"מעבר לזמן": ספר נוער על זומבים, מערכות מתפרקות והטלת ספק

גילי בת ה־13 וחברה הטוב מקס, גיבורי ספרה החדש של נטע חוטר, "מעבר לזמן - או איך (אולי) הצלנו את העולם" (כנרת זמורה דביר), נכנסים יום אחד לפתח במקלט הבניין ומגלים שעברו ליקום מקביל, שבו האוויר רעיל והאנשים הם מעין זומבים: גופות שממשיכות ללכת, תוך כדי שהן בוהות בחלל. נרעשים, הם שבים לעולם שבו איש מהמבוגרים אינו מאמין להם. רק שעכשיו, שינויים ניכרים מתחילים לקרות בעולמם ומעידים על כך שאולי הם עלו על משהו, כאשר יותר ויותר אנשים בסביבתם הקרובה מתחילים להתנהג כמו אותם 'נגועים' שפגשו ביקום המקביל. 

גילי ומקס מחליטים לחקור, ומה שהם מגלים כולל מסעות בזמן, מלחמות אטומיות, ובעיקר איום שרק הם יכולים לעצור, אחרת העולם כפי שהכרנו אותו יאבד. תוך כדי עולים על המדוכה יחסי הורים גרושים וילדיהם, נשאלת השאלה אם אפשר בכלל לסמוך על מבוגרים ומה שהם מספרים לנו על ההיסטוריה, ונדונים לעומק יתרונותיהם וחסרונותיהם של ופלים לימון, כל זאת בשנינות האופיינית לחוטר, שאותה כבר למדו להכיר קוראיה המבוגרים. 

מעבר בין עולמות

בשנה האחרונה משהו מת קם לתחייה בספרות הישראלית, פשוטו כמשמעו. "שכול וכישלון וזומבים" של אמיר חרש, זוכה פרס ספיר, חוזר אל ימיו האחרונים של יוסף חיים ברנר וכותב אותם מחדש כסיפור אפוקליפטי רוחש זומבים. לצדו ניצב "המורה" של אלון ארד, סאטירה פרועה על מורה שמנסה לחצות את המרחק הקצר בין חדרו לשער בית הספר, ובדרך חווה מסע הישרדות באזור אסון, שבו מורים הם הניצודים ותלמידים ציידים. חוטר, מתברר, בחברה טובה. 

"יש אווירת מתים מסביב", אומרת חוטר, "אבל ברצינות, יש כאן חרדה מהתפרקות חברתית, מקריסת מערכות, ממה יקרה אם דברים יפסיקו לעבוד. יש תחושה של פירוק מזדחל של כל רשות, מערכת המשפט, מערכת הרווחה, הכל. לא סומכים על אף אחד, ולכן יש כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, זה נבנה על קרקע של חוסר אמון. זה מאפיין תקופות של חוסר יציבות, ואנחנו נמצאים באחת כזאת כבר לא מעט שנים. לא שרציתי לומר את כל זה, זה פשוט חלחל פנימה".

ואכן, הזומבים, כמטאפורה, מסמלים בדרך כלל מערכות שמתו אבל ממשיכות לתפקד כאילו לא - מוסדות רקובים, חברות גוססות, אידיאולוגיות שפג תוקפן אך עדיין הולכות ומדדות קדימה. כך, אצל חרש הציונות של ימי ברנר היא גוף שחי וגווע בו בזמן, ואצל ארד מערכת החינוך הישראלית היא מבנה מת־חי שממשיך להלך אימים על כל מי שנקלע לתוכו. אצל חוטר, לעומת זאת, אותם מתים־חיים מסמלים משהו אחר ואישי יותר. 

"הסאבטקסט של הספר הזה מבחינתי הוא גירושים", היא אומרת, "בספר יש מעבר בין שני עולמות שאחד מהם מפורק ומת, ואחד חי. העולם המת פולש לעולם החי, וצריך לעצור את זה. זה על המעבר הכואב בין מציאות אחת שמתה לבין מציאות חדשה עם חוקים חדשים שצריך להתרגל אליה. לפעמים בכלל לא זוכרים את המציאות הקודמת, אבל היא היתה שם. יש עולם אחד שנהרס, גם להורה וגם לילד - והעולם שנבנה במקומו יכול להיות מאוד דומה לעולם הקודם, כמעט לא השתנה, אבל משהו כבר לא בדיוק כמו שהיה".

