דיסטופיה תל אביבית חתרנית מצטרפת לגל הפנטזיה הישראלי, ועושה את זה עם הומור

הספרות העברית־ישראלית הקאנונית עמדה מאז ומתמיד בסטנדרטים בינלאומיים, מעגנון עד ימינו אנו. אך בספרות הפנטזיה - לא כך היה הדבר, לפחות עד לא מזמן. אך בשנים האחרונות הפנטזיה הישראלית בפריחה, ובין השמות החדשים והמעניינים נמצא ישי ויסמן, שלאחרונה הבליח עם נובלה דיסטופית איכותית ובשלה בשם העברי־יהודי "מלכיצדק".

מי שהסתובב לאחרונה בתל אביב, העיר העברית הראשונה, בוודאי חזה באחד משלטֵי האזהרה המראים לאן להתפנות במקרה הצורך. בנובלה של ויסמן, אסון הכחדת העיר הלבנה כבר קרה. על אלו מעידה כבר עטיפת הספר, המציבה את פסלו של מנשה קדישמן "התרוממות" עם שלושת העיגולים הנודעים סדוקים בלב נוף מדברי, כשאנשים סביב נסים. העיר שקמה על החולות מחזירה את גופה ואת נשמתה אל החולות.

זהו תרחיש דמיוני שמתרחש בשנת 2150 בממלכת מלכידצק, המחולקת, על פי מיטב המסורת הדיסטופית, לאזור מוכה אסון דיקטטורי של עבדים ("צוער"), למול אזור קסום ונחבא אל הכלים הנקרא "עליון". לאחר שתל אביב נחרבה באסון ב־2100 קמה על חורבותיה עיר־מדינה דיסטופית, המונהגת על ידי כת מצומצמת ומושחתת, השולטת על ההמון הנבער באמצעות טכנולוגיה וסמים, בשם המשיחיות והקדושה. מנהיגה המרכזי מכונה "הגדול", שירש את המנהיג ההייטקיסטי שנקרא "האיש". בדומה לרומנים אחרים בתת־הז'אנר הזה, גם כאן הכתיבה, הקריאה והלימוד נאסרים, האמנות מבוטלת והאמת נמסרת מפי השליט העליון בלבד.

בין העבדים לבין אנשי עליון המעודנים מצוי מעמד ביניים הולך ונכחד, "בעלי מקצוע". ג'ו אייזיק בא מקרבם, וכמו כל גיבור דיסטופי קלאסי, הוא שייך לאותה קבוצת ביניים קטנה והולכת של גובי חובות ומוציאים לפועל האמונים על ביצוע דבר השלטון. יפה עושה ויסמן שבוחר שגיבורו יבוא ממעמדות הביניים, בדומה למה שההיסטוריה מלמדת. במעמד הביניים נזרעים הזרעים לשינוי חברתי. יתר על כן, אייזיק שייך לאותם גיבורים קלאסיים שהם ספק מונעים מבחירה אישית מוסרית, או שבעצם נבחרו על ידי הגורל לחולל את השינוי, כמו "האחד" בסדרת סרטי "מטריקס". הטקסט של ויסמן משחק היטב על הפער בין "הנבחר" לבחירתו החופשית.

עוד כדאי לציין לטובה את ההומור הבריא של ויסמן. הוא טורח להעלות חיוך על שפתי הקורא בפרקים מסוימים, כמו הפרק על "הבניין הבורח", מין שריד עבר תל־אביבי, ובו ישישה שהיא המזכירה הישראלית האחרונה עלי אדמות. אנחנו מלווים את אייזיק מתחנה לתחנה באותו מסע גיבור, כשכל פרק, שעומד בפני עצמו (כלומר, לא בהכרח מוביל כרונולוגית לפרק הבא), נשען על הטיעון המרכזי של היצירה - והוא שאמת מוחלטת, או צדק מוחלט, גרועים יותר מכל עיוות ושקר. ויסמן קובע כי יותר מדי אמת תוביל להרס ולמוות, ומי שמבקש עולם חופשי יותר צריך לחיות בשלום עם השקר ועם אי־הצדק הקיימים בו.

הטיעון הזה נוגד סופרים דיסטופיים מודרניסטיים קלאסיים, מרוברט היינלין עד אורסולה לה גווין, כי הרי הגיבור הדיסטופי כל מטרתו היא תיקון העולם והפיכתו לעולם אוטופי. אבל לא כאן, וזה מקורי מאוד.

עוד אפשר לומר לטובת הנובלה הייחודית הזאת כי יש כאן הקבלה יפה למיתוס המבול המוכר מהתנ"ך, ולקראת סוף הספר גם ליציאת מצרים, וזה נעשה באופן מקורי ולא בנאלי.
עם זאת, ואולי זה נוגע לבוסריות של המחבר, הנובלה הקצרה הזו מכילה לא מעט חוקֵי עולם, באופן לא פרופורציונלי להתרחשות בטקסט ולרצף העלילה. ייטב לוויסמן אם בספריו הבאים יסמוך יותר על קוראיו. ובכל זאת, הליקוי הבוסרי הזה לא מקלקל את השמחה בכך שיש לנו דיסטופיה תל־אביבית תמציתית חיה ונושמת.

"ואלו הם דברי מלכיצדק. הימים הארוכים התקצרו. השמש היתה קופחת. ושוב האדם, המחריב במעשיו את אשר קיבל, הִכּה על חטאיו שלו, לא פחות מאשר על חטאי אבותיו. ואולי זוהי דרכו של עולם. מעגל מלחמות אין־סופי ובין לבין הפוגות קצרות של טוב. של חמלה אנושית. רגעים של שלווה ומנוחה, לקראת הסבב הבא". הציטוט מסוף הנובלה הדיסטופית הרחוקה הזאת מזכיר לי את סוף הרומן הריאליסטי של אילה דקל, "עד שתחזור אליי", רומן דו־קולי העוסק בהיא והוא במלחמת עזה. הן הנובלה הדיסטופית של ויסמן והן הרומן הקאמרי של דקל מסתיימים בצירוף המקפיא: "עד הסבב הבא".