"הדור של היום גדל קצת יותר מדי מוגן"

יום לאחר הביקור שלי בתיכון רנה קסין בירושלים, הלשכה המרכזית לססטיסטיקה פרסמה דירוג של 18 הערים הגדולות בישראל בשקלול של 38 מדדי איכות חיים שונים. ירושלים, בירתנו, דורגה במקום האחרון. הפרסום הזה הוא רק האחרון מבין שלל ניתוחים סטטיסטיים המציגים את הידרדרותה של העיר, שב־20 השנים האחרונות צנחה מאשכול סוציו־אקונומי 5 לאשכול 2.

העיר משתנה. ריבוי טבעי ומאזן הגירה שלילי של המעמד המשכיל מפירים את האיזון בה. כיום רק כ־15% מאוכלוסיית ירושלים מגדירים עצמם חילונים.

"אנחנו נמצאים בקרבת גבעת התחמושת, בין שכונות ששינו את פניהן בשנים האחרונות", מספר שגיא כהן, מנהל תיכון רנה קסין ומחבר הספר "שיעורים בהתנהגות", שראה אור ממש לאחרונה בהוצאת כתר. "שתיהן התחרדו לחלוטין. בעבר הן היו מאוכלסות על ידי רבים מאנשי האוניברסיטה העברית ורשות השידור. למעשה, רק שלושה תלמידים מגיעים כיום מהשכונה, ושאר 500 התלמידים בוחרים להגיע אלינו משכונות אחרות או מיישובים סמוכים".

לדבריו, "כל בתי הספר הממלכתיים בירושלים מצטמצמים. ירושלים החילונית הולכת ושוקעת". מה שנותר זה "איים של ליברליות", כפי שהוא מכנה את בית ספרו, המוקף כולו, כאי או כמבצר, בעבודות תשתית של הרכבת הקלה, המפרידות בין המבנה לבין העיר המתחרדת.

מי המנהל?

כהן נולד בבית שמש וגדל בבית דתי בהתנחלות עטרת, אבל "יצא בשאלה" לאחר סיום לימודיו בישיבה התיכונית (ותקופה קצרה בישיבת עטרת כהנים המפורסמת). "ההתרחקות שלי לא היתה רק בהיבט הדתי, אלא גם בהיבט המוסרי. זה היה נראה לי לא נכון ולא מוסרי היחס לזר, התנהגות שהיה לי מאוד קשה להכיל אותה. היתה לי ציפייה שהציונות הדתית תוביל איזה קו ליברלי - ויש צד כזה בציונות הדתית - אבל יש צד אחר, קשה, שהופך ונהיה פחות ופחות ליברלי, פחות ופחות פתוח לפרשנות. צד שיש אצלו פרשנות אחת מאוד ברורה לדברים, והיכולת שלו להכיל עמדות שונות וקבוצות שונות, או לתת מענה למאה ה־21 - כמעט לא קיימת".

הוא למד היסטוריה ועובד בחינוך הממלכתי כבר 18 שנה, כולן ברנה קסין. בשבע השנים האחרונות הוא גם מכהן כמנהל בית הספר, וככזה, הוא שם דגש מיוחד על הסובלנות כלפי הקבוצות השונות.

"אני חי את הישראליות, ואני מרגיש שייך לגמרי לחברה הישראלית. בכל מקום בעולם זה ברור מאליו שיישבו ילדים בני דתות ותרבויות שונות באותה כיתה - אבל כאן, בישראל, זה לא סביר שיישבו ביחד דתי וחילוני, וזה לא סביר שיישבו יהודי וערבי. ומנצלים את הפיצול הזה. זה בעיקר משרת פוליטיקאים, ששיטת העבודה שלהם היא 'הפרד ומשול'. מנצלים את זה שאין היכרות בין אנשים שונים בתוך החברה שלנו. אנשים חיים בירושלים, אבל לא רואים ערבים, לא רואים חרדים, אנשים לא מכירים זה את זה. וכל כך קל לשנוא כשלא מכירים. זה כל כך פשוט להפריד בין אוכלוסיות שונות".

וזו הבעיה של מערכת החינוך?

"זה הדבר הראשון שהייתי משנה בה. הרי אם הייתי רוצה ללמד בבית ספר חרדי או בבית ספר דתי־לאומי, כנראה לא היו מקבלים אותי כמורה. אבל כאן, כאמירה עקרונית, אנחנו מקבלים את כולם. אנחנו בוחנים אנשים לפי 'כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם'. אתה יודע מה? זו גם אמונה בתלמידים שלנו. אני מאמין בתלמידים שלי שהם יכולים לפגוש חרדים ולפגוש ערבים ולפגוש חילונים ולפגוש דתיים - והכל יהיה בסדר איתם. הם גדלים יופי, הם לא חוששים מאף אחד. הם מגבשים תפיסת עולם. זה לא מאיים עליהם".

ואכן, בשיטוט קצר בבית הספר ניתן להבחין במגוון. בחדר המורים יושבים זה לצד זה מורה ערבי ומורה דתייה. במסדרונות אנחנו פוגשים תלמידים המגיעים מבית חרדי לצד תלמידים חילונים, וגם מתרגל ערבי־ישראלי שסיים את לימודיו בבית הספר לא מזמן ועתה חזר לסייע. "אם אנחנו ציבור ממלכתי, אנחנו מקבלים אחריות על החברה הישראלית. לקבל אחריות על החברה הישראלית זה לא לעצום עיניים לאף אחד בחברה הזאת, לא אם הוא יהודי ולא אם הוא ערבי ולא אם הוא חרדי. לא משנה מי הוא, אנחנו פותחים לו את הדלת".

כשכהן עומד על ההבדלים בין הגישה הנהוגה בזרם הממלכתי לבין הגישה הנהוגה בזרמים האחרים, הוא מתלהט: "כמה בתי ספר אומרים היום אמירה כזאת? כמה מגזרים? זה לא דבר יהודי? זה לא אברהם אבינו קודם כל לפתוח את הדלת? איך יכול להיות שחלק ניכר מבתי הספר בציבור הדתי־לאומי ממיינים? שבתי ספר חרדיים בכלל עולה בדעתם לא לקבל מישהו, אפילו לא על רקע לימודי, אלא על רקע המוצא של ההורים שלו? מה זה הדבר הזה? איך מדינה יכולה לתת יד לדבר כזה?

"לפעמים אני מסתכל למעלה ואני מחפש לראות מי מנהל את זה. מי מנהל את החברה הישראלית? אני משווע למצוא שם מישהו שמנהל את האירוע הזה שנקרא החברה הישראלית, שמייצר איזשהו נרטיב חדש לחברה הישראלית, איזה אתוס, איזו לכידות חברתית. מישהו שמדבר בשפה מחברת. זה כמעט לא קיים".

מציאות מורכבת

ספרו החדש של כהן, "שיעורים בהתנהגות", מתרחש על רקע ירושלים המתפרקת בימים שלאחר מבצע צוק איתן. אמנם האירועים המסופרים התרחשו לפני כעשור, אבל נדמה שהתהליכים הם אותם תהליכים, והספר רלוונטי במיוחד גם בימינו.

העלילה עוקבת אחר מנהל בית ספר אידיאליסט, מחנכת דעתנית, תלמיד אלים שמשפחתו מתפרקת ותלמידים נוספים, יהודים וערבים, במהלך לימודיהם בבית הספר, ואחר חייהם הצעירים בעיר שנדמית כאבן שואבת לכל משבר אידיאולוגי וחברתי במדינה. קשה להתעלם מהדמיון הביוגרפי בין מנהל בית הספר שבספר לבין האדם שכתב אותו.

"אנחנו מאוד מגוננים על הילדים שלנו. הילד נופל בגן השעשועים, אנחנו קודם כל רצים להרים אותו. התגובה שלנו מעצבת את החוויה שלו. כדור הורים, אנחנו לא תמיד מפתחים את הילדים עם יותר מדי מסוגלות להתמודד עם החיים"

"אני אפתיע אותך: הספר נכתב כמעט כולו לפני שהתחלתי לנהל בית ספר", מספר כהן. "רובו נכתב לפני כשבע שנים, ומאז ערכתי וערכתי. אני יודע שאנשים מחפשים לראות מי זה ומי זה, אבל אני יכול להגיד בלב שלם שיצרתי דמויות שהן כולן קצת אני, במובנים שונים. הבנתי שאם אכתוב דמויות קיימות - אני אגן עליהן בכתיבה, ובזה שאכתוב בדיה, ארגיש משוחרר לא להגן על הדמויות שלי ופשוט לכתוב".

הדיבור של כהן, והוא מעיד על כך בקולו, מנוהל ומתוכנן. "אני מרגיש שהמציאות הישראלית היא כל כך מורכבת, שאני יודע שכל משפט שאני אגיד עליה - אני אפגע במישהו. ואני מאוד מפחד מזה, גם במשפחה שלי, גם בבית הספר וגם עם חברים. אני מוצא את עצמי נמנע יותר ויותר מלדבר. וכשאני כותב את הדברים, קצת יותר קל לי לדבר".

ואכן, נדמה שהספר יורה את חיצי הביקורת שלו בקלות רבה יותר מאשר כהן עצמו. למשל, בספר יש סצנה של חברת כנסת המארגנת הפגנה בבית הספר, בעקבות מפגש מתוכנן של התלמידים עם פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני. בקריאה שלי היה ברור שעמדת הספר כלפי חברת הכנסת היא ביקורתית, אך כהן מסתייג.

"לא ישבתי לכתוב מאמר עמדה פוליטי", הוא אומר. "ישבתי לכתוב חוויה שהיתה לי קשה מאוד במציאות. המציאות של ירושלים מורכבת, ואנחנו צריכים לתת לה מענה. אתה אומר לי שהיום להציג את המציאות זה מעשה חתרני, זה לא בסדר, זה פוליטי. אני מתקומם מול האמירה הזאת. להציג את המציאות זה לא מעשה פוליטי - זה מעשה טבעי והכרחי, ובני הנוער שלנו יכולים להתמודד עם זה".

הספר לא חוסך שבטו גם מהורי התלמידים. הילד האלים בכיתה, למשל, מגיע מבית שבו האב הוא שוטר הידוע באלימות שהוא מפגין כלפי הציבור הערבי במזרח ירושלים, והאֵם מגוננת על בנה בכל מצב ומנסה בכל כוחה למנוע ממנו להתמודד עם ההשלכות של מעשיו.

"לפעמים מגיע אדם מהמערכת, ומה שהוא צריך זה שיעריכו אותו על זה שהוא בכלל בא לביקור. אני אמפתי לצורך של מי שמגיע לביקור להיות משמעותי, אבל הוא לא תמיד יכול להרגיש משמעותי, אז אתה עובד בלייצר לו תחושת משמעות"

"אנחנו, כהורים - ואני מדבר גם עלי, כחלק מהדור הזה - אנחנו מאוד מגוננים על הילדים שלנו. הילד שלנו נופל בגן השעשועים, ואנחנו קודם כל רצים להרים אותו. למה? הוא לא יכול לקום בכוחות עצמו? התגובה שלנו מעצבת את החוויה שלו, את המסוגלות שלו. אם אני מסתכל עלינו כדור הורים, אנחנו לא תמיד מפתחים את הילדים עם יותר מדי מסוגלות להתמודד עם החיים. ברור שהדור של היום גדל קצת יותר מדי מוגן".

כשאני מבקש לעמת את כהן עם בחירתו לעצב בספר את דמותה של המפקחת מטעם משרד החינוך כדמות "נבל" קלאסית, הוא מבקש להסיט מעט את השיחה: "בוא לא נדבר על זה כדמות מסוימת או כמשרד החינוך, אלא כמערכת. השירות הציבורי בישראל לא עובד בשירות האזרחים, הוא עובד בשירות עצמו, וכל משרד ממשלתי אכפת לו קודם כל מעצמו. במקום שהם ישרתו אותך, אתה משרת אותם. לפעמים מגיע אדם שנמצא במערכת, ומה שהוא צריך עכשיו זה להגיע לביקור בבית הספר ושיפרגנו לו ושיעריכו אותו על זה שהוא בכלל בא לפה לביקור. ואני לא ציני כלפי זה, אני אמפתי לצורך של מי שמגיע לפה לביקור להיות משמעותי. אבל הוא לא תמיד יכול להרגיש משמעותי, אז אתה עובד בלייצר לו תחושת משמעות".

בין כיתה לכיתה

נדמה ששוב ושוב עולה בשיחה שלנו נושא האמפתיה, הצורך לראות אנשים באשר הם.
כמורה בתיכון בעצמי, גם אני כבר למוד אנשי חינוך המדברים גבוהה־גבוהה ואין כיסוי לדבריהם. אבל נדמה שאצל כהן המילים מגובות במעשים.

אנחנו מסתובבים בבית הספר, והתלמידים פונים אליו בזה אחר זה עוד בטרם פנה אליהם. השיח ביניהם ידידותי וחינוכי. הוא מכיר אותם בשמותיהם, את פרטי המשבר התורן שלהם, והוא מדבר בגובה העיניים, תמיד עם מבט אל העתיד, עם הצעות, מה צריך התלמיד לעשות עתה. לאורך הסיור פונות אליו מורות בחיוך, ואנחנו פוגשים צעירים לפני ואחרי גיוס שבעבר למדו בבית הספר והיום עובדים בו כמתרגלים.

"החוויה הראשונה שלי במערכת החינוך היא של ייסורי מצפון. התחלתי כמחנך כיתה, וכל יום היו תלמידים שלא הספקתי לדבר איתם. זו חוויה שמלווה אותי כבר 18 שנים. כל ילד יש לו צורך בנראות, וברור לי שיש ילדים שמתפספסים"

"החוויה הראשונה שלי במערכת החינוך היא של ייסורי מצפון. התחלתי כמחנך כיתה, וכל יום היו תלמידים שלא הספקתי לדבר איתם, שלא ראיתי אותם. זו חוויה שמלווה אותי כבר 18 שנים. כל ילד יש לו צורך בנראות, וברור לי שיש ילדים שמתפספסים. אני כל הזמן הולך עם השאלה הזאת, את מי לא ראיתי. לפעמים יש לי תשובות ברורות, גם בחדר המורים וגם בכיתות. אני תמיד הולך עם הידיעה הזאת, ואני יכול להגיד שהיא מכבידה עלי מאוד".

אם יש דבר בולט ב"שיעורים בהתנהגות", זהו הפער בין הרצון הגדול של הצוות החינוכי לראות את התלמידים לבין היכולת שלהם לעשות את זה בפועל, בתוך מערכת עמוסה, קשה ורבת־לחצים. זמן וקשב הם המשאבים הקשים ביותר לניהול, לדבריו של כהן. "סמכות נבנית על קשר עם תלמידים. הקשר עם התלמידים לא נבנה על פחד, הוא נבנה מתוך קרבה. היום, כדי להיות מחנך טוב, אתה חייב להכיר את התלמידים שלך ולאהוב אותם באמת, לדבר איתם כשהם במצוקה ולתגבר אותם כשקשה להם בלימודים. אבל איך מחנך יכול לעשות את זה כשהוא מטרטר בין כיתה לכיתה? אז הציפיות השתנו בטירוף, אבל המשאבים שעומדים לרשות המורים לא גדלו. צריך לתת להם את המשאבים לעשות את זה: כיתות קטנות, שעות תקן. מחנך צריך עשר שעות תקן בכל שבוע כדי לשבת לדבר עם תלמידים".

לדבריו, האנשים כבר נמצאים במערכת. "לא צריך מהפכות גדולות בחינוך. יש אנשי חינוך מדהימים. צריך לתת למורים את הזמן לעבוד, את הפנאי לחנך. דברים צריכים לצמוח מלמטה, ומשרד החינוך יכול להיות רגולטור, להציב יעד. אבל לבתי הספר חסר משאב של זמן, שמורים יצמיחו מלמטה תוכניות לימודים".

דווקא בירושלים, עיר שהאוכלוסייה החילונית בה מצטמצמת משנה לשנה ובתי הספר הממלכתיים בה מתרוקנים, נראה שכהן לא הולך לשום מקום. הוא מתעקש להציב אלטרנטיבה, והתעקשותו הנלהבת נדמית לי לעיתים דון קישוטית. אבל האם בבסיסה עומדת אופטימיות, או שאכן מדובר, כמו אצל גיבורו של דה סרוונטס, בגיצים של שיגעון?

"כשהייתי במכרז על ניהול בית הספר, שאלו אותי 'אבל למה כאן?' כלומר, לך תנהל במקום אחר", הוא נזכר. "השאלה הזו נראתה לי מאוד משונה, כי לבחור לעבוד במקום שהכל בו בסדר היה נראה לי לא רק משעמם, אלא גם חסר משמעות. אני מאוד מסוקרן לגבי מה שיקרה פה. אני לא יודע מה יקרה, וכל ניחוש הוא חסר משמעות, אבל אני יודע שלי יהיה מעניין, ואני מרגיש שלכתוב את המציאות הזאת, לראות אותה ולפעול בתוכה, זה דבר מאוד־מאוד חזק".

אם עד כה נדמה שיושב מולי איש חינוך החוטא בכתיבה - בנקודה הזו של השיחה, לקראת סיומה, נדמה שמתהפכות היוצרות והסופר משתלט לרגע. "מגיל מאוד צעיר, תמיד הזדהיתי עם כותבים שהיתה להם יכולת לעמוד מול המציאות הקשה הזו ולכתוב. כשקראתי את 'גלות המשוררים' של ברטולד ברכט, זה הימם אותי. הוא יכול היה לברוח בשלב הרבה יותר מוקדם. הוא בחר להיות שם, להסתכל על המציאות ולכתוב אותה. לכתוב את הרגע הקשה הזה זה לא רק חזק, אלא גם חשוב".

צלצול בית הספר קוטע את השיחה בינינו, לא בפעם הראשונה, אך הפעם כהן שואל אם אכפת לי שנצא לחצר בית הספר לכמה דקות. "יש הפסקה שהתלמידים יוצאים בה".

אנחנו יוצאים אל החצר ועומדים בין דלת הבניין לשער בית הספר. זוהי שעת צהריים, וכמה תלמידים כבר עושים את דרכם הביתה. בדרכם החוצה הם עוצרים לרגע לברכו לשלום, והוא שואל אותם למעשיהם. הוא יודע מאיזה חדר יצאו ואיזו עבודה סיימו, ומוודא שהחזירו את החדר במצב דומה לזה שבו קיבלו אותו. לאחר כמה דקות אנחנו נכנסים חזרה אל חדר המנהל.

"זה נכון, המערכת היא מערכת שקשה לעבוד בה", כהן מסכם, "אבל יש כאן חוויות יוצאות דופן. נעשים כאן תהליכים. להיות מנהל זה לא קידום - להיות מורה בעיניי זה השיא של השיא", ושוב מתגלה אותה התעקשות שלו לפעול בלב האירוע: "לכן אני עדיין מלמד גם שתי כיתות".