אנחנו, כבני אדם פרטיים וכאזרחי המדינה חיים במצבי קיצון. חרדה עמוקה לגורל החטופים מתחלפת בשמחה על שחרורם. מאבק הרואי באויב האיראני שזור בחרדת האזעקות, ירידה למקלטים ומראות הרס. גם השפה מספרת את הסיפור הזה. "החלום ושברו" הוא גם השבר והחורבן אבל גם פתרון, במשמעות פירוש החלום. "למות על..." מערבב את ההפכים הקיצוניים - אהבה ומוות. "סוף הדרך" - שבח עליון או אפוקליפסה? פצצה, טילים - האיום הגדול או דבר שבח יוצא דופן? עברית, שפת ההפך.
וזה לא התחיל בעברית החדשה, הלא היא העברית הישראלית. למעשה, במשך אלפי שנים דובר העברית התענה בקריאת ספר הספרים בגלל ו' ההיפוך, ההופכת עבר לעתיד ועתיד לעבר.
מילת ההתנצלות "סליחה" הפכה למילה כמעט אלימה. "סליחה??!", כלומר, אתה מדבר שטויות. "סלח לי שנפגשנו!" וכמובן הלהיט: "סליחה, אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי!"
חכמי התלמוד הולידו את עקרון ה"סגי נהור" (בעברית: רואה דיו, בהתייחסות אירונית לכבד ראייה), שמציין את ההפך הגמור ממה שנאמר בפועל. "בית החיים" הוא בלשונות היהודים כינוי לבית הקברות. חז"ל גם ממליצים לומר על כלה בחופתה הידועה בכיעורה שהיא "יפה כאור החמה".
בעברית יש לא מעט מילים המבטאות דבר והיפוכו. "אור ליום שישי", כלומר בבוקר, הוא דווקא אור במשמעות חושך, מארמית, אורתא. דברי קלס בתנ"ך הם לעג ובוז, דברי קלס בתלמוד - דברי שבח, בהשפעה יוונית. שכחת משהו? מעכשיו הוא "שכיח", נשכח ואיננו. אז זהו, שלא. שכיח הוא מה שנמצא בכל אתר ואתר.
יש גם ביטויים שהתהפכו. "אות קין" הוא אות קלון? לא בתנ"ך, שם הוא אות הגנה, להגן על הרוצח. "עצת אחיתופל" היא עצה טובה שניתנה לדוד, אבל כיוון שאחיתופל הפך לאויבו של דוד היא נתפסת כעצה שטנית כמעט. הביטוי "מילה בסלע" ממליץ בלשון חז"ל על השתיקה. היום הוא מתייחס לאמירה בהירה ואפקטיבית.
ביטויים שוחרי טוב במקורות ובזמן העתיק התהפכו בעברית הישראלית. שלמה המלך דיבר אל העצים והאבנים, והם הבינו אותו. היום איש לא מקשיב למי שמדבר אל העצים ואל האבנים. "רוחץ בניקיון כפיו" הוא הכוהן המתרחץ לפני כניסתו לבית המקדש. היום הוא מתייחס למי שלקח חלק בעניינים מפוקפקים, אבל זה לא נדבק בו. טפלון. "יד רוחצת יד", בלטינית, היו במקור האחראים על הציבור, שעוזרים זה לזה. היום הם אנשי ציבור הפועלים יחדיו במחשכים באופן נכלולי.
בכמה מקרים אפשר להבין דבר והיפוכו באותו ביטוי. "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו": מדגישים "ממֵך", והכוונה לאויבים מבפנים, מדגישים את "יֵצֵאו" - הכוונה לאויבים מבחוץ. "מכל מלמדיי השכלתי" - למדתי מכל אחד? ואולי אני משכיל יותר מכל מי שלימד אותי? "כי האדם עץ השדה" - האדם הוא כמו עץ? ואולי, עם סימן שאלה, ממש לא?
זה פשוט נורא מסובך
כל אלה מביאים אותנו לשפת הדיבור העכשווית, וכאן ההיפוך כבר אינו נתיב צדדי אלא דרך המלך. התחום המפתיע של ההיפוך הוא דברי שבח, התלהבות והתפעמות. שוב ושוב אנחנו משתמשים בביטויים שליליים בעליל כדי לבטא רגש חיובי עוצמתי. מישהו מספר סיפור מהחיים או בדיחה, אנחנו נענים בקול: "הרגת אותנו", "אני מת", "בואנה, זה לַפָּנים!", כלומר, לא אגרוף לפנים אלא דבר שבח עליון.
ואיך מביעים אהבה עזה? "הרוס עליה", "שרופה עליו", "חולה עלייך", "גזורה עליך", וכאמור, "מת עליו", או עליה, או על משהו. שלא לדבר על "נורא יפה" שמקורו בגרמנית, או "היתה מסיבה רצח", כלומר, מגניבה מאוד. ועוד לא דיברנו על "מגניב" והטיותיו. גם בריאות הנפש מככבת בהיפוכי השבח. משגע, מטריף, מטמטם, שם התואר "פסיכי" שעושה קאמבק, כל אלה מביעים התלהבות שיא.
דברי השבח מגיעים למחוזות בלתי צפויים. "סוף הדרך!" - איזה שבח עליון. נסו להגיד למי שחוזר מטיפול כלשהו "אתה נראה סוף הדרך". "חבל על הזמן!", היפוך משמעות לכאורה ולמעשה קיצור של משפט שלם - "חבל על הזמן שנקדיש לעניין, הוא מדבר בעד עצמו". מכאן התגלגלנו למחוזות רגישים במיוחד. "הסרט היה בן זונה", "המסעדה - בת של זונה". "אחולמניוקי של נאום", "כל הכבוד לו, אחושרמוטה!". "אחולמניוקי" ו"אחושרמוטה" מתייחסים לקרובי משפחה מפוקפקים. זה לא מנע מדן בן אמוץ ומנתיבה בן יהודה לקרוא למילון שלהם "מילון אחול־מניוקי לעברית מדוברת". ויש גם יבוא מעבר לאוקיינוס. איך עבר האירוע שארגנת לחברה? "מאדרפאקר!". שוגל אמו? מה פתאום! נהדר! לַפָּנים!
טילים ופצצות כבדות מאיימים להגיע ממזרח? טוב מאוד! "פצצה", "בומבה", "פצצות לגבות", "פגז" ועוד הם דברי שבח עליונים. טילים, במלעיל, הם ממש סוף הדרך, תרתי משמע. "אתה תותח", שרה שרית. "כל הכבוד", עונה לה קזבלן הקאנון. רק שהתותחים לא יפלטו איזה פגז בטעות.
שתי מילים מספרות את הסיפור, זו מול זו: "טוב" לעומת "לא". "טוב" צצה בראש משפטים, ובדרך כלל לא מבשרת טוב, מסתייגת, מזלזלת ואפילו תוקפת. "טוב, אם מה שאתה חושב...", "טוב טוב, תירגע", "טוב טוב טוב, שמענו אותך". טוב או רע? רע. "לא" היא פתיחה ישראלית קבועה בלי קשר להמשך, לעיתים קרובות לפני משפט המבטא הסכמה מלאה לדברי הזולת. "לא, אתה צודק מאה אחוז". יש גם משפטים שלמים המכילים "לא" ומילה נוספת. "לא, תקשיב", "לא, בחייך!" "לא, באמת", "לא, סתם". ומה דעתכם על "פשוט", מילת חלל שכזו שמקורה ברוסית דווקא? "זה היה פשוט נורא מסובך", "זה פשוט בלתי אפשרי". פשוט או מסובך? לך תבין.
"תודה רבה באמת"
נימוס ישראלי הוא חטיבת שפה מאתגרת. ביטויי נימוס נועדו לבטא כבוד לזולת, אבל הם הופכים פעמים רבות לדבר עלבון כמעט אלים. למשל, מילת ההתנצלות "סליחה". שלב אחר שלב היא הפכה למילה כמעט אלימה. "סליחה??!", כלומר, אתה מדבר שטויות, "סליחה, אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי!" "סלח לי שנפגשנו!" מילת הנימוס "תודה" הופכת לא פעם לתגובה עוינת: "תודה רבה באמת!" לא בירכת אותי לשלום? "שלום גם לך!" סיפרת על הצלחותיך? "יופי לך!" ביטאת מסכנוּת כדי להשיג תשומת לב? "מגיע לך אוסקר!" מיידיש קיבלנו את האיחול הידוע "תהיה בריא". תרגום בגוף השיחה: שתגיע מהר לחדר מיון. גרסאות מורחבות: "תהיה לי בריא!" או "לבריאות שיהיה לך!"
יידיש היא אכן מקור לא אכזב לשפת ההפך. אומרים דבר מה, והניגון מבהיר שהכוונה הפוכה. "מוישה גרויס"? גרויס (גדול) הוא ממש לא. "א גרויסע מציאה!" - מציאה קטנה מאוד. כשהחרדים מתלהבים הם עוברים ליידיש: "גוואלדיק!" "גוואלד" פירושו אסון גדול.
"מבהיל על הרעיון", במלעיל, הוא בשפה החרדית רעיון יוצא מהכלל. בעגה החרדית מכונים אנשים המחמירים במצוות ומטרידים בכך את סביבתם יתר על המידה "צדיקוי", "וצדקותכו" בעקבות תהילים, וכן "למד־ווניק". "צולניק" הוא כינוי לצדיק המסתגף יתר על המידה, ראשי תיבות של "צדיק ורע לו". ההגייה האשכנזית הופכת או מרחיקה מאוד משמעות של אותה מילה. "עמך" במלרע הוא עם האלוהים, "עמך" במלעיל - העם הפשוט, חסר ההשכלה. "ממזר" הוא בתנ"ך אדם מקולל, בעברית הישראלית ממזר הוא אדם ערמומי ובעל תושייה, וזאת בעקבות לשונות יהודים שונות.
ליידיש גם תרומה למילון הסגי נהור. "צילייגר" הוא טיפוס חסר קואורדינציה. המשמעות המילולית: בחור חזק וחסון. "שמגג" או "שְׁמֶגֶגֶה" הוא כינוי למנוול. המילה התגלגלה מהמילה היידישאית "מעגעגע" שפירושה דווקא תמים וטיפש, ואליה הוצמדה הפתיחה היידישאית המלעיגה שמֶ־. הפתיחה הזו מצליחה להפוך כל דבר חשוב וחיובי לנלעג: אום שמום, קסאם שמסאם. "תכלית" היא בתנ"ך מטרה נשגבה. הגרסה היידישאית־אשכנזית של המילה, "תַכלֶס", היא מטרה יומיומית וחומרית, ובסלנג הישראלי ביטוי בשלל הקשרים.
ונסיים ברוח הימים האלה, שבהם מסיבות פורים חסו בצל הטילים אבל זכו למשמעות היסטורית, ובראשם הביטוי המשקף את המהפכים בחיינו, את ההיפוך ההיסטורי מול אויבינו ממגילת אסתר ועד מגילת איראן, וגם את שפת ההפך שלנו, העברית: "ונהפוך הוא".