דרוש: אומץ

חוטר בת ה־46 גרושה זה שש שנים ואמא לטומי בן ה־12. ב"איפה את בקיץ", ספרה הקודם, נושא הגירושים לא היה סאבטקסט, אלא נקודת הפתיחה של הספר כולו. זוהרה, הגיבורה בת ה־40 של אותו ספר, היא גרושה טרייה שגם והיא וגם האקס שלה לא מעוניינים בירושה הנלווית לפרידה: כלב בשם עמי. משם בחנה חוטר בהומור עוקצני וחכם את כל מה שגירושים בגיל הזה מביאים איתם, כולל השאלה מה נשאר ממך כשהמציאות שבנית מתפרקת, ומה בכלל יכול לבוא אחרי. "מעבר לזמן" מביא, בין היתר, את הצד השני של אותה שאלה, הפעם דרך עיני הילדים שחיים בתוך אותה מציאות מפורקת.

"אנחנו קוראים בעשור האחרון המון ספרות על גירושים, 'פליישמן בצרות' למשל, אבל תמיד מנקודת מבט של מבוגרים, לא של ילדים. מאוד רציתי את התובנות של הילדים על העניין, כי הם אלה שנורא מושפעים מזה. לא רציתי שזה יהיה קורבני, רציתי שיהיה כיפי ומצחיק, עם קצת שנאת מבוגרים, כי כשאני חושבת על הבן שלי ועל ילדים בכלל, הם מוקפים מבוגרים שאומרים להם שהם הדבר הכי חשוב בעולם, אבל בסוף לא תמיד מתנהגים ככה. ילדים הם לא סתומים, הם מרגישים את זה".

הרגשת את חוסר ההגינות בשם הבן שלך?

"בשמו וגם בשמי בתור ילדה שההורים שלה העבירו אותה שינויי חיים. כשהורים מחליטים לעבור דירה, אפילו לרילוקיישן, או להתגרש, הם עושים משהו בשביל עצמם ובשביל הנשמה שלהם, וזה בסדר גמור. פשוט אל תגידו 'אנחנו עושים את זה בשבילכם', כי זה לא בשבילכם, אז למה להגיד? עשיתם את זה בשביל ההורה, ומי שמושפע מזה הוא הילד. בואו נכיר בכך. זה היה משהו שחשוב היה לי להעביר בשם הילדים, שזה לא פייר. צריך להכיר באמת, גם אם היא לא הכי נעימה לנו".

את תמשיכי לעסוק בנושא הגירושים בספרייך הבאים?

"לא. סיימתי עם זה, זה טופל אצלי. הספר הקודם היה ממש טיפולי, בספר הזה לא יודעת אם טיפולי היא המילה, יותר הרגיש לי נכון שצריך לדבר על זה, לעבד את זה עם עצמי ועם החלק הילדי שלי, לראות את נקודת המבט הילדית".

חוטר, עיתונאית לשעבר, הפכה בשנים האחרונות לעצמאית וכיום כותבת תוכן שיווקי ועורכת תכנים בחברות גדולות. "הייתי שמחה אם היה לי יותר זמן לכתיבה הספרותית, אבל האמת היא שאני גם אוהבת להתפרנס ואני אוהבת אנשים סביבי. יש משהו מקרקע בלחיות בעולם החיצון, זה עוזר לא לקחת את עצמך ברצינות גדולה מדי, ולא להיות תקועה כל היום בגיהינום שהוא המחשבות שלך".

היא התחילה את דרכה במגזין "רייטינג" כמבקרת טלוויזיה, המשיכה ל"מעריב" ולאחר מכן הקימה וערכה את ערוצי התרבות והסלבס ב־mako, וכתבה שם טור שבועי. שלושת ספריה הקודמים, "תזכירי לי מי את", "ברוכה הבאה לחיים שלך" ו"איפה את בקיץ", הם ספרים למבוגרים שהמשיכו את המגמה הזאת ובנו לה מוניטין של סופרת שעוסקת בנושאים כמו זוגיות, גירושים והפרעות אכילה בהומור חד, קולח ולא מתנצל, עם גיבורות ישראליות שלא מוותרות אפילו כשהחיים שלהן מתפרקים. 

"איפה את בקיץ", ספרה השלישי, נמכר לעיבוד ב"קשת" וגם תורגם לאנגלית. "מעבר לזמן", ספר הנוער שלה, הוא צעד לכיוון חדש לחלוטין, אבל כפי שחוטר עצמה מסבירה, זו היתה פחות החלטה מחושבת ויותר זרימה עם משהו שנדמה לה נכון באותו הרגע. 

