את הטור הזה הייתה צריכה לכתוב נינט טייב.
את התגובה הזאת היה צריך לכתוב עוז זהבי.
זהו טקסט על ביטול פרס דבורה עומר לספרות ילדים, אחד מתוך פרסים רבים שבוטלו במחי יד על ידי שר התרבות השנה. על פניו, מה לזמרת מצליחה ולפרס ספרותי? מה לשחקן טלוויזיה ולתרבות ילדים?
אנחנו בתקופה מקוטבת. כל אחד מתבצר בעמדתו, מחפש הצדקות לדעות שלו מהבית. רבים חשים מאוימים וכל אחד מגן על התחום שלו ושלו בלבד. לאף אחד אין כוח למלחמות של אחרים. התירוץ המגוחך של השר מיקי זוהר למחיקת הפרסים של משרד התרבות, הוא שהם הוענקו לקבוצה מצד מסוים של המפה הפוליטית. האקט הפופוליסטי שקוף ומוכר: עוד פעם מפנים אותנו זה נגד זה בזמן שהורסים וגוזלים.
אסור לנו להפנים את האישומים. אנשי התרבות יכולים וצריכים לתמוך אחד בשני. הזמרים והשחקנים שבאור הזרקורים יכולים וצריכים להגיש יד לספרים השקטים המתחבאים בין המדפים. דווקא כדי לטשטש את הגבולות בין הפופולרי לנישתי, בין הנמוך לגבוה, בין גדול לקטן.
תרבות היא רשת, רקמה אחת חיה. ספרות, מוזיקה ואומנות ניזונות ומשלימות זו את זו, כך גם קולנוע, מחול וטלוויזיה.
קל לתת לסופרת ועורכת ספרי ילדים לכתוב על חשיבותו של הפרס. אבל אני יודעת שגם עוז זהבי ונינט מוקירים את הסיפורים והאיורים. גם הם יודעים שתרבות יונקים מגיל אפס. גם הם מקריאים לילדיהם ספרים ומכירים את הרגע הזה, לפני השינה, בו פתאום הכל משתתק ונרגע וכבר לא ממהרים ולא צריך להגיד "נו, יאללה" ו"תנעלי כבר נעליים". פתאום יש זמן. זמן סיפור.
ברגע שהספר נפתח - בין אם זה ספר מאויר שכבר קראנו עשר פעמים ובין אם זה פרק חדש בסיפור בהמשכים - משהו חגיגי מתרחש. אנחנו, ההורים, מכוונים את הקול שלנו כך שיהיה "הקול המספר" והילד כמו מגדיל את העיניים והאוזניים כדי לתפוס את הסיפור הטרי שעכשיו נמסר לו.
כל מי שחווה את הרגעים האלה כילד או כהורה, יודע כמה הם מופלאים ומבין שגם בעוד מאה שנה לא תימצא הטכנולוגיה שתחליף אותם. הרגעים האלה נראים פרטיים, משפחתיים, כמעט קטנים. אבל הם לא נולדים במקרה ולא יישארו כאן אם לא נתעקש עליהם.
כדי להבטיח רגעים כאלה גם לדורות הבאים אנחנו חייבים להסכים שספרי ילדים הם חשובים. אנחנו חייבים להסכים שהשוק החופשי לבדו לא יכול לברור איכות ולא פעם הוא מפספס פנינים שרק וועדות מקצועיות ופרסים יבדילו וירוממו אותן מעל הרעש והסחף.
כל אחד יגיד ללא היסוס כמה חשובה הקריאה והספרים להתפתחות הנפש, להרחבת האופקים והדמיון. ראש הממשלה מרבה לדבר על חשיבות הקריאה. כך אמר לתלמידים בבי"ס ברוייאר ב-2018: "אתם יכולים לקרוא כל דבר, לקרוא ולקרוא ספרים. לא רק מילה קטנה, משפט קצר באינסטגרם - ספרים. אני רוצה להציע לכם הצעה לחיים: תהיו תמיד תאבי דעת, תרצו תמיד ללמוד, ותקראו. קראו, קראו וקראו. אל תפסיקו לקרוא. אני לא מפסיק לקרוא, כל הזמן, ספרים, ספרים ועוד ספרים".
ספרים ספרים ועוד ספרים. אבל הספרים האלה לא מופיעים יש מאין. הם לא צומחים באדמה חרבה ולא נולדים מאלגוריתם קר. הם לא נכתבים במדינות אשר מייבשות את מאגרי הדעת, אשר קובעות סטנדרטים נמוכים לתרבות ומבהירות שמצוינות ואיכות היא לא מעניינן.
פרס דבורה עומר בוטל ואי אפשר לא להיזכר בדבורה עומר עצמה. כסופרת פורייה זכתה עומר לאורך חייה בפרסים רבים שדירבנו, עודדו ואפשרו את כתיבתה. פרס זאב, פרס למדן, פרס אקו"ם, פרס יציב – פרסים שהיו עבור סופרי ילדים לא רק אות כבוד, אלא גם קרקע ממשית להמשך יצירה. חלק גדול מהפרסים הללו כבר אינם קיימים היום. הם נעלמו בזה אחר זה, כמעט בלי רעש ציבורי.
הפרסים לא הפכו את דבורה עומר למה שהיא – אבל הם כן נתנו לה גב. הם אמרו לה, וליוצרים כמותה: מה שאתם עושים חשוב, יש לזה ערך. וכשמביטים היום לאחור, קשה להתעלם מהעובדה שהספרות העברית לילדים צמחה בתקופה שבה הייתה סביבת תמיכה רחבה יותר, שבה המדינה והגופים הציבוריים ראו בספרות ילדים השקעה ולא נטל.
אם אתם קוראים את הטקסט הזה כנראה שאין צורך להזכיר לכם למה ספרות חשובה, למה ילדים חשובים. למה הנפש זקוקה לפיוט גם כשהיא בת שלוש וגם כשהיא בת שמונה. אולי אם נינט הייתה כותבת את זה הטור הזה היה מופיע בעמוד הראשי. אולי אם עוז זהבי היה כותב את זה מישהו שם בממשלה גם היה טורח לקרוא.
