הלכנו רחוק מידי עם "האהבה החופשית", לא?

בישיבה התיכונית שבה למדתי היה טקס קבוע: אחת לכמה זמן היו מביאים חוזר בתשובה כלשהו שידבר עם התלמידים. על פי רוב זה היה מישהו עם סיפור חיים יוצא דופן: טייס לשעבר, בוגר סיירת מטכ"ל, קיבוצניק, או לחלופין בוהמיין תל־אביבי, קולנוען, אמן או מוזיקאי. אחד שכבר עשה הכל והתנסה בכל.

חלקה הראשון של ההרצאה הוקדש לסיפורים מעברו החילוני של הדובר. זה היה החלק היותר מעניין: בפיות פעורים היינו מקשיבים לסיפורים על מבצעים צבאיים מסמרי שיער, מסעות רוחניים למזרח, סמים פסיכדליים, מסיבות פרועות. ודווקא אז, כשאחד המרצים המתחלפים סיפר על איזו מסיבה על הגג בלאס וגאס, עם כל הדוגמניות והכוכבים שמסביב, או במנזר בהודו אחרי שנה של מדיטציה, פתאום הבנתי: אני יהודי.

החלק השני של ההרצאה כבר עסק במסעו של אותו מרצה אל עולם התורה. מטבע הדברים זה היה החלק הפחות מרגש. בטח בשבילנו, שהכרנו את העולם הזה לפני ולפנים. "אתם לא יודעים איזה מזל יש לכם שזכיתם ללמוד בישיבה", הוא היה אומר לחבורת הצעירים המתוסכלים ושטופי ההורמונים שמולו, איך אני מקנא בכם. אתם לא התנסיתם בכל הזוהמה הזאת, אתם עדיין טהורים. רק תדאגו להישאר כאלה, כן? ותזכרו שאין לכם מה לחפש בחוץ. את כל הכיף, ההתרגשות, ההנאות, אתם יכולים למצוא בתוך התורה, ובצורה הרבה יותר חזקה מאשר בעולם ההוא. תאמינו לי", הוא היה אומר, חיוך של נוסטלגיה חולף על פניו, "אני הרי הייתי שם".

"הרי הייתי שם"

נזכרתי בהרצאות הללו כשקראתי את ספרו של הרב ניר מנוסי "הבוקר שאחרי: מה קרה לאהבה בעידן החופש?". את הרב ניר מנוסי הכרתי לפני יותר מ־20 שנה, כאשר הוא עדיין היה ניל מנוסי, סטודנט מגודל שיער מנחלאות, חילוני ושמאלני עד לשד עצמותיו. בהמשך נודע לי שהוא הבן של הסופר והפלמ"חניק דידי מנוסי, מאושיות הבוהמה הישראלית.

נודע לי גם שהוא למד בבצלאל, שהתגורר זמן מה בלונדון ושכתב מסה מבריקה על מישל וולבק, הסופר הצרפתי הפרובוקטיבי שהשווה את עולם ההיכרויות המודרני לשוק קפיטליסטי שבו מעטים צוברים הון בעוד ההמונים מתרוששים. בפעם הבאה שפגשתי את מנוסי הוא כבר חבש קסקט, והתעניין מקרוב במה שיש ליהדות לומר על הנושאים הללו. זמן קצר לאחר מכן הוא הפך לניר מנוסי, הצטרף לחסידות חב"ד, התחתן ואימץ לבוש חרדי.

הספר הנוכחי, העוסק במהפכה המינית ובנזקיה, וכן באלטרנטיבה שהיהדות האורתודוקסית מציעה בתחום הזה, הוא מעין סיכום של המסע האישי שלו ושל הדברים שהביאו אותו לנטוש את העולם החילוני. כמו בגלגולו הקודם, גם כעת מנוסי הוא כותב מיומן, שופע ידע ומרתק; השליטה שלו בחומר מרשימה, והטיעונים שלו בנויים לתלפיות. אולם מבין השורות לא יכולתי שלא לשמוע את כל אותם חוזרים בתשובה מימי נעוריי. הכל נמצא ביהדות, כביכול הוא אומר לנו הקוראים. אין לכם מה לחפש בחוץ. ואני יודע, אני הרי הייתי שם.

חלקו הראשון של הספר, "בלוז לחופש הגדול", מוקדש לסיפורה של המהפכה המינית ולפירוט נרחב של הנזקים שחוללה. כמו באותן הרצאות של חוזרים בתשובה, גם כאן זהו החלק היותר עסיסי. מנוסי מסביר כיצד המצאת הגלולה הפרידה בין המין לבין ההולדה, וכיצד המהפכה המינית של שנות ה־60 הפרידה בין מין לבין מחויבות. החלום, הוא אומר, היה ליצור עולם של תענוגות בלתי פוסקים ושל אהבה חופשית. אולם התוצאה היתה עולם של מין נטול רגש, של החלפת בני זוג, ושל מערכות יחסים שטחיות שעלולות להתפרק בכל רגע. עולם שבו לכל אהבה יש תאריך תפוגה, ושבו בני זוג תמיד פוזלים לצדדים בחיפוש אחר עסקה משתלמת יותר. לאורך החלק הזה מנוסי מביא שורה ארוכה של מקורות - החל בעדויות של נשים שנוצלו מינית בחסות אידיאל האהבה החופשית, ועד למחקרים עדכניים על תרבות המסיבות בקולג'ים האמריקניים. כל זאת כדי לשכנע אותנו שהמהפכה נכשלה. המצב בכי רע. האהבה והמיניות בעולם המודרני נמצאות במשבר עמוק.

לאהוב מחדש

חלקו השני של הספר, הנושא את הכותרת "לאהוב מחדש", מוקדש להצגת האלטרנטיבה: הדרך שבה "היהדות" - כלומר, היהדות האורתודוקסית, המושפעת מהקבלה ומהחסידות, תופסת את נושא המין והזוגיות. ואם החלק הראשון היה מורכב מעדויות וממחקרים, החלק הזה מציג שורה ארוכה של דימויים, מטאפורות, רעיונות מופשטים. מנוסי מדבר על המיניות כעל פירמידה שבבסיסה החלק הגופני והחושני, אולם כמו בפירמידת הצרכים הידועה של מאסלו, גם כאן על גבי הבסיס יש לבנות את הקומות הגבוהות יותר, של העמקת הקשר הזוגי ושל ההתפתחות הרוחנית.

בשורש הדברים מצויה ההנחה שיש מודל מסוים של זוגיות (ושל חיים) שהוא "טבעי" יותר. נכון יותר. כזה שתואם את המסורת היהודית ואת מה שנכתב במקרא ובספרי הקבלה

הוא מדבר על חיפוש השלמות בתוך בן הזוג האחד כתחליף לחיפוש אחר בן הזוג המושלם, ומפציר בנו לשוב אל האידיאל המונוגמי המסורתי, של נישואים בגיל צעיר יחסית, ללא התנסות במספר רב של קשרים (או ללא התנסות בקשרים רומנטיים כלל) קודם החתונה. "אידיאל זה", אומר לנו מנוסי, "הוא לא רק טוב לחלק מהאנשים, אלא לכולם. זהו מודל הזוגיות המתוקן והנעלה ביותר, זה שמבטא את הרבדים הגבוהים והאציליים ביותר שלנו".

האומנם? אין ספק שיש משהו קוסם באידיאל שמשרטט מנוסי. כפי שיש גם משהו קוסם באידיאל האהבה החופשית בנוסח שנות ה־60. בשני המקרים היו לא מעט אנשים שהצליחו להגשים את האידיאלים האלה ומצאו במסגרתם אושר, אהבה וסיפוק. אולם בשני המקרים היו גם אחרים. כפי שלמהפכה המינית היו לא מעט קורבנות, כך גם למודל הזוגיות המסורתי; שוק השידוכים במגזר החרדי, למשל, עשוי להיות מקום אכזרי ומייאש לא פחות מאשר שוק הבשר בקולג' אמריקני.

לצד הדרך שמשרטט מנוסי, שמובילה אל אותה זוגיות אידיאלית שבה בני הזוג מגלים זה את זה מחדש ומקימים משפחה לתפארת, אפשר למצוא גם תופעות פחות אידיאליות: בחורי ישיבה מתוסכלים ואכולי תאוות, זוגות צעירים הכלואים בנישואי בוסר, רווקים מבוגרים שממשיכים במשך שנים לצאת לדייטים בחיפוש אחר הזוגיות הנכספת, ונשים דתיות בגיל מבוגר שמעולם לא ידעו אהבה ולעולם כבר לא תלדנה ילדים. לכל שיטה יש קורבנות, וכל מודל של זוגיות מותיר אחריו, לצד סיפורים על אהבה ועל הגשמה עצמית, גם אינספור סיפורים על כישלון, על בדידות ועל שיברון לב.

האם מחבר הספר "הבוקר שאחרי" אינו מודע לדברים הללו? ככל הנראה הוא מודע. אבל נדמה לי שאם נשאל אותו על כך, הוא ישיב שאלו בסך הכל תקלות. באגים. בעיות הנובעות מיישום לא נכון של האידיאל המסורתי, שהוא כאמור "טוב לא רק לחלק מהאנשים, אלא לכולם. כל הזמן".

ומה באשר לבעיות שקיימות באידיאל הזוגיות המערבי? ובכן, אלו כבר בעיות מהותיות שחושפות את הבעייתיות העמוקה שבתפיסה הזאת, ואת העובדה שהיא מנוגדת לטבע שלנו. במילים אחרות, בשורש הדברים מצויה ההנחה שיש מודל מסוים של זוגיות (ושל חיים) שהוא "טבעי" יותר. נכון יותר. כזה שתואם את המסורת היהודית ואת מה שנכתב במקרא ובספרי הקבלה. לכן עלינו להתאמץ ככל יכולתנו להגשים אותו, ולהתעלם, או לפחות להתגבר, על כל הבעיות שמתעוררות בדרך.

האם זה נכון? קשה לדעת. הניסיון להתאים את החיים שלנו לאיזשהו מודל שנתפס בתור משהו נכון יותר או "טבעי" יותר, הוא תמיד קצת בעייתי. כך גם הדיכוטומיה שעורך מנוסי בין "התרבות המערבית" לבין "היהדות", לצד ההכרח לבחור בזו או בזו. אחרי הכל, בין "סקס והעיר הגדולה" ל"שטיסל" יש לא מעט גוני ביניים. ואם נחזור למישל וולבק ולהשוואה שהוא עורך בין הקפיטליזם הכלכלי לקפיטליזם המיני, הנה אין ספק שכמו השני, כך גם הראשון יוצר עולם תחרותי וקשוח, עולם שאינו בהכרח מתאים לכל אחד. אבל זה עדיין לא אומר שכולנו צריכים לחיות באיזושהי אוטופיה סוציאליסטית. או לעבור להתגורר בקיבוץ.