"מי שמע או ראה מימיו חידוש כזה, שמעולם עוד לא אירע, שאישה תחבר בעצמה משהו מתוך ראשה". כך כתב המדפיס האלמוני, שבבית הדפוס שלו הודפס בשנת 1601 הספר "מינקת רבקה", מאת הרבנית והדרשנית רבקה בת מאיר, שהיה כנראה הספר השלם הראשון שכתבה אי־פעם אישה יהודייה.
ההיסטוריונית ד"ר ימימה חובב, שתרגמה אותו לאחרונה מיידיש לעברית (בהוצאת "כרמל"), אומרת כי לא רק הספר אלא גם המחברת, שזכתה בזכות יצירתה זו לכינוי "הסופרת היהודייה הראשונה", הם בגדר תופעה נדירה ומרתקת.
רב הנסתר
ב־36 דפים צנועים כתבה רבקה על חיי נשים אי־אז, במפנה המאה ה־17, וחילקה הנחיות מוסריות העוסקות בדרך הראויה שבה אישה דתייה אמורה לנהל את אורחותיה, ביתה ומשפחתה, וכל אלה בעטיפה של מעשיות ומדרשים המוכיחים התמצאות עמוקה במקורות יהודיים, שליטה בעברית ובארמית והיכרות עם טקסטים שלנשים רבות כלל לא היתה גישה אליהם אז.
אך מי היתה המחברת? היכן למדה את כל מה שהיא יודעת? האם הסתפקה בכתיבה, או שנשאה דרשות בעל פה? לא כל הפרטים הללו ברורים. "הכותבים של אותה תקופה היו כולם גברים, ולכן כשהיסטוריונים רוצים לכתוב היסטוריה נשית בתקופות קדומות, הם נתקלים בבעיה קשה של חוסר מקורות", אומרת חובב. "זהו הספר הראשון, או לפחות הראשון ששרד והגיע לידינו, שנכתב על ידי אישה ומציג את עמדותיה לעומת התפיסות המקובלות, הגבריות".
גלגוליו של הספר נשמעים כמו סיפור אגדה. מן המהדורה הראשונה שהודפסה בפראג ומהשנייה שהודפסה זמן לא רב אחר כך בקרקוב לא נותרו עותקים רבים. אחד מהם היה בספרייתו של ש"י עגנון בבאד הומבורג שבגרמניה, אך זו עלתה באש בשנת 1924. בספרו "מעצמי אל עצמי" כותב עגנון שבין השרידים שנמצאו בביתו נמצא הספר הנדיר "מינקת רבקה", והוא מיהר לתת אותו לבית הספרים של בית המדרש לרבנים בניו יורק. אלא שבשנת 1966 פרצה שריפה גם שם, כ־7,000 כרכים נשרפו והעותק של עגנון ביניהם. כיום ישנו כנראה עותק בודד באוניברסיטה בבוואריה, אך למרבה המזל ישנם עותקים דיגיטליים וסרוקים לרוב, שאת חלקם, העתקים ישירים של המקור העתיק, קשה מאוד לפענח. מאחד מאלה תרגמה את הספר הד"ר חובב.
את מציינת במבוא את השליטה הנדירה של הסופרת במקורות אחרים, אבל גם שפה ושם יש לה טעויות.
"הטעויות נובעות בעיקר מכך שהספרים הללו לא היו לנגד עיניה. לא לכל אחד היתה ספרייה עשירה, ספרים היו נדירים, ומדהים לראות כמה הרבה היא זוכרת. לעיתים קרובות נשים הכירו את המדרשים וסיפורי התנ"ך מכך שהן שמעו את הגברים שלמדו בסביבתן. היו מעטות שישבו ולמדו דפי גמרא, אבל הן ספגו את המידע כשטיפלו בבית בזמן שהגברים למדו, והן האזינו.
"רבקה לא היתה הלמדנית היחידה. באותה תקופה כמעט כל הנשים היהודיות באירופה ידעו קרוא וכתוב. היה מצופה מהן להתפלל, לקרוא את פרשת השבוע. הן היו הרבה יותר משכילות ממה שאנחנו חושבים, וחלקן היו בעלות ידע מרשים ממש, בעיקר בנות משפחה של למדנים גדולים. המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי הפוסקים במאה ה־16) אפילו כותב על סבתו שהיא לימדה בבית מדרש של גברים, כשהיא יושבת מאחורי וילון כדי שחלילה לא יראו אותה.
"הפער בין נשים לגברים לא היה עצום כמו שנדמה, אבל גברים תמיד זכו לתהילה, וכמובן הם אלה שכתבו, ולכן אפשר היה לטעות ולחשוב שרק להם היה מה לומר. ככלל, בימיה של רבקה היו רבנים שהזהירו מפני השכלת־יתר של נשים וקראו להגביל אותן. גם כיום, למרות שיש נשים שעונות תשובות בענייני הלכה, בשביל לא לעצבן את הרשויות לא קוראים להן פוסקות אלא יועצות".
הספר עוסק בעיקר בענייני בית ומשפחה - איך ראוי לאישה להתקשט, לנהוג בבעלה, לגדל את הילדים. היו לרבקה עצות חתרניות?
"באותה תקופה אמנם היה מקובל להגביל את העשייה הנשית לפנים הבית, אבל גידול הילדים וניהול הבית נחשבו למשימות חשובות מאוד. במובן הזה רבקה אינה חתרנית. היא כותבת בעיקר עבור נשים נשואות, בורגניות, ורואה בהישגים של הגברים תוצר ישיר של מה שנשים עשו עבורם. היא לא חייתה בעולם פמיניסטי, אז היא לא לוקחת פטיש חמישה קילו ושוברת מוסכמות, אבל יש מקומות שבהם היא משנה מילה או שתיים כשהיא מצטטת מקורות כדי להטות את הדברים לכיוון הנשי.
"למשל, כשהיא מזכירה סטריאוטיפים נפוצים של אישה טובה ואישה רעה, היא מציינת שהעולם נחלק לאנשים טובים ולאנשים רעים ואין לזה קשר למהות נשית. היא גם לא מפרידה לגמרי בין תפקידי האם והאב בחינוך הילדים - בניגוד למה שהיה מקובל בתקופה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו