על כריכת הספר האחרון שתרגם יהודה שנהב-שהרבני מערבית, "סיפור שמתחיל בגבות של ערבי", מופיעה הצהרה יוצאת דופן: "תורגם בדיאלוג עם אליאס ח'ורי". זה היה הספר ה-12 של ח'ורי ששנהב-שהרבני תרגם ובמהלך העבודה המשותפת רבת השנים הזו, הם פיתחו ביחד סוגים שונים של שיתופי פעולה, של "תרגום בדיאלוג", הוא מסביר. למשל, כשתרגם את "סטלה מאריס" של ח'ורי, הוא עבר לחיפה למשך העבודה על הספר, כי שם הוא מתרחש וח'ורי נהג לשלוח אותו לכל מיני מקומות ומשימות. את "ילדי הגטו" ואת "אדם בדמותי" הוא תרגם בזמן אמת: ח'ורי כתב והקריא באוזני המתרגם שלו, פרק פרק, כששניהם אינם יודעים מה יהיה הלאה ושנהב-שהרבני מתווכח, מייעץ ובמידה רבה משפיע על המשך הכתיבה.
את הגישה הזו, המנחה אותו כעורך ומתרגם, גישה שהוא מכנה "התרגום הדו לאומי", יציג פרופ׳ שנהב-שהרבני במסגרת "כתוב" - סוף שבוע של אירועים שנושאם הוא המילה הכתובה, שיתקיים בבית אריאלה (בין ה-13-15 בנובמבר) בתל אביב. הוא מיישם אותה כבר שנים במסגרת "מכתוּב", מפעל התרגום של מכון ואן ליר, שהוא היה ממייסדיו, ביחד עם המשורר והמחזאי הדרוזי המנוח סלמאן נטור.
הפרויקט, שנולד לפני כמעט תריסר שנים, הביא לעברית יצירות מגוונות מן השפה והתרבות הערבית, ובהן ״עונת המשמישים״ מאת אחמד אגבאריה, ״קושאן״ מאת מחמד נפאע, ״ההר הקטן״ מאת אליאס ח'ורי, ״הסוררת״ מאת אנעאם כצ׳אצ׳י ועוד. כולן תורגמו בעבודת צוות של יהודים וערבים כדי לשמור ככל האפשר על ריבוי הרעיונות והרבדים בטקסט. שנהב-שהרבני אומר כי הדיוק הלשוני והתחבירי חשובים לו פחות מן האפשרות ליצור יצירה שעומדת לצד המקור ואגב כך גם ״לעשות מעשה בעולם״, כלומר ליצור שיתופי פעולה תרבותיים, בעיקר בימים שבהם הקרע בין שתי התרבויות עצום כל כך.
כסוציולוג, שנהב-שהרבני מדגיש במיוחד את מקומו של התרבות בחברה. לדבריו, בימי הביניים נעשו תרגומים בצורת דיאלוג. זה ידע יוונית, זה ידע עברית וביחד עם תרגמו טקסטים ללטינית, תוך דיבור והתייעצות בלתי פוסקות ותרומה אישית משמעותית של כל אחד מהמתרגמים. בתקופת הרנסאנס, ולאחר מכן בעידן הנאורות, חלה התעוררות של רעיונות אינדיבידואליסטים ובמקביל גם התחוללה האחדה של השפה לכדי "לשון לאומית", שעמים רבים שאפו לנקות מתוכה ריבוי של דיאלקטים והשפעות של שפות אחרות - בעיקר בחברות שבהן התקיימו שתי שפות, שלכל אחת מהן יש תפקיד או מעמד חברתי ברור. וכך החלו טקסטים להיות מתורגמים על ידי מתרגמים בודדים, היושבים באיזו עליית גג מטפורית ומייצרים שפה מלאכותית שאין לה הרבה קשר לקולות, לריחות ולמציאות שמהם נלקחו היצירות שהם מתרגמים.
"אני לא אומר שכל מי שמתרגם היום באופן בודד, מאנגלית או מצרפתית למשל, עושה עבודה שגויה,״ מבקש שנהב-שהרבני להדגיש. "אבל ביחסים בין עברית לערבית זה לא יכול להיות. באינדקס התרגומים מערבית (הפתוח לכל ברשת) ניתן למצוא רישום של כל מה שתורגם מערבית לעברית מאז 1870, וקל לראות שאין כמעט מתרגמים ערבים. כאשר רק יהודים מתרגמים, הם נעשים שומרי הסף של השפה הלאומית, כלומר הם יקפידו שהטקסט יכיל רק תעתיקים מקובלים שהומצאו על ידי מזרחנים. הם יכתבו ׳ואדי סאליב׳ אף שיש להגות ׳ואדי צאליב׳, הם יכתבו ׳משמשים׳ בזמן שהמקור הוא ׳מישמישים׳ ועוד ועוד שיבושים".
מתרגמים לא אמורים להפיק יצירה שהקורא בגלל לא ירגיש שתורגמה ונדמה היה לו שנכתבה מראש בעברית?
"זה בלתי אפשרי. המתרגמים אינם שקופים, יש להם אג׳נדה, ולכן אנחנו מקפידים שכל תרגום יעשה על ידי שני אנשים לפחות, יהודי וערבי, ולעתים גם יותר".
על פי נתונים שהביא שנהב-שהרבני בספרו "פועלים לתרגום" המוקדש לנושא, הוא אומר שכמעט אין בישראל יהודים בני פחות משבעים שמדברים ערבית ששמעו בבית, ומעטים בלבד מתעניינים בשפה ובתרבות הזו. "כשהקמנו את מכתוב עשינו סקר וגילינו שכחצי אחוז מהיהודים בארץ יכולים לקרוא טקסט ספרותי בערבית, ואלה בעיקר אשכנזים ששירתו במודיעין, כי בנים משפחות מארצות ערב בילו הרבה שנים בלהתבייש בשפה של הוריהם - ממש כפי שקרה לי עצמי – ולא רצו בכלל ללמוד אותה".
וזה מאגר המתרגמים שלכם, בעצם?
"לא, לא. מיד אחרי 7 באוקטובר הקמנו ׳מדרסה׳, בית ספר שבו אנחנו מכשירים מתרגמים שבסופו של דבר מייצרים תוך כדי עבודה ביחד שפה דו לאומית".
דו לאומית?
"כן, כי היא מחדירה שמות ומושגים מן הערבית לתוך העברית. למשל כשאנחנו מתעתקים ביטויים בעברית בתוך הסיפור או שומרים על שמו המקורי של הספר בערבית ואז הקורא העברי נחשף ל׳אלרסאא׳ל׳ (התכתבות בין מחמוד דרוויש וסמיח אלקאסם) או ׳לוּזימאת׳ (שירי המשורר הסורי אבו אלעלאא׳ אלמערי) שאין דרך לתרגם במדויק בלי למחוק ולגהץ חלקים ממנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו