"אנחנו צריכים יותר לבבות ואהבה ומאהבים בעולם הזה"

כשלילי קינג חלקה עם משפחתה את השם שבחרה לספרה השביעי, "לב המאהב" (הוצאת פן וידיעות ספרים), בתה הצעירה הזהירה אותה שזה יהרוס לה את הקריירה.

"היא חשבה שהמילים 'לב' ו'מאהב' באותה כותרת זה לא מתוחכם מספיק. היא רצתה כותרת יותר ספרותית", מסבירה קינג בת ה־62 בראיון זום מביתה שבפורטלנד, ארה"ב. "ניסיתי למצוא כותרת אחרת ולא מצאתי. בהתחלה באמת חשבתי שזו כותרת דביקה וסנטימנטלית מדי, ועכשיו אני מרגישה שאלוהים אדירים, אנחנו צריכים יותר לבבות ואהבה ומאהבים בעולם הזה, זה מה שיציל אותנו. לא ידעתי מה יקרה בעולם כשהספר ייצא, אבל קורים דברים כל כך קשים בעולם, ועכשיו אני מרגישה מעין 'קדימה, תביאו את האהבה'".

רוחות מהעבר

"לב המאהב" נפתח בכיתת ספרות באוניברסיטה בארה"ב בסוף שנות ה־80. ג'ורדן, סטודנטית בשנה האחרונה, מוצאת את עצמה במרכז תשומת הלב כשהפרופסור קורא בקול רם את החיבור שלה. שני הצעירים המבריקים של הכיתה, סם ויאש, מזמינים אותה להיכנס לעולמם בעקבות אותו חיבור, ומה שמתחיל כחברות אינטלקטואלית הופך במהרה למשולש אהבה מורכב וטעון.

בחלקו השני של הספר הסיפור מדלג עשרות שנים קדימה. ג'ורדן, כעת סופרת מצליחה, אם ואישה נשואה, נאלצת להתעמת עם העבר. הקפיצה בין הזמנים חושפת את הפער בין מי שג'ורדן חשבה שתהיה לבין מי שהפכה להיות. החלק השלישי מתרחש בימיו האחרונים של אחד הגיבורים, ושואל שוב שאלות על העבר, כמו אם אפשר לסלוח באמת לאחרים, ואולי בעיקר לעצמנו - על הבחירות שעשינו כשעוד לא ידענו מה אנחנו עושים.

"אצל גברים יש את האגו הזה, שמאמין בעצמו. אומרים להם שהם עומדים להיות גדולים, וזו נחיתה קשה לגברים, כשהם מתבגרים ומבינים שאולי הם לא במסלול הזה לגדולה. אני גדלתי הפוך. הרגשתי מאוד קטנה במשך זמן רב בחיי"

חוויית הקריאה ב"לב המאהב" מותירה אפילו קוראים שההיסטוריה האישית שלהם שונה לגמרי מזו של הגיבורה, עם געגוע בלתי מוסבר לאותם ימי נעורים שבהם הרגשנו שכל האפשרויות פרושות לפנינו.

"'לב המאהב' עוסק בכך שהעבר הוא לא באמת העבר, כי הוא תמיד מלווה אותנו", אומרת קינג, "כשאנחנו צעירים קורים לנו כל הדברים האלה, ובזמנו את לא ממש יכולה להגיד מה חשוב ומה לא. את פשוט חיה את החיים שלך, אנשים נכנסים לחיים שלך ואז עוזבים, ואת לא ממש יודעת מה הולך להישאר בלב שלך. ואז את ממשיכה לשאר החיים, כשאת ממשיכה לשאת איתך דברים מסוימים בלי שתכננת את זה, ומה שאת נושאת הוא כבד וחשוב ויכול לחזור שוב".

קינג היא אחת הסופרות הבולטות בספרות האמריקנית העכשווית, זוכת פרסים ומחברת רבי־מכר של ה"ניו יורק טיימס". ספריה זכו לביקורות נלהבות. גם "לב המאהב", כמו ספריה הקודמים, הגיע מייד לרשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס" וזכה להיכלל ברשימת הספרים הטובים ביותר של השנה במגזינים רבים. אבל זה לא תמיד היה המצב. למעשה, המסע שלה בדרך לתהילת עולם, ובכלל, לחיות חיי סופרת, כלל שנים רבות של חוסר יציבות כלכלית, בעיות בריאות נפשית ודחיות שקיבלה מעשרות סוכנים ספרותיים.

"פשוט לא היה לי כסף, הייתי מרוששת כל הזמן", היא משחזרת, "גרתי בכל מיני מקומות, לקחתי כל כך הרבה עבודות שונות ועברתי דירה המון פעמים. התחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי בספרד כשהייתי מורה לאנגלית בתיכון בבית ספר דו־לשוני בוולנסיה, ומשם עברתי לקליפורניה וגרתי עם החבר שלי מהתואר השני. גרנו בבקתה שבעצם היתה בית משחקים לילדים במתחם של בית גדול יותר, שהיתה מלאה עכברושים. זה היה כל כך מגעיל. עבדתי בחנות ספרים ולימדתי לפסיכומטרי, ואז נפרדתי מהחבר שלי ועברתי לגור בבית משפחה כבייביסיטר. אחרי כל זה חזרתי לחוף המזרחי וגרתי אצל אחותי במשך שנים, קודם במחסן שלה ואז בעליית הגג, כשהיא עברה בית. כל השנים תוך כדי המגורים אצל אחותי מלצרתי, ועדיין כתבתי את הרומן שלי. זה היה כל כך ארוך ומעייף".

קינג מתארת כיצד בגיל 33, במה שהרגיש כמו השפל של חייה, החלה לסבול מהתקפי חרדה קשים ומחוסר שינה. בעקבות זאת השתתפה בקורס לניהול מתחים, שביטוח הבריאות הזול שלה אפשר לה. באחד התרגילים, שעסק בפער בין מה שהיא רוצה למה שיש לה, כתבה קינג שהיא רוצה להיות סופרת מצליחה, אבל שכרגע היא רק שואפת לכך, ושהפתרון הוא "קבלה" - להבין שלהיות סופרת זה תהליך שייקח את כל חייה, ושהיא פשוט צריכה להמשיך לכתוב. את ספרה הראשון פרסמה קינג רק בגיל 36, לאחר שכתבה אותו במשך תשע שנים.

"העניין הוא שלא היתה לי שום ברירה אחרת, כי לא הייתי טובה בשום דבר אחר. האמת היא שאפילו לא ידעתי אם אני טובה בזה, פשוט באמת אהבתי לעשות את זה, אז החזקתי מעמד. יש לי חברה צעירה שרוצה להיות שחקנית שעברה עכשיו ללוס אנג'לס, והיתה ממש מדוכאת כשראיתי אותה לאחרונה. היא רק כמה שנים בזה, אז אמרתי לה, 'את יודעת, את אפילו לא יכולה לדבר איתי על לעזוב את המקצוע עד עוד חמש עד שבע שנים'".

זה היה שווה את זה?

"בהחלט, בהחלט. את מכירה את הספר 'כותבת המכתבים' ('The Correspondent') מאת וירג'יניה אוונס? זה ספר ענק עכשיו, מספר אחת ברשימת רבי־המכר של ה'ניו יורק טיימס'. זה רומן שכולו מכתבים מאישה מבוגרת לאנשים שונים שכותבים לה בחזרה. הסופרת היא אישה בת 39 שכותבת כבר 20 שנה. היא כתבה שמונה רומנים שכולם נדחו, היא לא יכלה למצוא סוכן, ואז סוף־סוף היא מצאה סוכן בקנדה אחרי שעברה על כל הסוכנים בארה"ב. היא נתנה לו את הספר השמיני שלה, הסוכן הזה מצא מו"ל והספר יצא במאי האחרון. הם אפילו לא עשו סיבוב יחסי ציבור, זו היתה הוצאה מאוד צנועה, ועכשיו זה פשוט בכל מקום, וזה באמת מדהים. כן, זה היה שווה את זה".

איזו עצה תיתני לסופרת צעירה שמנסה להתפרסם היום בארה"ב?

"אני נותנת את העצה הזאת לכל הסופרים: פשוט תעשו את זה, כמו הפרסומת של נייקי. אנשים שרוצים לכתוב יכולים להמציא, ואני עושה את זה עד היום, כל מיני תירוצים למה היום זה לא טוב. אני אנסה מחר. לכן הדבר הראשון זה להמשיך לכתוב. את צריכה להפסיק לחקור, להפסיק לרשום רעיונות, פשוט תתחילי לכתוב. ואז את צריכה להיכנס לשגרה. את צריכה להיפטר מהמבקר בראש שלך כדי לכתוב את הטיוטה הראשונה, וזה קשה מאוד, במיוחד לכל מי שיש לו סוג של פרפקציוניזם באישיות. את צריכה לאפשר לעצמך לכתוב טיוטה ראשונה גרועה. את צריכה פשוט לשחרר, את לא יכולה שהמבקר הדמיוני יעצור אותך מלהעלות דברים על הדף. הנה, הדלת של חדר העבודה שלי ממש פה, אני פשוט צריכה לדמיין שאני שמה את הקול הזה בראש שלי מחוץ לדלת.

"לקח לי הרבה זמן להרגיש שסיפור על אישה הוא בעל אותה חשיבות כמו סיפור על גבר. היה לי קשה להתגבר על זה. לא בטוחה שבאמת חשבתי כך במודע, אבל במשך זמן ארוך, גם אחרי שהתחלתי לפרסם, היתה לי תחושה שסיפורי נשים הם סיפורים קטנים. אבל אין לי את התחושה הזאת יותר"

"ואז יש את הקול האחר, הקול שקצת קשור לקול הראשון, שאומר לך שאמא שלך לא תאהב את זה, שאחותך תחשוב שזה עליה, שאבא שלך לא ידבר איתך אם תכתבי את זה. את צריכה להיפטר מכל זה. את לא יכולה לדמיין אנשים אחרים קוראים את מה שאת כותבת בזמן שאת כותבת. את פשוט צריכה לאפשר לעצמך לכתוב מה שיוצא. זה הסיפור שלך, את הבעלים שלו. את לא צריכה להתחשב ברגשות של כולם, הרגשות שלהם הם הרגשות שלהם. כשאת סופרת, אם את באמת רוצה להיות סופרת, את פשוט צריכה להיות חסרת רחמים לחלוטין לגבי זה, את לא יכולה להתעניין בדברים האלה".

נשים קטנות

אותן שנים של מאבק באו לידי ביטוי בספרה החמישי של קינג, "סופרים ואוהבים" ("Writers & Lovers"), שיצא לאור ב־2020 ונחשב לספר האישי והביוגרפי ביותר שלה. גיבורת הסיפור, שמתרחש ב־1997, היא קייסי בת ה־31, שמתמודדת עם אבל על אמה, חובות כספיים כבדים ומשולש אהבה, תוך כדי שהיא עובדת כמלצרית ומנסה לסיים את הרומן הראשון שלה. הספר נכתב זמן קצר לאחר מותה הפתאומי של אמה של קינג, והאבל הוא נושא מרכזי בספר. גם הוא זכה להצלחה מסחרית וביקורתית רבה, הגיע לרשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס", וב־2021 הוכרז שהשחקנית טוני קולט תביים אותו לסרט.

"זה היה לפני כמעט עשר שנים", היא נזכרת, "הייתי באמצע כתיבה של ספר שמתרחש ב־1900, על סופר ואמו, משהו אחר לגמרי. ואז אמא שלי נסעה לטיול כשהיא בריאה לגמרי, ומתה בפתאומיות במהלכו. לא יכולתי לכתוב זמן רב, שבעה או שמונה חודשים. כשחזרתי לכתוב, כל מה שיכולתי לעשות היה לכתוב ביומן שלי. העמוד הראשון של 'סופרים ואוהבים' הוא בעצם המילים הראשונות שכתבתי ביומן אחרי שאמא שלי מתה. הייתי צריכה לעבד את הרגשות האלה ואת ההלם".

למה את חושבת שיצא לך ספר כל כך אישי על העבר, דווקא אחרי מות אמך?

"ב'סופרים ואוהבים' חזרתי לזמן בחיים שלי שבו הרגשתי מאוד פגיעה, מכיוון שאחרי שאמא שלי מתה הרגשתי מאוד פגיעה שוב. הרבה זמן לא הרגשתי ככה, שהחיים ממש 'מתעסקים' איתי. כשההרגשה הזאת חזרה היא הזכירה לי את הזמן המוקדם יותר ההוא, כשבאמת לא יכולתי לשלוט בחיים".

שתי הגיבורות המרכזיות בספריה של קינג, קייסי ב"סופרים ואוהבים" וג'ורדן ב"לב המאהב", הן סופרות השואפות לממש את עצמן מול עולם שלא תמיד מעודד אותן לכך. כמו קינג עצמה, גם דמויותיה נאבקות עם הקול הפנימי, המפקפק בערכן. בתוך אלה קינג מבחינה בהבדל מהותי בין האופן שבו סופרים גברים כותבים על סופרים גברים - לבין האופן שבו סופרות נשים כותבות על סופרות, הבדל שלדבריה אינו רק ספרותי, אלא משקף חוויות חיים שונות מן היסוד.

"בקריאה של גברים שכותבים על סופרים מצאתי שיש את האגו הזה, שאני לא מוצאת בדמויות של סופרות נשים. אגו באמת עקשני, שפשוט מאמין בעצמו ומרגיש, ממש מילדות, את תחושת הגדולה הזאת, שהרבה סופרים גברים גדלו איתה. אומרים להם שהם עומדים להיות גדולים, וזו נחיתה קשה לגברים כשהם מתבגרים ומבינים שאולי הם לא במסלול לגדולה שאותם גברים בסיפורים שהם קראו היו עליו".

ואיפה את בתוך זה?

"גדלתי עם ההפך מגדולה, ולקח לי הרבה זמן להיות גדולה יותר. הרגשתי מאוד־מאוד קטנה במשך זמן רב בחיי, וכשאת מתחילה את הקריירה שלך זה משפיע על הביטחון העצמי שלך. זה משהו שאני מרגישה שהייתי צריכה לטפח, ולא לנסות לצמצם. צמצום הוא המאבק של הגברים".

ציינת בעבר שבאופן כללי קראת ספרות גברית הרבה לפני שקראת ספרות נשית.

"כשהייתי בתיכון ובקולג' הוזנתי בתזונה מאוד קפדנית של סופרים גברים. לקח לי הרבה זמן למצוא את הקול שלי שלא חיקה סיפורת גברית. התחלתי בכתיבה קצת מרוחקת, אפאתית, שורות מאוד מינימליסטיות. זה מצחיק, כי כשבאמת התחלתי לכתוב רומן זה היה מאוד לירי, סוג של אנטיתזה של מה שקראתי בשנות ה־80, וזה היה באמת הקול שלי, ולא חיקוי של משהו אחר. יתרה מזו, לקח לי הרבה זמן להרגיש שסיפור על אישה הוא בעל אותה חשיבות כמו סיפור על גבר. זה כנראה היה הדבר הכי קשה להתגבר עליו. אני לא בטוחה שבאמת חשבתי כך במודע, אבל במשך זמן ארוך, גם אחרי שהתחלתי לפרסם, היתה לי התחושה הזאת שסיפורי נשים הם סיפורים קטנים. אבל אין לי את התחושה הזאת יותר".

איך התגברת עליה?

"קודם כל התבגרתי והפכתי יותר בטוחה בעצמי, בתפיסות שלי ובערך שלי כבן אדם. זה היה קשור לכך שהיו לי קוראים שהגיבו למה שכתבתי והבינו את זה. זה גרם לי להרגיש שאני כותבת משהו שאנשים רוצים לקרוא, ושאנשים מזדהים עם הרגשות האלה, שאני מצליחה להעביר להם אותם.
"הרומן השלישי שלי, 'אבי הגשם', מתחיל כשהדמות הראשית בת 12 וכל הספר עוסק במערכת היחסים שלה עם אביה במהלך כ־30 שנה. מדובר בילדה שחיה חיים פריבילגיים בצפון־מזרח ארה"ב בשנות ה־70. קיבלתי מייל מגבר בן 20 שאמר שאהב את הספר כל כך והזדהה עם כל הרגשות של הילדה הזאת, אף שהוא גדל בדרום כגבר הומו ועני, הכל הפוך מהדמות שלי - ובכל זאת הוא הרגיש שאני מספרת את הסיפור שלו. הדברים האלה עוזרים לך להרגיש שאת מספרת משהו שיכול להגיע לאנשים. חוץ מזה, שתי הבנות שלי באמת גרמו לי להאמין בכוח של להיות אישה".

את מרגישה שאת כבר גדולה עכשיו?

"כן, כן. יש את הגודל המקצועי ואת הגודל האישי, ואני מרגישה די טוב לגבי שניהם עכשיו".