"בספר השלישי שלי הגיבורה זוהרה עובדת בחנות ספרי יד שנייה לנוער, והחלום שלה הוא לכתוב ספר נוער", היא מספרת. "כתבתי כל מיני חלקים מספר הנוער במטרה לשלב אותו שם, ובסוף ויתרתי על הרעיון, אבל זה נשאר לי בתיקייה במחשב, וזה בעצם היה הבסיס ל'מעבר לזמן'. כל מי שאני אומרת לו שאני מוציאה ספר נוער אומר לי 'וואו, איזה אומץ', אבל לא הרגשתי שאני אמיצה אלא שאני פשוט עושה מה שמתחשק לי. זה מין דבר שאומרים למישהו עם סיכויי התרסקות גבוהים, 'כל הכבוד על האומץ', כמו לסטנדאפיסט גרוע. מה כבר, איזה אומץ צריך? הפעם אני לא ארוויח מיליונים מהספר. פשוט עשיתי מה שבא לי, מה שמתחשק ומה שזורם בכיף. אני כותבת ספרים כי אני אוהבת, אבל זה לא מה שאני מתפרנסת ממנו. אני עובדת באלף משרות אחרות שמפרנסות אותי. אז כשאני כותבת ספר, בא לי שהוא יהיה מה שבא לי לכתוב באותו הרגע, בלי שיקולי רווח, פרסים או קוראים".

מה ההבדלים שהרגשת בכתיבה לנוער?

"הרבה פחות ביטחון. כשאני ניגשת לכתוב ספר למבוגרים, אני מרגישה שיש לי את הקול ואת השפה שלי. כאן לא רציתי להביא אותי, אלא משהו שמתאים לבן שלי, ופתאום אמרתי: רגע, אני לא יודעת מה החוקים פה. הרגשתי שאני קצת בלון נודד. אני עדיין לא יודעת אם זה יעבוד, אין לי מושג אם הילדים יניחו בצד את הווייפ וילכו לקרוא את הספר שלי. אבל יש בזה גם משהו כיפי. מצד אחד חוסר ביטחון, מצד שני חופש גדול, כי לא השתרשו אצלי קונבנציות. זו טריטוריה חדשה".

את יכולה לראות איזשהו קו שמחבר בין הספר הזה לספרים הקודמים?

"כן. בשניהם יש איזשהו הומור, יש את השפה שלי, גם אם בספר הזה היא יותר מרוסנת ועלילתית. גם בספרים למבוגרים שלי אני תמיד נכנסת לאיזו עלילת מתח. אני תמיד אומרת לעצמי, 'עכשיו אכתוב את הרומן הבוגר והמאופק', ואז מוצאת את עצמי משכשכת באיזו גופה. וגם הגיבורה כאן, גילי, היא ילדה עם פה גדול, חוצפנית, עצבנית, יש בה משהו נורא ישראלי, והיא לאט־לאט מגלה את האומץ שקיים בה, תושייה ומנהיגות. אני חושבת שכל הגיבורות שלי הן כאלה, בשלבים שונים שלהן".

אבל גם אם הקטעים הראשונים כבר המתינו לחוטר בתיקייה במחשב, התזמון של כתיבת הספר לא היה מקרי - 7 באוקטובר הוא שפתח את הדלת. החרדה שהציפה אותה בשבועות הראשונים, זו שיושבת בבטן ולא זזה, היא שנתנה לספר את הבסיס האמיתי שלו, ואולי גם את הסוגה שהוא משתייך אליה. "אני מאמינה שלולא 7 באוקטובר הספר לא היה נכתב. עם פרוץ המלחמה, בשבועות הראשונים האלה, כשבקושי יכולתי לפתוח מחשב, נסענו, אני, הילד והגרוש, לשבוע ביוון. חזרנו ארצה, ובשבוע הזה התחיל להיכתב הספר. הייתי חייבת איזו תעסוקה, איזו בריחה. היה כאוס מוחלט, הייתי בחרדות עמוקות, ולכן הספר הזה נבנה על יסודות של אימה מוחלטת, לא רציונלית. וחרדה, אני חושבת שזה דבר ילדי, כי יש בה יסוד לא רציונלי, ואולי זאת גם הסיבה שזה ספר נוער". 

חרדה ממש או פשוט פחד?

"יש הבדל בין חרדה לפחד. פחד יכול להניע, לדחוף לפעולה. חרדה זה גוש, דבר מאוד רגשי ופיזי. יותר מזה, ב־7 באוקטובר 'איפה את בקיץ?' עדיין לא יצא. ממש פחדתי שהוא הולך לפח, שאיש לא יוציא ספר כזה של עולם ישן, והייתי חייבת איזה פורקן יצירתי, אז כתבתי את 'מעבר לזמן' בלי לדעת מה יהיה איתו, במעין קפיצת ייאוש שגרמה לי להתיישב ולומר 'יאללה, בוא נעשה משהו סתם'. אני אף פעם לא כותבת בשביל עצמי, אני תמיד כותבת בשביל שיקראו. וכאן ישבתי וכתבתי בלי לדעת לאן זה ילך".

איך החרדות עכשיו?

"עליתי על נוגדי חרדה ועבד נהדר. אני ממש ממליצה".

טיפוח מחשבה עצמאית

הומור עצמי בצד, חוטר כותבת לדור שגדל בתוך אותה חרדה בדיוק. בני ה־13 הישראלים של היום גדלו בצל מגפת הקורונה, מלחמות ואי־יציבות פוליטית פנימית. בו בזמן, הם גם דור עם קול: ביקורתיים, מודעים, ולא מוכנים לקבל את המציאות כנתון. ואולי בדיוק בגלל זה הפנטזיה על ילדים בגילם שנאלצים להציל עולם שהמבוגרים לא מצליחים לתקן נשמעת מתאימה מתמיד למציאות הנוכחית. 

"מהרגע שהבן שלי בן ה־12 נכנס למערכת החינוך היתה קורונה, ואז המלחמה. באמצע היתה ההפיכה המשטרית, עם אמא שגררה אותו לקפלן בכל שבוע. יש פה ילד שגדל לתוך מציאות של חוסר יציבות מוחלט. אלה ילדים שגדלים אחרת ממה שאני גדלתי. אני לא יודעת איך החוויה הזאת תתבטא כשיהיו גדולים - כרגע נראה שהם גדלים יותר דתיים ויותר ימניים, אבל אני מקווה שהם דווקא יגדלו יותר ביקורתיים, ולא ייקחו דברים כמובן מאליו. זה לפחות מה שניסיתי להשיג בספר, שלא יתיישרו לסמכות. זה מאוד מאפיין את הדמות של גילי, היא לא רואה מפקד או מנהל ומרגישה שהיא חייבת לציית".

למה זה כל כך חשוב?

"מחשבה עצמאית זה משהו שאנחנו צריכים לטפח כאן. הבינה המלאכותית, ערוץ 14, ערוץ 12 מערערים לנו את תפיסת המציאות. כבר לא מתווכחים על דעות, מתווכחים על עובדות ועל מה היה. היכולת לא לקבל את המציאות כפשוטה וממש לבדוק ולחקור היא בעיניי קריטית להישרדות. לגרום להם להטיל ספק זו אחת המשימות שלנו כהורים".

בספר הילדים מטילים ספק באופן מפורש מאוד במבוגרים.

"כשהבן שלי קרא את 'קפטן תחתונים' נורא אהבתי את הזלזול במבוגרים שם. אמרתי שאקח את זה גם לעצמי, הדבר הזה של לא לחבב את היצורים המגוחכים האלה שכל היום חופרים לך. זה רלוונטי גם אלי".

גם אותך לא צריך לקחת ברצינות?

"גם אני לא הייתי צריכה להיות ילדה שלוקחת מבוגרים ברצינות. הייתי מאוד רצינית ומאוד 'טובה', הייתי ה'מבוגרת', ילדה מְרַצָּה. אני משתדלת מאוד לא להיות, ואני מקווה שהילד שלי גם לא יהיה. הוא לא, בינתיים".

זה מתגמל להיות מרצה.

"נכון, אבל אני חושבת שבסוף אנשים מרצים מתעקמים ומתקפלים לצורה שנוחה לאחרים, ואז כשהם גדלים קשה להם. כשהתבגרתי, היה לי יותר קשה ליישר את עצמי למה שהייתי אמורה להיות במקור. להיות אדם לא־מרצה זה בסוף עדיף לגרעין הפנימי שלך. זה מצמיח אדם יותר שלם ומאושר. ולכן גילי, הגיבורה שלי, היא אדם לא נוח ולא מרצה כל כך".

מה את חושבת שהגיבורים שלך יודעים שהמבוגרים לא יודעים?

"הגיבורים שלי יכולים להיכנס דרך פתח במקלט לעולם אחר והמבוגרים לא. יש יכולת ילדית לדמיון שנשחקת עם השנים, וחבל, כי הדמיון הזה שלוקח אותנו לעולמות אחרים, אם זה בספר שלי או בארון הבגדים של נרניה - הוא דבר יקר. אבל מה שנותן להם את היתרון על המבוגרים, שמאפשר להם בסופו של דבר לפתור את הבעיה, זה שהם לא מצייתים".