הסופרים, המבקרים והעורכים המובילים בחרו את הפתיחה הטובה ביותר בספרות

מולכו

א.ב. יהושע | הספריה החדשה

בארבע לפנות בוקר נפטרה אשתו של מולכו, ובכל מאודו התאמץ מולכו לזהות את רגע המוות כדי שייחרט וייזכר בתוכו, והוא רצה לזכור. ולאחר שבועות ואף חודשים, כשהיה שב ומהרהר בה, נדמה היה לו שאכן הצליח להתיך את רגע הסתלקותה (אם אמנם כך צריך לכנותו. הסתלקות? הוא היסס) לממשות ברורה, מלאה חיוניות...

אני אוהבת פתיחות שמטיחות את הקורא אל תוך הסיפור, אל אמצעיתו, בלי נימוס ובלי הקדמה. במקרה הזה אנחנו מוטחים אל תוך מוות, אולי החלק העסיסי ביותר של החיים. היש טוב מזה? עכשיו נותר לנו להשלים את הפרטים החסרים: מיהי המתה ומיהו החי, ומה קרה לפני ומה אולי אחר כך. על כל פנים, אנחנו נשארים.
נועה ידלין

עם כניסת היום

ש"י עגנון

אחרי שהחריבו האויבים את ביתי לקחתי את בתי הקטנה על זרועותיי וברחתי עימה לעיר. בחיפזון ובמנוסה רצתי מנוסת אימים ובהלה לילה ויום, עד שהגעתי שעה קודם החשיכה של ערב יום הכיפורים לחצר בית הכנסת הגדול. הרים וגבעות שליוו אותנו הלכו להם ואני והילדה נכנסנו לעזרה...

כל אימת שמתקרב יום כיפור, אני חוזר אל הסיפור של עגנון "עם כניסת היום", שרב הנסתר בו על הנגלה ואי אפשר לדעת אם משל הוא או נמשל, מפני שכולו אפוף סוד. הפתיחה מעבירה אותי, כקורא, דרך אסון שראוי היה לספר עליו, אבל הוא אינו אלא נקודת מוצא לסיפור אחר: "אחרי שהחריבו האויבים את ביתי". עדיין אין לי מושג מה ואיך קרה, וכבר אני יודע שהסיפור הוא על אב שממלט את בתו, ושורה אחר כך הכל מסתחרר לכיוון אחר, רוחני לחלוטין - זהו בכלל מפגש לא מתוכנן עם בית כנסת ביום כיפור, וכלל לא ברור אם מדובר בבתו או בנשמתו, או בסוד אחר. פתיחה קסומה לסיפור שכולו פלא.
ליאור אנגלמן

דברים

יונה וולך | הוצאת עכשיו

אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר
וְהַיְלָדִים אַחֲרַי
יוֹנָתָן
יוֹנָתָן הֵם קוֹרְאִים
קְצָת דָּם
רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ
אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ
אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים
וְהֵם יְלָדִים
וַאֲנִי יוֹנָתָן
הֵם כּוֹרְתִים אֶת רָאשִׁי בְּעָנָף
גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רָאשִׁי
בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים
אֶת רָאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ
יוֹנָתָן
יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים
בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ
לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה.

"יונתן" מאת יונה וולך (1966) הוא הפתיחה המרשימה ביותר של ספר שירה עברי מודרני. זהו שיר נבואי הפותח ספר ביכורים וחוזה במדויק את עתידה כמנהיגה, באמצעות גשר פואטי בין סוגי רוחניות, מצבי תודעה ומגדרים. היא תיוסר ("אוֹרְזִים / אֶת רָאשִׁי בִּנְיָר"), אך תוכתר כמשוררת גדולה ("תִּסְלַח לָנוּ / לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה").
גלעד מאירי

גוף שני יחיד

סייד קשוע | כתר

ברגע שפקח עורך הדין את עיניו הוא ידע שיישאר עייף לאורך כל היום. הוא לא זכר אם שמע ברדיו או קרא בעיתון על גלי השינה, אבל הוא נזכר בדברי המומחה שתיאר את השינה כרצף של גלים ודיבר על החשיבות שבהתעוררות עם סיומו של גל שינה. לעיתים קרובות הסיבה לעייפות, הסביר המומחה, היא לא שעות שינה מעטות, אלא יקיצה לפני שגל שינה השלים את המעגל.

האם זו הפתיחה האהובה עלי אי־פעם בספרות העברית? כנראה לא, אבל אין פתיחה המזקקת טוב ממנה את החיים בישראל בשנת תשפ"ה. עייפות תמידית, בלתי נשלטת, תשישות בעצם, שהגורמים לה גלויים וברורים, ועם זאת ברורה לא פחות ההבנה המייסרת שאין לך כרגע דבר־מה של ממש לעשות בנידון.
אלון ארד

כל סיפור הוא חתול פתאום

גבריאלה אביגור־רותם | כנרת, זמורה־ביתן

כל סיפור הוא חתול פתאום; מתמחש יש־מאין, מתמתח, נוהר לדרכו על כפות קטיפה שקטות, מסב ראש לרגע, נועץ בך עיניים של אזמרגד צלול, קורא לך ללכת בעקבותיו אל תוך הלא־ידוע, אל היִתְבָּרר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות; בראשית בריאתו הוא עובָּרי, מכונס בעצמו כמו הסִפרה 9, מאגרף בתוכו את כל מה שיתלבלב מתוכו, אבל הנה, הנה, הנה הוא מוציא ציץ, מציץ, נושם את האוויר שבין המילים...

