"הממלכתיות נרמסת": המו"ל גלעד מאירי על ביטול פרסי היצירה

פרסים ספרותיים אמורים לבטא שגב תרבותי, לעיתים נאומי הזוכים נכנסים לקאנון הלאומי ומעודדים יצירה גדולה, אולם לא אחת ההתנהלות סביבם משקפת תחום טעון ופרוץ. סיבה מרכזית לכך היא שקריטריונים להערכת יצירה הם פרשניים, אופנתיים ולעיתים לא ענייניים כגון, קשר אישי, העדפה סוציולוגיות ופוליטיקה.

דוגמה מעניינת היא יעקב כהן (לא הקומיקאי) שזכה פעמיים בפרס ישראל לספרות ובמרחק חמש שנים בין זכיות (1953, 1958).

בלי להמעיט מתרומתו לספרותינו, בפרספקטיבה היסטורית זכיות אלו הן תעלומה, כי הן לא שיקפו אז ואף לא היום את מעמדו. לשם השוואה, דוד אבידן לא זכה בפרס ישראל, אלא בשלושה פרסים ספרותיים בלבד (פעמיים בפרס ראש הממשלה, ובפרס ביאליק) ויונה וולך זכתה רק בפרס קוגל מטעם עיריית חולון (1978). השופטים לא העריכו את יצירתם מבחינה אסתטית, אולי אף אתית, והפריבילגיות הלבנה שלהם לא נזקפה לחובתם, אלא האוונגרד, העידן החדש והפסיכדליה.

למען הסר ספק, השרים הממונים על התרבות לא הזדעקו על אי צדק פואטי. מכל מקום, האירוניה היא שמיעוט פרסיהם דווקא משקף את גדולתם; מכאן, הפרסים אולי חשובים ליוצרים, אך לא בהכרח משקפים התקבלות.    

מכלל הציבור

דוגמה עכשווית למעמדו המורכב של הפרס הספרותי היא ביטול הפרסים על ידי שר התרבות, מיקי זוהר. בתחילה נימק את הביטול בקיצוץ רוחבי בעקבות המלחמה אך לפתע שינה גרסה וטען שהביטול הוא תגובה לאפליה נגד יוצרים בעלי דעות הרוב – כלומר ימניים. בעקבות זאת הוא יקים ועדת מקצועית ש"תפעל לחלוקת פרסים ליוצרים מכלל הציבור". מיותר לציין ששלטון הימין ממנה שופטים בוועדות הללו מזה עשרות שנים ומכאן לא ברור על מה הוא מלין.

לדבריו הוא החליט על הביטול בראשית השנה. אם כן, מדוע לא פעל לתיקון העוול לאורך כל השנה כך שיהיה אפשר לממש את חלוקת הפרסים? הרי השר יודע שהסכום הכולל של הפרסים זניח ושהמענקים הם אוויר לנשימה ליוצרים במדינה שהמלחמה טרפה את קולם, נוכחותם ופרנסתם; אז מדוע ביטל אותם? יש לתהות, אם הרוב המקופח כה חשוב לשר, מדוע לקפחו שוב וגם את דלי האמצעים, כגון יוצרים צעירים וקשישים, שללא תמיכת המדינה ספרם לא יראה אור?

ועוד יש לתהות על אופי הועדה שהשר מבקש להקים. מה האמצעים שיעמדו לרשותה כדי לאסוף מאגר נתונים של דעות פוליטיות? האם המאגר יופץ בין השופטים? האם ההנחיה לשופטים תהיה לבחור זוכים לפי דעת הרוב או לפי ביצוע ספרותי? מי הוא הרוב ומתי? וכיצד מקטלגים יוצר אם הביצוע הספרותי לא משקף עמדות פוליטיות למשל, כיצד קובעים אם שירי האהבה ימניים או שמאלניים? מה עושים עם יוצר שמשנה או מערפל את דעותיו? ובכלל, מי יכין את מאגר הנתונים על השופטים – דוד זיני?

משטרת המחשבות המדומיינת של השר פועלת בהשראת ההצלחה התקשורתית והפוליטית של פוליטיקת הזהויות: מומחיות ספרותית משנית לסוציולוגיה ולעמדה פוליטית.

כזכור, בעקבות שיח הזהויות עלו טענות לאפליה של יוצרים על רקע סוציולוגי. עם זאת, מאז שנות ה-80 של המאה שעברה ניכר שחלוקת הפרסים משקפת התקבלות כמותית ואיכותית של מיעוטים כגון, נשים, מזרחיים, להט"ב ודתיים. מגזרים אלו נוכחים הרבה יותר במחקר, בביקורת, בניהול מוסדות ספרות וגם בפרסים.

יש לציין שתהליכים אלו מתרחשים באופן אירוני, כשפרסים רבים מקורם בפילנתרופים (או ביזמים) אשכנזים, לרוב גברים (פרסי אידלמן, ברנשטיין, לייב ורחל גולדברג, דוליצקי, הרי הרשון, לנדאו, רחל נגב, ניומן, סמי רוהר ועוד). למרות כל האמור לעיל, "הכתם נשאר על הקיר" והשר פונה לסנטימנט הקורבני המקופח העמום ומחייה את השיסוע.

פרסים ספרותיים בישראל מחולקים בעיקר על ידי ארבעה סקטורים: מדינה, מוסדות ציבור (רשויות מקומיות, קק"ל, מפעל הפיס), אוניברסיטאות ועמותות. מכל אלו, פרסי המדינה לספרות אמורים להיות היציבים, המבוססים והאמינים ביותר הודות לחוסן כלכלי ולרגולציות. אלא שכאמור פרסי המדינה לעיתים מקוצצים ומשמשים כלי במשחק הפוליטי על חשבון היצירה והיוצרים.

כבר למדנו שבמקום בו המדינה נעלמת, החברה האזרחית מצילה את המצב: השנה שלושת הסקטורים האחרים הפגינו מסירות ונאמנות והעניקו עשרות פרסים ספרותיים. יחד עם זאת, הספרות עדיין זקוקה לתמיכת המדינה, אולם לאור הניצול הפוליטי הציני של הפרסים הספרותיים מתבקש שהם יהיו מוגנים ומעוגנים בחוק כמו תמיכות למוסדות תרבות. הרי ממילא ספרות היא לא תחום מסחרי ולכן יש לשמר בחוק את מקורות התמיכה ביוצר הבודד; ראוי להדגיש שפרסי המדינה הם המנגנון היחיד במדינה שדואג ישירות ליוצר הספרותי הבודד.

יחסו של השר לפרסים מזיק ומשקף העדר חזון. ישראל, מדינת עם הספר, אמורה לתקצב בעין יפה מפעלי הוצאה לאור, מחקר, תרגום, עריכה ולעודד קריאה, אולם במקום זאת הספרות מדוכאת על ידי תקציבים דלים, קיצוצים והכפשות. הספרות העברית נתפסת כאליטה חתרנית בעלת כוח רוחני, תרבותי וטרנספורמטיבי ולכן השר מבקש לגמד אותה.

הוא מעקר אותה מהממלכתיות שלה, מהמסורת העברית העתיקה והמפוארת ואת מוסד הפרס הספרותי ממסורת אוניברסלית ועתיקת יומין בת כ-2500 שנה (מאז תחרויות השירה בימי יוון העתיקה) וממקם אותה מחדש על המדף כמניפסט זול, שהפוליטי בו חזות הכל.