לא נכנעים: מי משלם על הפרסים במקום משרד התרבות

אילו היה קם לתחייה, מותר להניח שחיים נחמן ביאליק היה מחייך בסיפוק: על רקע ביטול פרסי הספרות שחולקו בשנים האחרונות על ידי משרד התרבות, ולאור המחאה שקמה בנושא, עיריית רמת גן החליטה לחדש את חלוקת פרס רמת גן.

בהודעה שפרסמה העירייה נאמר כי היא לוקחת על עצמה לשמש מגדלור תרבותי ולעודד את המסורת התרבותית של ״עם הספר״. אמנם, מדובר בחצי מיליון שקלים בלבד, עשירית מחמשת המיליונים שאמורים היו להיות מוענקים לסופרות וסופרים על ידי משרד התרבות, ואמנם הפרס יחולק רק אחת לשנתיים, אבל זהו בהחלט צעד מעודד, שבוודאי נעשה בלחץ הציבור, שאולי אינו מרבה לקרוא כבעבר, אבל מסרב לוותר על מקומה של הספרות בחייו.

גם קרן ברל כנצלסון הודיעה כי בתגובה לביטול הפרסים מטעם משרד התרבות היא תעניק פרס בשווי כולל של מאה אלף שקלים ליצירות ספרות המוקדשות לסוגיות פוליטיות, חברתיות, מוסריות והיסטוריות. הפרס החדש, פרס ״בארי״, יוענק לכתב יד עיוני שטרם פורסם (ובכלל זה מסות וממוארים פוליטיים) שיעסוק בסוגיות פוליטיות ישראליות וכלל עולמיות, לספר ביכורים פוליטי וכן לספרות ילדים.

בכך מצטרפת הקרן לשורה של גופים אזרחיים, שלקחו על עצמם לתמוך בספרות הישראלית ללא תרומה ממשלתית: מפעל הפיס המעניק 180 אלף שקלים לזוכה בפרס ספיר (בנוסף לתרגום לערבית ולשפה נוספת) ו-75 אלף שקלים לספר ביכורים; אקו״ם, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה, בית עגנון, מקום לשירה, כתב העת הפנקס, האוניברסיטה העברית, בית הנשיא, משיב הרוח, בית אצ״ג, פרס ברנשטיין, וגופים נוספים הממומנים בכספי תרומות פרטיות.

פרסים ליצירות אמנות וספרות אינם, כמובן, המצאה ישראלית. פרס נובל, פוליצר, בוקר, סרוונטס, גונקור, נבוּלה, גתה (רשימה חלקית מאוד) מעניקים לזוכים בהם לא רק סכומי כסף נכבדים אלא בעיקר תשומת לב רבה, וזו מובילה לתרגומים, הרחבה של מעגלי הקוראים, דיון בנושאים שהיצירות מטפלות בהם ובסופו של דבר לחיזוק יסודותיה של התרבות.

זה אולי נשמע מרחיק לכת – אבל דווקא יצירות מאתגרות, המערערות על מוסכמות, המציגות דמויות חריגות או תפיסות עולם יוצאות דופן ואינן נכתבות ״מטעם״ מרחיבות את המחשבה ומאפשרות לנו, הקוראים לבחון את ערכינו. וכשהן עושות זאת באמצעים אמנותיים משובחים, גם הכישורים האסתטיים שלנו הולכים ומתפתחים.

אחת הטענות של שר התרבות שעלו בדבריו על ביטול פרסי הספרות השנה הייתה הטענה הפוליטית. הפרסים, כך אמר, אינם מוענקים לכותבים המייצגים את עמדות רוב הציבור ולכן יש לבחון אותם מחדש. קשה, ואולי בלתי אפשרי, ובוודאי לא רצוי להפריד בין אמנות לפוליטיקה, פשוט משום שההפרדה בין האישי, החברתי והפוליטי אינה קיימת באמת.

כל יצירת אמנות משקפת גם עמדה פוליטית, וביצירות שחומרי הגלם שלהן הם מילים – כלומר בפרוזה ובשירה – לעתים קרובות קל יותר לראות ולהבין את העמדות הללו. אבל ישנו הבדל תהומי בין יצירה שמשקפת את הערכים, תפיסת העולם וסדרי החשיבות של יוצרה, לבין תעמולה או כתיבה ״מטעם״.

הראשונה מזמינה את הקוראים בה לחשוב, לבקר, להתווכח. האחרונות מבקשות למסור מסר, לא לבצע מהלך אמנותי כלשהו. הן נכתבות כדי לעודד הסכמה שתכליתה הפגנת נאמנות ללא כל ביקורתיות, הן אינן מזמינות שיחה, אינן מרחיבות את המעורבות של הקוראים בהן בשיח הציבורי ואין להן, כמובן, כל ערך אמנותי או אסתטי.

פרסי משרד התרבות הוענקו בשנים האחרונות לשורה ארוכה – ומגוונת מאוד – של יוצרים וספרים שהיו ראויים לכך ביותר. כותבים שהיו בראשית דרכם (למשל אלחנן ניר, אמילי מואטי, לי ממן, אודי שרבני, עופרה עופר אורן ועומר ולדמן), מתרגמים, עורכים וכותבים לילדים (ובהם, למשל, דקלה קידר, נטעלי גבירץ וחוה ניסימוב).

אם נדרשה הוכחה לכך שהבחירות של ועדת הפרס לאורך השנים היו מוצלחות, די לראות כמה יצירות נוספות זכינו לקרוא מאת אותם יוצרים. גם אם איש מהם לא יכול היה לפרוש בזכות הפרס מכל מלאכתו כדי להתמסר לכתיבה, ברור שמדובר היה בזריקת עידוד, בתמיכה החורגת מן הפן כלכלי ובמסר חשוב: המשיכו לכתוב (ולקרוא) כי ספרות איכותית חיונית לחיינו.