גליקל מהמלין החלה לכתוב את זיכרונותיה כשהתאלמנה. היא נישאה עוד לפני שמלאו לה 14, ילדה 14 ילדים, שחלקם, כמקובל במאה ה־17, לא שרדו, וחייתה לצידו של בעלה האהוב (כפי שהיא מספרת) כ־30 שנה. יותר מ־300 שנה חלפו מאז, ובכל זאת - את יומניה, שראו אור בימים אלה בתרגומה של פרופ' חוה טורניאנסקי, אפשר לקרוא כאילו נכתבו היום.
אמנם חותם התקופה ניכר בהם היטב - החל מההתעמרות בקהילות יהודיות שונות במרכז אירופה, דרך חוסר הביטחון הכלכלי והסכסוכים הפנים־קהילתיים וכלה במלחמות הרבות בין שבדיה לרוסיה - אולם קולה של הכותבת מצייר דמות של אישה מודעת, רחבת השכלה, אשת עסקים רבת יוזמה ובעלת ראיית עולם יוצאת דופן.
יומניה של גליקל נכתבו ביידיש, בשבעה כרכים שבהם היא משלבת סיפורי עם ואגדות, משלים וציטטות מן המקרא ומהתלמוד. "ילדיי היקרים", היא כותבת בהם, "אני כותבת לכם זאת שמא היום או מחר יבואו בניכם או נכדיכם היקרים ולא יידעו את משפחתם. לכן הצבתי לכם את הדברים כאן בקצרה, כדי שתוכלו לדעת מאילו אנשים אתם באים".
בהמשך היא מציינת כי פנתה לכתיבה כאמצעי תרפויטי, בשל המצב הנפשי הירוד שאליו נקלעה עם מותו של בעלה. הכתיבה, היא מספרת, עזרה לה לא לשקוע במרה שחורה וריפאה את נדודי השינה שלה. אלא שבניגוד לנשים אחרות בנות זמנה שתיעדו את קורות משפחתן והתמקדו בדמויות הגברים הנערצים בחייהן, גליקל לא נחבאה אל הכלים. להפך, סיפור חייה מובא ביומנים הללו בהרחבה, ואף שהיא מדווחת על קורות משפחתה בדורות קודמים ומוסיפה ומספרת גם על דמויות ממעגלים רחבים, מכרים, ידידים ואנשים שעימם היתה בקשרי מסחר - היא עצמה נוכחת בלב הסיפור, על רגשותיה, התהיות שהעסיקו אותה והלקחים שלמדה בחייה.
התרגום הראשון ליומני גליקל - שהתפרסמו רק לאחר מותה, בתחילת המאה ה־18 - ראה אור כבר בשנת 1929 (על ידי א.ז. רבינוביץ), אולם תרגומה של טורניאנסקי, כלת פרס ישראל לחקר לשונות היהודים והתרבות העממית לשנת 2013, כולל כ־3,000 הערות שוליים ונספחים שבהם עצי משפחה, מפות ואמצעי עזר אחרים להבנת התקופה.
גליקל, שנולדה במשפחה רבת אמצעים לאב אשר היה סוחר באבני חן, היטלטלה מעיר לעיר, וכשהיא משחזרת את קורותיה היא מעניקה לקוראים הצצה נדירה לאופן שבו אישה יהודייה בתקופתה התמודדה עם שינויים דמוגרפיים ועם מהלכים מדיניים וחברתיים דרמטיים.
כשהיתה בת 3 גורשו היהודים מעיר הולדתה המבורג שבגרמניה לאלטונה, שהיתה תחת שליטת דנמרק, ומשם נמלטו עם הפלישה השבדית. סיפורה של גליקל רצוף תחנות נוספות - ובהן, כמובן, העיר המלין, שבה התיישבה עקב נישואיה. "הייתי ילדה צעירה", היא כותבת, "וגודלתי מנעוריי בכל הפינוקים... האמיל (המלין) היא מקום עלוב וחסר עניין, אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהיתה לי מחמי".
אלא שזו לא היתה התחנה האחרונה בחייה של גליקל. היא חלמה כי אחרי שילדיה יקימו משפחות משלהם, היא תוכל להגיע אל "הארץ הקדושה" - אבל לא הגשימה את החלום, משום שנישאה בשנית לבנקאי עשיר שהסתבך, פשט את הרגל ואז הלך לעולמו גם הוא. גליקל, שקודם לכן הקימה בעצמה בית חרושת לגרביים וניהלה קשרי מסחר עם לייפציג, ברלין, אמסטרדם, וינה ופריז, נותרה חסרת כל ונאלצה לעבור להתגורר אצל בתה וחתנה.
שפתה של גליקל עשירה ומיוחדת. לגויים היא קוראת "שאינם נימולים", ואת שנאת היהודים היא מכנה "רשעות". סיפוריה מובאים בפירוט רב, בין שהיא מתארת התרחשויות בעלות השפעה היסטורית ניכרת, כמו הופעתו של שבתי צבי וההתרגשות העצומה שהוא עורר בקרב חסידיו, ובין שהיא מתארת מאורעות מקומיים, כמו רצח שני חלפני כספים יהודים, חתונתו המפוארת (אך לא מפוארת מדי, כדי לא למשוך תשומת לב) של בנה, או אסון שהתרחש בבית הכנסת בחג השבועות, שבו נתכנסו רבים כדי לשמוע חזן ידוע מגליציה ובשל בהלה לא ברורה החלו בורחים ורומסים זה את זה למוות.
את יומניה היא מסיימת בסיפור פלאי על אישה שעל שפת הנהר ראתה לילה אחד "אור בהיר כאור היום [...] וניצוצות הבזיקו משם, ואחר כך נסגרו השמיים כאילו מישהו סגר עליהם וילון ושוב היה חשוך לגמרי". יש חוקרים הסבורים כי מדובר במטאור שחלף ברקיע אי־אז בראשית 1719, ויש מי שסבורים כי מדובר בחוויה מיסטית שעברה על גליקל עצמה. כך או כך, נדרשה פתיחות מיוחדת כדי לכתוב על חוויות כאלה, והפתיחות הזו ניכרת בכל הספר כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו