המלחמה תפסה את יהלי אברמסון, מנהל מרפאת אדלסון לטיפול ומחקר בנפגעי סמים בבית החולים איכילוב, כשהבן שלו נמצא במוצב בצומת תפוח יחד עם חבריו הלוחמים. "כבר מגיל 16 הוא אמר לי שהוא הולך לקרבי. הוא הכין אותנו והלך ליחידה מיוחדת. כל הזמן חששתי מזה למרות שמאוד הייתי גאה בו. למעשה את המסלול הוא סיים ממש חודשיים לפני 7 באוקטובר". (גילוי נאות: מייסדת מרפאת אדלסון, ד"ר מרים אדלסון, היא מו"ל "ישראל היום").
אברמסון חשש מאוד לשלום בנו, בין היתר כיון שאחרי הצהריים הוא מפעיל קליניקה פרטית שבה הוא מטפל במשפחות שכולות: "לטפל בשכול זו פעולה לא פשוטה בכלל. יש בשכול עצב מאוד גדול וכדי לטפל צריך לרדת עם ההורים או עם האח והאלמנה אל תוך הכאב שלהם. אני מחזיק יד אחת מחוץ לתהום הזו של השכול כדי לא לטבוע עם המשפחה ובשאר הגוף אני צולל איתם פנימה.
"בגלל המודעות והחיבור שלי אל משפחת השכול, החשש שלי ממה שיקרה לבן שלי במלחמה היה גדול פי כמה וכמה משל הורה רגיל. גרוע מכך, הקליניקה שלי היא ממש לצד הבית שלי וצעדים שנשמעו בחוץ גרמו לנו לתהות האם מדובר בנציגי צה"ל, שהגיעו להודיע לנו שהוא נפל. לאורך כל השנתיים של הלחימה, כשהבן שלי היה בעזה, בלבנון ואז שוב בעזה, שוחחתי עם אלוהים. עשיתי איתו כל מיני הסכמים ובקשתי המון בקשות".
הדאגה לבנו הבכור הובילה את אברמסון להוציא ספר שירים מרגש מאוד בשם "עד שאשמע את קולך". בספר הוא חושף בצורה פתוחה וכנה את החרדות והרגשות שלו לאורך השנתיים של המלחמה: "ואם כבר הגענו עד לפה/ אז אני נכון להיות 'גיבור'/ ולפנות לאלוהים בבקשה אחת/ אם אתה פתוח לעסקאות/ בוא כבר עכשיו נסגור/ אני אחטוף את הכדור במקומו" כותב אברמסון בשירו "אני לא אבא כזה גיבור".
הרגישות המיוחדת והמרגשת של אברמסון חריגה יחסית בקרב גברים והוא מודע לכך: "אני אכן אדם רגיש יחסית. זה גם קשור להיותי איש טיפול שכל הזמן נחשף לרגשות וכאבים".
איך הבן שלך הגיב על ספר השירים שעוסק בדאגה שלך אליו?
" הבן שלי קרא את הספר ואמר לי: 'אבא, הספר הזה הוא אתה'. הוא גם העיר שהספר מבחינתו לא שלם כל עוד אני לא כותב שיר על חבר קרוב מאוד אליו, נועם ברזילי, שנפל בקרב קשה מאוד בלבנון. אגוז לחמו שם ונועם, שרק שבת קודם טייל עם הבן שלי בנמל תל אביב נפל. זה כאב בצורה עמוקה. ואכן, במהדורה המחודשת של הספר, הכנסתי שיר על נועם".
בשיחה סיפר אברמסון כי הוא הביא אישית את ספרו לרוב מוחלט של האמנים במדינה: "עברתי אמן אמן ושמתי להם את הספר בתיבות דואר, או ממש נתתי להם ביד. נתתי לגידי גוב, לדני סנדרסון, נורית גלרון, דיויד ברוזה, שלמה ארצי, חנן בן ארי, אריק סיני, שם טוב לוי, חנן יובל, ירמי קפלן ואחרים. המוטיבציה שלי בנתינה הייתה שהם יקראו את הספר ואולי גם ילחינו שירים ממנו, כדי שהרגשות והאהבה שיש בספר יופצו בעולם ויגעו באנשים אחרים. אין לי אשליה שאני ביאליק או כותב מיוחד מאוד ועדיין חשוב היה לי להפיץ את השירים כדי שהם יפגשו אחרים".
מבצע הנתינה הייחודי לזמרים ואמנים נענה על ידי רבים מהם שמאוד התרגשו מהספר. "חנן יובל התקשר אלי ואמר לי שהוא יתן את הספר לרוני סומק, אריק סיני הלחין שיר והקליט מהספר, שולי רנד גם הקליט שיר, ירמי קפלן ישב איתי שעה בבית קפה עם הספר, סי היימן רוצה להקליט שיר מולחן. למעשה אמנים רבים מאוד הגיבו לי והתרגשו מהדברים. שם טוב לוי גם הגיב והסביר לי שהוא כרגע לא מלחין שירים אלא מתמקד במוזיקה אינסטרומנטלית.
"היה מדהים לראות כמה הספר נגע בהמון יוצרים שחלקם היו דמויות שהערצתי בילדותי. להביא להם את השירים ולקבל מהם פידבק היה הגשמת חלום. אגב, גם הרבה אמנים דתיים התחברו אל הספר הזה והלחינו ממנו שירים".
אז מה דחף אותו לכתיבה? "אבא שלי ואימא שלי ז"ל היו אנשי ספר וכתיבה. חלק מהכתיבה שלי היום היא בחלקה כדי להוכיח להם שאכן הצלחתי בתחום הטיפולי ואני מצליח גם בכתיבה, בה הם לא כל כך האמינו שאצליח. ההורים שלי היו בבלגיה בשליחות כמורים במשך ארבע שנים, כשהייתי ילד. זה יצר אצלי בדידות גדולה - הייתי ממושקף, לא ידעתי את השפה וזה גרם לי לקושי בבית הספר. את הקושי הזה פתרתי גם על ידי עיסוק נרחב בספורט וגם על ידי כתיבה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו