסתר על הגלוי. היא מחפשת אישור מסובביה וקופצת מפנטזיה אחת לאחרת במשהו שבין התלהבות לייאוש.
האם היא אחראית למותה של אמה, ברשלנות או יותר מכך? מהו בדיוק אופי היחסים בינה לבין תיאודורה ולוק? הפערים בסיפור יוצרים תחושה של פרימה ותלישות, ומעצבים דינמיקה שבמסגרתה אלינור הולכת ומתמסרת לטירוף של בית היל - אותה הדינמיקה שבה ישתמש סטיבן קינג כשני עשורים מאוחר יותר כשיתאר את טירופו המתגבר של ג'ק טורנס בספר "הניצוץ".
סוג האימה של ג'קסון בא לידי ביטוי מובהק בסצנה שהיא אולי המצמררת ביותר בספר, ושיכולה כמעט להתפספס בקריאה ראשונה: ביום הראשון שלהן בבית היל, בתור הזהב של היחסים ביניהן, אלינור ותיאודורה מטיילות ומגיעות לנחל קטן, שהן מחליטות שיהיה מקום מקסים לפיקניק. לקראת סוף הספר הן שבות למקום כשהיחסים ביניהן מצויים על סף קרע, והמקום מצטייר לפניהן בגוונים מזוויעים.
"השביל הוביל אותן לסופו המיועד ומת תחת רגליהן [...] היה פיקניק על הדשא שבגן. הן יכלו לשמוע את צחוקם של הילדים ואת הקולות מלאי החיבה, המשועשעים של האם והאב [...] אז תיאודורה צרחה. 'אל תסתכלי אחורה', היא צעקה בקול גבוה מרוב פחד, 'אל תסתכלי אחורה, אל תסתכלי, רוצי!'".
לא נאמר במפורש מה השתיים רואות שם, ולמה דווקא הסצנה המשפחתית האידילית מובילה לתגובת האימה הקיצונית, אבל הניגוד יוצר אפקט מחריד. במקביל, ברור שהאימה תלויה ביחסים בין הדמויות, שחוללו בעצמן את הזוועה שהן רואות.
התרגום לא תמיד עושה חסד עם הספר - לא רק בטעויות כמו "כיליון" כתרגום ל־consumption (שחפת), אלא גם ובעיקר בדיאלוגים. השיחות שמייצרת ג'קסון נעות כל הזמן על התווך שבין המשונה למשחקי, והרבה מהמשחקיות קשורה בשימוש ספציפי במילים ובמשלבי שפה. גם כשהתרגום מדויק יש בו משהו מעט מאובן, וכך נותר מהשיחות הצד המשונה בלבד, מה שהופך אותן למייגעות וסתומות. עדיין יש לברך על התרגום לעברית, ולקוות שחובבי ז'אנר האימה יצליחו לקרוא את הספר בצורה צמודה מספיק כדי ליהנות מהאיכויות שלו.