פתיחת הרומן "כל סיפור הוא חתול פתאום" מבהירה לנו אל מה צריכה התחלה של סיפור לשאוף, ואיך סיפור צריך להתמתח־להתפתח. הפתיחה מחישה את הפואטיקה של הסופרת הגדולה הזאת, לא רק מגדירה אותה, כי היא עצמה תלבש פתאום, בהמשך אותו משפט מתגלגל, דמות ומקום וזמן. סיפור. פתאום.
צור ארליך

זכרון דברים / המוטבים

יעקב שבתאי / יוסל בירשטיין

אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר... צֶזָאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה של מותו של גולדמן ושל מות אביו, ואף ציין את הדבר ימים אחדים אחרי לווייתו של גולדמן, כשעמד במטבח עם ישראל שמזג תה לשניהם.
(יעקב שבתאי, "זכרון דברים", ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד)

שמואל סוֹלוֹמיר מת צוחק בבנק שלנו. הלוי הבטיח לו בשורה טובה בעניין המניות שלו, והוא פרץ בצחוק. קבצנים ליד שער בית־הקברות נמנמו בחום והתעצלו לבקש נדבות. אחד מהם - רחב, נמוך, בבגדים כהים, קופסה בכל אחת מידיו - הקביל את פנינו בזרועות פתוחות, כמו בעל־שמחה היוצא לקראת אורחיו.
(יוסל בירשטיין, "המוטבים", ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד)

הפתיחות של "זכרון דברים", ספר בעל מעמד מיתולוגי בספרות הישראלית, ושל "המוטבים", רומן מבריק שזכה לשלוש מהדורות ואז נשכח כליל, נכתבו בדיוק באותם ימים. מחבריהן היו מיודדים מאוד זה עם זה, אך לא הכירו איש את הפתיחה של רעהו. שניהם המיתו את גיבוריהם מייד בשורה הראשונה, בנסיבות שנמתח בהן קו פורע־סדר של עליזוּת, שמייד כבש אותי, וגם אִפשר לי - במקום לחרוד לגורלותיהם, או להצטער מרה על אובדנם בהמשך - ליהנות מתקומתם, מייד אחרי הפתיחה.
מנחם פרי

חבלים

חיים באר | עם עובד

סבתא פחדה מן המוות.
היא אמנם לא הודתה בכך - ואף היתה אומרת בצניעות שיש עימה יותר מקורטוב של התנשאות, כי היא מפחדת רק מפני משפט האלוהים כשתעמוד לפניו בבוא יום־הדין - אבל אני גיליתי זאת כשטווס התייצב בדרך לשטן לנו בגן־החיות התנ"כי.

בפסקת הפתיחה לרומן הנהדר "חבלים" אפשר למצוא סבתא, קישוטי סוכה, מאה שערים ואפילו את גן החיות התנ"כי. כבר בפתיחה נערכת השוואה בין היופי שבטבע לבין מעשה הציור המנסה להפוך את היופי הזה לאמנות, וחיים באר, כאלכימאי של שפה, בורא מהם עולם.
רוני סומק

משהו קיומי

לאה אילון | כתר

אם לפעמים יש משמעות לחיים, כי הרי אין, אז גם לסוסי הבר הרצים במהירות עצומה, בזה אחר זה, בחשיכה הסמיכה, שאחריה יש תחנה אחת של אוטובוסים, וללוזריות החובטת בלב, של מישהו שתמיד נכשל למרות שהוא מנסה יותר משוער, יש אז משמעות.

יופיו הנדיר של המשפט הזה, שזנבו נתון בפיו, הוא בכך שהוא חסר משמעות בעליל, אף שהוא חותר לה ובנוי במתכונת של חיפוש אחריה (אם־אז). מה שנותר אחרי "הכישלון הלוגי" המפואר הזה הוא חללית שעשויה מרסיסי תרבות הקיטש האמריקנית, שאיבדה קשר עם בסיס האם שלה.
יגאל שוורץ

קרקס הפרעושים

מרדכי הורוביץ | צ'ריקובר

החבר שלי יצחק בחבוט הוא מרוקאי. הוא האדם הגדול ביותר שהענף הצפון אפריקאי של הגזע השמי העמיד מאז חניבעל. עכשיו הוא משפשף לי את הגב בסמרטוט טבול בנפט כדי להסיר מעלי את כתמי צבע הפלסטיק. ריח הנפט מזכיר לי את ריח הקופריזול – תכשיר להשמדת כינים, שנעזרתי בו לאחרונה. בקשר עם הכינים אני נזכר באילנה ובאותה פילגש מבנות מרום החברה, שהייתי בשעתו אוכל ימים על שולחנה וישן במיטתה לילות. כשאני נזכר בפרשה זו אני מוכרח לצחוק. אני צוחק עד שאני ממש מתפתל, והדבר מכביד על בחבוט את מלאכת השפשוף. הוא שואל אותי למה אני צוחק אולם מרוב צחוק אני לא יכול לענות לו. הוא חושד בי שיצאתי מדעתי, מתחיל לקלל אותי בצרפתית, לקרוא לי באותה שפה בשמות גנאי שונים שאינני מבין ולשפשף לי את הגב שפשוף כה נמרץ, שהנפט חודר לעורי ומתחיל לצרוב.

הפתיחה הזו לא מזכירה את גולדמן וגם לא את חנה גונן. היא גם לא מובילה לחתימה על מכתבי סופרים. אתה מיד מרגיש חיים עם דמויות אמיתיות ולא מיתוסים מהונדסים. "קרקס הפרעושים" הוא מהספרים המושכחים שמכבש הביקורת ההסתדרותית עבר עליו ומגיע לו עיון חוזר.

אמנון לורד

האיש שלא פסק לישון

אהרן אפלפלד | כנרת, זמורה־ביתן

מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמה נמשכת. אני אמנם עובר מרכבת לרכבת, ממשאית למשאית, ולפרקים מעגלה לעגלה, אך הכל מתוך שינה סמיכה שאין בה חלומות. וכשאני פוקח לרגע את עיניי, האנשים נראים לי כבדים וחסרי מבע.

אפלפלד, כדרכו, פותח את ספרו בנימה חרישית וזהירה, שעוצמתה הפנימית עזה. אנו מבינים שהגיבור עבר מלחמה קשה, שהוא בתנועה חיצונית מתמדת ובמצב תודעתי מכונס, ולכאורה מגונן. הוא מפרש את סובביו על פי מצבו הנפשי התקוע. מכאן יצא אפלפלד למסעו בארץ ישראל, תוך חשיפה אמנותית מרתקת של חייו שלו.
מירון ח. איזקסון

נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות

נורית זרחי | כתר

את זה בלה אהבה, לנסוע בעיר הישֵנה הכבויה כולה, חוץ מכמה חלונות בוערים, ובחוץ החושך דק וניתן למישוש. הפעם היתה פטורה לחלוטין מאשמה, אף שהשאירה מאחור את שתי התינוקות שלה. היא ידעה שמעולם לא היתה מגיעה למערכת ללא רכב ההסעה החמים שגייסה עבורה המלחמה. בזכות ההסעה חרגו חייה לאחרונה מן המעגל הפרטי. במה יכולה לעבוד אישה צעירה שסיימה חצי תואר בלימודי הפילוסופיה?

בפתיחה הזו מוצגת אם צעירה, שרק בשל המלחמה וגיוסה לעבודה ארכיונית בעיתון נעשתה לחלק מהכלל. ובכלל, נורית זרחי וגיבורותיה מעולם לא הצטרפו ללאום. גם כשהן מתהלכות בעולם מוצף שמש, גברי, תועות בארץ זרועת מלחמות, הן למעשה בנות בית באפרים המוריקים של אנגליה; שכנות של האחיות ברונטה לא פחות מאשר של בית המרקחת ברחוב הסמוך.

אבל דווקא בגלל הריחוף הזה, בגלל הסמיכות הצלולה של המבט והכתיבה (והפרדוקס במקור), נורית זרחי כתבה סיפור אנטי־מלחמתי מאין כמוהו, שהנוף בו מוכר לנו כמו ידינו שלנו, וכך גם חוסר האונים. את הקול נושאת גיבורה שאולי לעולם לא תהיה פטורה לחלוטין מאשמה, שנדמית חסרת אחריות ציבורית, אך בעצם מחזיקה מול פנינו מראה ששריונה צדף. ומבעדה אנחנו נשקפים: לא ציבור, מקסימום נערות פרובינציה.
יערה שחורי

שואה שלנו

אמיר גוטפרוינד | כנרת זמורה דביר

סבא היה אומר, "אנשים צריכים למות ממשהו", וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות. כדי לבטל אפשרות שייחשב לקמצן, נהג להתפרץ במפגני נדבנות, כבירים ומופתיים. כה יפה ידע לערוך את מופעיו, עד שאלמלא אנו, הקרובים אליו, לא היתה נודעת האמת הפשוטה - הוא היה קמצן.

"שואה שלנו" השפיע על חיי השפעות קונקרטיות מאוד וליווה אותי זמן רב, משום שבאמצעותו קראתי את חיי שלי מחדש, ומה שלא ראיתי קודם, כמעט 40 שנה, ראיתי אחרי שקראתי אותו. כי אמיר גוטפרוינד המנוח כתב במידה רבה את חיי שלי, וגיבוריו הקיפו גם אותי בילדותי. הסבא הזה, למשל, ספקן, קמצן, ליצן - לפגוש בו אצל גוטפרוינד היה כמו לפתוח דלת ולגלות שהגעתי הביתה.
אורנה לנדאו

היינו העתיד

יעל נאמן | אחוזת בית

את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם.

הפתיחה הזאת מהפנטת אותי, משום שהיא מחזירה אל הספרות העברית את הקול הקיבוצי המוכר שסולק ממנה, ובצדק, אך הפעם מתוך מודעות ללשון ה"אנחנו", שנושאת עימה אצל נאמן כוח, כאב וגם אירוניה. ועוד מהפנטת משום שהיא חושפת את הצורך של בני האדם לספר לעצמם סיפור פשוט כדי שיוכלו לחיות.
סיגל נאור

בזעיר אנפין

ירמי פינקוס | עם עובד

שבע בבוקר; את בטח חושבת לך - מה כבר כל כך מיוחד בזה? שבע בבוקר! ופה בדיוק הטעות שלך, גברת גיטליס, כי השבע בבוקר שלהם זה לא השבע בבוקר שלנו. אצלהם בשעה הזאת בכלל חצי־חושך, והרבה פעמים גם מטפטף גשם. מי המשוגע שירצה לצאת מהמיטה? אבל אני בכל זאת קם לי, בשקט־בשקט, לא מעיר את ציפי, שם עלי איזה סוודר ויוצא למרפסת. מה להגיד לך, גברת גיטליס? הנשימה נעצרת!

כבר בפתיחה אנחנו נזרקים היישר לתוך מונולוג משעשע של בעל מכולת, שמתאר בהתלהבות מוגזמת את החופשה שלו באלפים האוסטריים. השפה המיושנת של הדובר יוצרת מייד תחושה של אירוניה וזרות. האיש נשמע גם מתנשא וגם תמים, והפער בין הסיפור החלומי והמרוחק לבין סגנון הדיבור העממי הצעקני שלו גורם לנו להרגיש שאנחנו מכירים אותו היטב, כבר מאותו משפט ראשון.
נבט טחנאי

שנות העשרים

יערה שחורי | כתר

בשעות הראיון האישי החלון קבוע מאחורייך, אבל גם בגבך אליו את רואה שהאור אוזל. בעיר התחתית של חיפה, מאחורי לשכת הגיוס, ניצב שלד בניין בהקמה. אולי לעולם לא יסיימו לבנות אותו. כשאת מביטה לאחור, פועלים עומדים על הפיגומים. כולכן רואות אותם מחדרי הראיונות, מחדרי השירותים. אבל אתן עצמכן בלתי נראות, אתן מרכיבות משקפי שמש. יום אחד יגיע לראיון אישי הבן של הקבלן שבונה את הבניין. הוא יתיישב מול אחת מכן באחד החדרים ויגיד, "אה, אתן החיילות המשתינות". וזה נכון. אלה אתן.

יערה שחורי מצליחה בפסקה מזהירה אחת להכניס אותנו לסגנון המהורהר של הספר, למבנה הזמן המתעתע המאפיין אותו, לתחושת מקום שבורה וליוהרה מבולבלת של נשים צעירות, ונוסף על כך, לתבל את הפסקה המורכבת בהומור מחוספס המנחית את הקורא אל המציאות.
יונתן דה שליט

הירח ירוק בוואדי

דודו בוסי | עם עובד

זאת לא היתה הפעם הראשונה שעמרם השחיף חטף מכות רצח מאחיו הבכור, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא מיהרתי להיכנס הביתה כשהוא התחיל לחטוף ולצרוח. זה לא היה קל, אבל אותו רגע לא העליתי על דעתי שאת הגוף החבול שלו ואת הפרצוף השטוף דם ודמעות יהיה לי כל כך קשה לשכוח. כבר ראיתי דברים גרועים יותר לפני כן. הייתי בן שתים עשרה, חמש וחצי שנים אחר שבן דודי אוֹנִי נרצח מול העיניים שלי כשיצאנו הוא ואני מהחדר של מוֹרי נחמיה.

דודו בוסי פותח את רומן הביכורים שלו במילים שמסמנות מייד את כללי המשחק. זו פתיחה שמכילה את כל המרחב הרגשי והאתי שבו הרומן נע: גוף, משפחה, אלימות, אשמה, זיכרון, פחד. אני אוהב את היכולת של הפתיחה הזו להיות גם פתיל נפץ וגם מפת דרכים - הסיפור רק התחיל, אבל הקורא כבר שם. ובעיקר אני אוהב שהעוצמה שלה לא מתרוקנת, אלא נשמרת, ואפילו מתגברת, ככל שמתקדמים בקריאת הרומן. זו ספרות במיטבה.
יואב גלבוע

חיים על נייר זכוכית

יורם קניוק | ידיעות ספרים

"הייתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה".

אני אוהב את הפתיחה החזקה הזאת, כי המלחמה היא אומנם מלחמת השחרור הרחוקה, אבל הישראליות בה מתפרצת ואקטואלית תמיד, כמי שחיים בישראל מלחמה מתמדת ופוסט־טראומה כתוצאה ממנה. הפתיחה הזאת היא כל כך ישראלית ומלווה את הבחור הישראלי הצעיר ויוצרת דיכוטומיה בין מוות (להרוג אנשים) ואהבה (לנשק בחורה), בין תנטוס לארוס, כשבתווך מעשה האמנות (לצייר על הקירות). יש בפתיחה משהו נאיבי ובתולי כל כך, אמיתי וכן. אני חושב על כל הישראלים הצעירים שהרגו אנשים ואולי אפילו שילמו בחייהם עצמם לפני שחוו ריגוש של נשיקה עם בחורה, ואני מצטמרר. קניוק יודע תמיד לשים את האצבע בתוך הפצע הישראלי, ולסובב טוב-טוב שיכאב.   

רן יגיל

הרשת הספרותית

נועה מנהיים 

ג'יין אוסטן כמעט איבדה את הלפטופ שלה.

אנכרוניזם? מסע בזמן? מה לסופרת מתחילת המאה ה־19 ולמחשב נייד? זה היופי של המשפט הראשון ב"הרשת הספרותית", שמושך לתוך אנקדוטה מחייה של אוסטן, ומשם לשאר הפרטים המרתקים על חייה ויצירתה. אמנם כבר במשפט הבא מתברר שב"לפטופ" מדובר בקופסה ובה נייר, קולמוס ודיו, ובכל זאת - כבר נתפסנו בכף.
ענבל שגיב נקדימון

כוכבים בחוץ

נתן אלתרמן | הקיבוץ המאוחד

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח

השורות האלה, שהפכו למפורסמות כל כך, פותחות את ספר ביכוריו של אלתרמן, שפורסם בשנת 1938. הפתיחה הזו מבריקה, כי לכאורה היא בכלל לא פתיחה. במילים "עוד חוזר" יש סימן שהספר לא התחיל עכשיו, ואנחנו, הקוראים, כבר נמצאים באמצע הדרך. המילה "עוד" (שמופיעה שלוש פעמים בשורות האלה) יוצרת תחושה שכבר יש היסטוריה שאליה נקלענו - היה כבר ניגון בעבר, הוא נזנח, אבל כעת הוא חוזר, וכל גיבורי הספר, הניגון, הטבע והדרך הנפקחת כמו עין ופותחת את הספר, עוד מצפים לעובר האורח (המשורר? הקורא?) שרק יבוא.
עדו ניצן

בכפיפה אחת

עמליה כהנא־כרמון | הקיבוץ המאוחד

מורנו, מר הבדלה, אמר בין השאר:
"תלמידתנו נעימה ששון שימחה אותנו מאוד בשיר הנחמד 'מורי היקר', המופיע בראש הגיליון החדש של עיתון־הקיר של בית־ספרנו".
כל בית־ספרנו, בית הספר 'אהל שרה', יקרא את השיר.
עלינו בסך לכיתות. עברתי על פני המורה יחזקאל שעמד עם המנהלת. לא ידעתי במה שחו. שמעתיו אומר בקולו המיוחד, קול חיוני על אף היותו רצוץ, כקולו של לואי ארמסטרונג, "קל לעשות" והיא משיבה "נראה אותך!" הוא עונה "מה את רוצה שאעשה. שאקפוץ על רגל אחת" היא משיבה "מי שמדבר!" ואני שומעת שמדברים אליו כך ונקרעת.

כך נפתח הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים", הפותח את קובץ הביכורים של כהנא־כרמון. המשפטים הספורים הללו אוצרים בתוכם חבית חומר נפץ, מהפכה תודעתית שעוברת באחת התלמידה המסוגרת, המתאהבת במורה שלה, כותבת לו שירים ומתגובתו מבינה איזו דרך חתחתים צריכה אישה יוצרת לעבור בתרבות שלנו. הספר ראה אור ב־1966, וגם ממרחק 60 שנה קל לזהות בו איכויות חתרניות ופורצות דרך, שהופיעו בהמשך בכל כתביה המצוינים של כהנא־כרמון.
דפנה לוי

קול צעדיה

רונית מטלון | עם עובד

קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין־קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה...

רונית מטלון בחרה לפתוח את ספרה הספק־ממוארי בדבר הקונקרטי ביותר - צעדי האם בדרכה הביתה. אבל כמו שמתברר עוד במשפט הראשון, לא מדובר באמת בצעדים אלא באין־צעדים, כמו שהבית הוא אין־בית. זו פתיחה יוצאת דופן, שמייד גרמה לי לחשוב - ולהשתתף בחרדה המתפשטת.
איל חיות-מן

חג המשק

שני הדר | כנרת זמורה דביר

"לאן את צריכה?"
"לעכו, בית הספר לקציני ים".
מהאופן שבו התרוממו משקפי השמש מדגם רייבאן מעל הגבות שלו, יכולתי לראות שהוא לא ציפה לתשובה הזאת. הוא חייך חיוך רחב ונד בראשו רק ניד אחד, של הבנה, ואז ענה, "היכנסי בבקשה", ואני נכנסתי, ואמרתי, "תודה", והתיישבתי במושב שלידו, והידקתי עלי את חגורת הבטיחות, ושתקתי. תורך, אמרתי לעצמי בלב.
"כל כך צעירה וכבר במדים? אין לך מה לעשות בחיים?"

הפתיחה הזו של ספרה של שני הדר מצליחה ללכוד רגע מושלם של נוסטלגיה ישראלית ומכווצת את הלב בכיווץ מתוק־מריר. מריר, בגלל הגעגוע לתקופה שבה התרבות הישראלית היתה הרבה יותר פשוטה ומשותפת - זמן שבו כל הארץ צפתה בערוץ אחד, ידעה את אותם ציטוטים מתשדירי שירות וחלקה מידע תרבותי שאפשר היה להסתמך עליו בשיחה עם זר. מתוק, בגלל השנינות והחדות של הכתיבה, שהופכות את הנוסטלגיה לחיה ומקסימה במקום סנטימנטלית, ומאזנות את המרירות של "מה שהיה פעם" עם הקסם האמיתי של אותם רגעים.
קרין מוסקוביץ'

ברכת התנינים

בועז יזראעלי | עם עובד

סוכן המכירות תפס אותי בערב בבית. הוא בא לספר לי על שירות חדש שהם מציעים: תוכנית לחילופי חיים. הושבתי אותו בסלון והוא הסביר. אפשר לבחור באיזו ארץ לחיות ועם איזה טיפוס להתחלף. תקופת החילופים הסטנדרטית היא שנה. העסקה מותנית בתנאי אחד של הדדיות: האדם שבחרת להחליף ירצה להחליף אותך. החילופים כוללים הכל, והחברה מארגנת הכל. ויש להם כבר מבחר נאה של משתתפים מכל העולם.

האבסורד, כפי שהוא פותח את סיפורו של יזרעאלי "ממלא מקום" מתוך ספרו המבריק "ברכת התנינים", לעולם לא יתיישן. הוא תמיד ידגדג בנו הפתעה וגיחוך, כסיכה שנשכחה בכיס. בשבע שורות מעמיד יזרעאלי עולם ומלואו, שהריק והקיבעון זועקים ממנו, אף שהוא מציע שלל אפשרויות חיים. הסיפור עצמו אינו מתוארך, אך מפגשי המר־מחודש עימו, בזמננו המשוקץ, נעץ הפעם את האבסורד בבשרי. הגיבור הטרחני דוחה, כמובן, בין יתר הצעות החילופים, את חייו של עזתי אחד. אלא שגם השנה "ההודית" הנוחה למדי שבה בחר לחיות תותיר אותו בדיוק במקום שבו כל אדם, בוודאי ישראלי, נזקק (שוב ושוב) לסוכן מכירות כדי למלא את חייו.
לאה איני

מצבי רוח

יואל הופמן | כתר

מֵאָז שֶׁכָּתַבְתִּי אֶת הַסֵּפֶר הָאַחֲרוֹן אֲנִי חוֹשֵב עַל פְּתִיחָה לַסֵּפֶר הַבָּא. פְּתִיחָה הִיא הַכֹּל. צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּהּ, כְּמוֹ בְּזֶרַע־עֵץ, כָּל הַסֵּפֶר כֻּלּוֹ. וּבְכֵן, מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה זוֹ דְּמוּת אָדָם. הוּא יוֹרֵד (מִן הַמִּדְרֶכֶת?) חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ מַדְרֵגוֹת וְהוּא בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ לְדִירַת מַרְתֵּף. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁזֶּה סִפּוּר אַהֲבָה. וְאוּלַי בְּדִירַת הַמַּרְתֵּף נִמְצֵאת אִשָּׁה. כַּנִּרְאֶה נוֹבֶמְבֶּר.

בפתיחה הזו מזוקקת תמצית הספר כולו. הקיום בכתיבה כפי שמתקיים בעולם - שמציית רק למחבר, לעולמו הפנימי, לתודעתו הפרומה. ההתייחסות למבנה נרטיבי והשבירה שלו, הדיבור עם הקוראים מעל ראשה של הכתיבה וקשירת הקשר עימם (בהמשך הספר האני יהפוך מהר מאוד לאנחנו), המשחקיות, ומעל הכל - הפתיחה היא שער לספר שהוא ההוויה ההופמנית, שמסמנת לקוראים שאת המציאות לא צריך להסביר, צריך להרגיש.
עדי קיסר

פרקי תהילה

עומר ולדמן | הבה לאור

נִשְׁאַלְתִּי מִפְּנֵי מָה לֹא נַעֲשֵׂיתִי סוֹפֵר. מִפְּנֵי פַּחַד לָצֵאת מִבֵּיתִי וְלִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם. וּלְדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וְלִלְמֹד אֶת שְׁמוֹת צִמְחֵיהֶם, עָרֵיהֶם, מוֹשָׁבוֹת בְּתוּלוֹת, וְאֶת שְׁמוֹת הַחוֹחִים וְהַחוֹלוֹת וְהַמְּחִלּוֹת. וְאֶת הַצַּעַר לְסוּגָיו. וּמִפְּנֵי הָאַשְׁמָה. וּמִפְּנֵי שֶׁכָּל קְרוֹבַי חַיִּים עֲדַיִן. וּבְכָל יוֹם אֲנִי קָם מִמִּטָּתִי וּבְיָדִי כָּל דָּמַי. וּלְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה יָפֶה יוֹתֵר, בָּרִיא יוֹתֵר, אֶפְשָׁרִי יוֹתֵר, עִם כָּל טְעָמַי. אֲבָל אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת.

התאהבתי ב"פרקי תהילה" של עומר ולדמן כבר ממבט ראשון, בפתיחה שאצרה בתוכה את הצופן הגנטי של כל העומד להתגלות: השפה הפנימית, האחרת, הפחד מהבריות, הפחד לדבר כנגדן, הצער לסוגיו, ומעל כל אלה, המאבק של המספר לספר את הסיפור כמעט בניגוד לרצונו, לנטיותיו ולכוחותיו לספרו. הדחיפות של הסיפור ניכרת בפלואו. הדברים הצטברו, ועכשיו הם חייבים להיאמר. אבל המספר מצהיר על עצמו כבר בפתיח שאינו סופר. הוא עומד להתגלות כמעט בניגוד לעצמו. הוא עומד לצאת מהבית, אבל אם אפשר, בלי לצאת מהבית, איפשהו מעבר לדיבור ומעבר לשירה.
הדרה לוין ארדי

החיים כמשל

פנחס שדה | שוק

יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקב עשיו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום. ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגליי, והיא מושכת אותי מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, השתקנית, האדמה שהולכים עליה!

בשורות הללו פנחס שדה מתאר הליכה לילית ברחובות ירושלים. אדם צועד לבדו ברחוב ריק. לכאורה התרחשות בנאלית למדי. אולם האופן שבו הוא מתאר זאת הוא כל דבר חוץ מבנאלי. הרחוב הירושלמי הופך כאן לזירה שבה מתרחשים אירועים איומים וכבירים; האדם הצועד לבדו מתמודד עם כל מועקת החיים; ההליכה השגרתית לכאורה הופכת למשל על הקיום האנושי, לחוויה שהיא רוחנית וחושנית גם יחד. דומה כי כבר בשורות הללו באים לידי ביטוי כל המרכיבים שהפכו את "החיים כמשל" - האוטוביוגרפיה הפילוסופית והמגלומנית שחיבר שדה בגיל 27 - לאחת היצירות המשפיעות בתולדות הספרות העברית.
אהוד פירר

סוף דבר

יעקב שבתאי | הקיבוץ המאוחד

בגיל 42, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד־המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול־המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב...

הפתיחה הזו תופסת את הקורא בכוח סוחף של שפה, זמן ותודעה, ואכן לכדה אותי אליה כבר בקריאה הראשונה, ונשארה מטרידה ומטלטלת גם בקריאה שנייה ושלישית. הפתיחה מתחילה במוות, אך הוא אינו התרחשות דרמטית או טרגית שיש להתעכב עליה, אלא כמעט אמירה יבשה, יומיומית, כאילו המוות הוא בסך הכל עוד פרט בשגרה. וזה מה שתופס אותי בכל פעם מחדש - התחושה שהסוף ידוע מראש, כמו בספר, והחיים שלנו מתנהלים בצילו. הפתיחה הזאת מחזירה אותי לעצמי. לזיכרונות, לשיחות שלא הספקתי לנהל, לרגעים שבהם הבנתי עד כמה החיים שבריריים. אולי זו הסיבה שהיא נחרטה בי חזק כל כך - כי היא מצליחה להפוך חוויה ספרותית לחוויה אנושית אינטימית.
הספר ראה אור בשנת 1984, שלוש שנים לאחר מות יעקב שבתאי, שלא הספיק להשלימו.
אדיבה גפן

התגנבות יחידים

יהושע קנז | עם עובד

ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני. כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות־תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים. אולי כמו בחלום אך ללא האבק הספרותי, הַבָרוֹקִי לעיתים, הנלוֶה לתמונות חלום.

שורות הפתיחה של רומן הן שער הכניסה לעולם הספרותי שיצר הסופר. בספרו של קנז "התגנבות יחידים", הפתיחה מתחילה ברגע שהוא "לפני הסוף", ויוצרת תחושה של קץ קרב או רגע מכונן שבו הכל משתנה ובו הכל מתברר. קנז מאותת כי הוא מעוניין לדבר על משהו מכריע שאירע ועל מה שהוביל אליו, ומעביר תחושת עומק פסיכולוגי, מעורר סקרנות, ומבשר על כתיבה פילוסופית קרבה ובאה. ההשוואה לסרט קולנוע ולשקופיות דוממות יוצרת תחושת מרחק חזותי של מי שמתבונן לאחור. החלום מרמז למסתורין, ותמונות השחור־לבן מסמלות אולי אובדן או געגוע על זמן שחָלַף הָלַךְ לוֹ.
משה סויסה

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה | כתר

כשהייתי בן ארבע עשרה וחצי אבי עזב את הבית. לא ידענו מה גרם לו לקום וללכת ללא התראה. הוא לא כתב מכתב פרדה, אבל יומיים לאחר היעלמותו מצאה עלמה מאחורי המקרר פיסת נייר מקומטת והראתה אותה לאמי. הבנו שזאת היתה תחילתו של מכתב שכפי הנראה לא הצליח להשלים. "זה פשוט יותר מדי". אלה היו ארבע המילים היחידות בדף, בכתב ידו המסובך של אבי.

אני אוהבת פסקאות פתיחה בשרניות, כאלה שנותנות לקורא מידע רב, כמעט רב מדי, ועימו ההבטחה השקטה להמשך שעוד יבוא. אני מרגישה כאילו הסופר כורת איתי ברית שקטה, מספר לי מה בתפריט ומדוע כדאי לי להישאר לארוחה כולה. פסקת הפתיחה של "במחילה מכבודה של אשת המערות" היא בדיוק כזו. בתוך שני משפטים וחצי אני כבר יודעת לא רק מי המספר, אלא גם מה הפצע שלו ואפילו מהי המשימה שעומדת בפניו.
אדוה בולה

בית לוריא

שמרית לוסטיג | לוקוס

29 ביולי 2011, יום חמישי, 10:05
הדחפור פוער את לועו ונוגס נגיסה נאה מהבית. וילה אדירה מכותרת בעמודים רומאיים, נכס של דונם וחצי בראש הגבעה. הדחפור בוקע את קירות החללים הפנימיים. טורף את הרעפים. תולש את דלת חדר הנעורים של גליה, שסדר נחרץ לאורך פינתה הימנית, זכר לטריקות שחתמו כל ריב. הוא לועס את המזרן היקר, את הרהיטים שבנה הנגר, את ידיות הזהב שעיטרו את המגירות שבתוכן נשכחו תחבושות היגייניות, בקבוקוני לק מיובשים, מכשיר להסרת שיער.

חיים ומוות, בית ונדל"ן, חפצים ונשמות, עושר וחורבן, הדר ואבק, עידון ואלימות, עבר מפואר והווה מרושש - הפתיחה הזו היא כל מה שאני אוהבת בפתיחות עזות, שמתחילות בעשר אצבעות ומגבירות משם בתנופה. הפתיחה מפתה את הקוראת לחפירות הארכיאולוגיות של האימפריה שנופלת ברגעים אלה ממש על ראשה של המספרת, פיתוי שהוא גם אזהרה - יהיה יפה באופן מעורר קנאה, יהיה מחניק, לא תוכלי להוריד מזה את העיניים וגם לא ממש לנשום.
כנרת רוזנבלום

עד שתחזור אליי

אילה דקל | התחנה

רחלי
"פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו היתה השגרה. עכשיו האיש הזה הוא אורח, יוצא ונכנס מהחיים שלנו. מביא איתו שמחה גדולה וגם לוקח אותה".

הפתיחה מכניסה אותך ישר לתוך האינטימיות הנקרעת של בית, משפחה, חיים שהשתנו וזוגיות שעומדת למבחן. זוגיות בזמן מלחמה. "פעם גר כאן איש" וזה עדיין הבית שלו. והמשפחה שלו. אבל אין כאן יותר חיים משותפים. כשבן זוגך, בעלך, אבי ילדייך, האבא כבר לא בבית. לא כי רבתם. לא כי האהבה נגמרה. אלא כי הוא הולך למלחמה. הפתיחה הזו מנכיחה מייד את השינוי שעברו כל כך הרבה משפחות מאז 7 באוקטובר, ואילה דקל מכניסה אותנו בפסקה אחת ישר לתוך הקושי של העורף המשפחתי. בניגוד לפוסטרים של החגים, היא חושפת את הסדקים והקשיים, ואת הזוגיות שכמעט מתרסקת כשהיא עומדת למבחן של אהבה בזמן מלחמה. והמחיר שלה.
ליהיא לפיד

פרשיות

דבורה בארון | מוסד ביאליק

על שלשלת הדורות, היאך היא הולכת ומתהווה, מספר ספר המקרא בקיצור, כי הנה חי פלוני כך וכך שנים והוליד את אלמוני, ואחר חי אלמוני כך וכך שנים והוליד בנים וּבנות. חוליות־חוליות בשלשלת, שאינה נפסדת, כי על כן הולכת היא ומתחדשת תמיד.

דבורה בארון נותרה חכמה ורלוונטית כשהיתה. בחרתי בפתיחה של הסיפור "משפחה", הראשון באוסף סיפוריה "פרשיות", בגלל ההתרסה, בגלל הערעור על עקרונות היסוד העמוקים, עמוקים כמו הזהות עצמה - של הדיכוי וההדרה והניצול והעושק של הנשי.
מיכל זמיר