"מישהו שאל אותי איך אישה חייכנית כותבת כל כך אכזרי"

סיון שיקנאג׳י לא בדיוק זוכרת איך היא הגיע להרי קווקז. ״אולי בגלל השמות שהצחיקו אותי? אולי בגלל איזו אמונה טפלה מגניבה שנתקלתי בה ברשת? מאכל? משהו הדליק אותי לפני עשר שנים, וכך מצאתי את עצמי כותבת על מקום אחר, שאני בכלל לא מכירה, מתמסרת אליו וחיה בו במשך עשור".

המקום האחר הזה הוא כפר בדיוני, בהרי קווקז כאמור, שבתוכו מתרחשים דברים מפתיעים ביותר: פרה נעלמת בלי להשאיר עקבות, איש עסקים רוכש עבור אשתו תינוק שמתגלה כפגום, אישה יולדת את עצמה. ״אני יודעת שזה ספר אחר", אומרת שיקנאג׳י, ״אבל אני מופתעת ממידת ההפתעה שבה הוא מתקבל. מישהו פנה אלי בפייסבוק ושאל איך בחורה צעירה וחייכנית כמוני כותבת כל כך אכזרי. אז למרות שאני בכלל לא צעירה וחייכנית, אני בעיקר לא חושבת שצריך להיות קשר הדוק בין הביוגרפיה של סופרת לבין הפרוזה שלה".

הטון הוא העיקר

״סיפורי כפר״, ספרה החדש של שיקנאג׳י, בת 42, אכן רחוק מאוד מהביוגרפיה שלה. היא נולדה באילת, חייתה שנים באנגליה, חזרה ארצה, ולפני שלושה חודשים עברה עם משפחתה להתגורר בפורטוגל. שום דבר מכל אלה אינו מופיע ב״סיפורי כפר״, ספר שספוג באווירה של אגדות עם ויש בו יערות אפלים, כנסיות נטושות, אגם מסתורי ודמויות הנושאות שמות המעלים ניחוחות רחוקים: גאגי, הנכדה של בבה גלינה, פרטפילוביץ׳ שהוא חזיר נשמה, נטלה, אשתו של אבניל, פולינה העקרה, וכמובן רוח רעה שגונבת תינוקות.

זהו ספרה השמיני של שיקנאג׳י, וקדמו לו ספר שירה שכתבה אחרי מות אמה, ספרי ילדים, נובלה גרפית ואסופה של סיפורים קצרצרים, וגם לא מעט תסריטים לסדרות טלוויזיה לנוער (בין השאר ״הבאר״, ״כפולה״, ״נוי והדר״ ו״כפולה״).

״הסיפור הראשון, על הפרה הנעלמת, הוא סיפור ההיכרות של קרובי משפחה רחוקים שלנו", מספרת שיקנאג׳י. ״תמיד אהבתי את הסיפור הזה ויצאתי איתו לדרך, כבסיס לסיפור על אובדן של אם, כמו זה שחוויתי אני. ברגע שהיה לי יותר מסיפור אחד כזה כבר ידעתי שאני בוראת כפר ומאוד מצא חן בעיני שיהיה לי כפר משלי".

זה קשור לכך שאבא שלך נהג לספר לך סיפורים וזיכרונות מתוניס?

״אבא שלי הוא מספר הסיפורים הכי טוב שאני מכירה, מסיפורי הילדות שלו בתוניס ועד לסיפורים מטורללים ממלחמת יום כיפור. הסיפורים שלו הם תמיד תערובת של הומור, מלא לב וחמלה, אבל גם אימה ואכזריות גדולה. אני חושבת שגנבתי ממנו את הטון הזה. גנבתי ממנו גם דמויות והתרחשויות, אבל הטון הוא העיקר".

ואכן אצל שיקנאג׳י מתרחשים בסיפורים לא מעט דברים אפלים וסוריאליסטים. אם בספרה הקודם היו מדוזות מעופפות ואישה שאינה מסוגלת להסתיר את מחשבותיה, כאן ישנה רוח האומרת ״אינני אמונה טפלה[...] חלקכם שומעים אותי בלילות לוחשת לכם פחדים"; או אישה היולדת, וכשבעלה מגיש לה את התינוקת, ״הלב שלה עצר סוסים. תחילה הייתה זו תחושה פנימית של חוסר נוחות מגרד, מהסוג שקורה במפגשים אבנורמליים נהדרים שכאלה"; וגם גבר חזק עם ״כתפיים שני הרים והוא עצמו פסגה מהלכת״, אשר למרות שיש לו תריסר ילדים, ״רק שלושה מהם שווים משהו בעיניו".

לפני כל סיפור היא מציגה את רשימת הדמויות, כפי שהיה מקובל פעם בספרות הרוסית שבה באמת אי אפשר היה להתמצא בלי רשימה מפורטת. אלא ששיקנאג׳י גם מעירה הערות של הדמויות שהקוראים עתידים לפגוש: זו מפונקת, זה הבעל המושלם אבל יש לו מאהבת, ההיא אישה כמו שאישה צריכה להיות, זה ההורה המת של כולנו והאחרת היא ״שקרנית זבל".

״ידעתי מוקדם מאוד שאני רוצה מפה של הכפר, שבה נראה את כל הלוקיישנים שחוזרים בסיפורים. כשרוב הסיפורים היו כתובים, חשבתי שכדאי להציג את הדמויות כדי לבסס את העולם שבו כולם מכירים את כולם. השתמשתי בהומור כי זו מבחינתי דרך מאוד אהובה לדבר על נושאים קשים".

בספרך ״88״ כפית על עצמך מסגרת לוחצת של 88 מילים בלבד לסיפור. נהנית לכתוב הפעם בחופשיות?

״אני דווקא לא נהנית כשיש לי חופש מוחלט, אני אוהבת שיש לי מסגרת. כשהייתה לי מגבלת מילים זה אפשר לי להתפרע עם סוגי מספרים וז׳אנרים. כאן הייתי צריכה להיצמד לעולם של הכפר, שדרש לא מעט תחקיר, כך שהסיפורים מנהלים דיאלוג זה עם זה ובונים יחד סיפור גדול. הכתיבה ארכה שנים ואני אתגעגע לכפר".

למרות השוני, הסוריאליזם שאפיין את הכתיבה שלך קודם עדיין כאן, וגם המוות.

״אני לומדת עם השנים שכנראה הסוריאליזם הוא פשוט חלק מהקול האישי שלי. גם בחיים אני אוהבת להיות על התפר הזה. וכמו בחיים, המוות נוכח גם בספרות שלי. אני לא מתעלמת ממנו. פה אימצתי את גישתם של אנשי הכפר שהמוות הוא כל הזמן חלק מהיומיום שלהם, הם שחטו בעצמם את האוכל שלהם, קברו בעצמם את המתים, ילדו בבית ומתו בבית".

עברת להתגורר בפורטוגל. זה מעבר שהשפיע על הבחירה שלך לכתוב סיפורים שרחוקים מכל מה שיכול להיות ישראלי?

״אני בפורטוגל ממש מעט זמן. שלושה חודשים. הספר כולו דווקא נכתב בישראל, ומה שמצחיק זה שגמרתי לכתוב אותו, אחרי עשר שנים, ודווקא עכשיו פתאום אני גרה בכפר. אני חושבת שהסיפורים כן ישראלים, כי אני כתבתי אותם ואני ישראלית. הם לא מתרחשים בישראל, אבל יש בספר המון מישראל, הם לא מתרחשים בתוניס אבל יש בהם מלא תוניס, כמו שיש בי ואולי הכי הרבה יש שם את אילת, שם נולדתי וגדלתי והיא כידוע הכפר הכי אהוב ומטורלל שקיים".