"עשרים מן הפיות החסונות ביותר הביאו את הגיבנת של לוסמור, והרכיבו אותה לג'ק המסכן על הגב מעל זו שלו, וקבעו אותה בין כתפיו כאילו הידק אותה לשם הטוב שבנגרים במסמרים של שנים עשר פני. אז השליכו אותו אל מחוץ לטירה שלהן; ובבוקר, כשאימו של ג'ק מאדן באה עם חברתה לחפש את האיש הקטן, הן מצאו אותו למרגלות הסוללה, מת למחצה, וגיבנת נוספת על גבו. אילו מבטים נתנו השתיים זו בזו! אבל הן שתקו, כי פחדו שהפיות ירכיבו גיבנת גם על כתפיהן שלהן״.
הקטע הקצר והאקראי הזה מתוך סיפורי הפיות האגודים בקובץ החדש ״הפיות של אירלנד״ (הוצאת כרמל) מנפץ לא מעט מן הדימויים המקובלים בכל הנוגע לפיות – היצורות הרכות והעדינות אמורות להופיע ברגעי משבר אנושיים, להציל את המצב ולפזר אבק קסום.
ובכן, הפיות של אירלנד אינן כאלה, ומבחר סיפורי העם שנאספו בשלהי המאה ה-19 על ידי המשורר חתן פרס נובל לספרות ויליאם בטלר ייטס מציג אותן באופן הרבה יותר רבגוני, מסעיר ומפתיע.
"אין כאן את הפורמט המוכר שנועד לגרום לקוראים לחזור למוטב ולהפנים איזה מוסר השכל. יש כאן סיפורי אימה ויש הזיות של שיכורים. באחד הסיפורים הגיבורה אפילו מתקדמת ומצליחה בעיקר משום שהיא עצלנית, והכותב ממליץ לקוראיו לא לנסות ללכת בדרכיה כי היא הייתה יפהפייה ואתם, זה ידוע מכוערים נורא"
הסיפורים כוללים ״פיות, רוחות, מכשפות ושאר מיני מזיקים״, כפי שמגדיר זאת יותם בנשלום, שתרגם את הקובץ, כולם גלגולים של דמויות מן המיתולוגיה האירית שלא נמחתה על אף למעלה מאלף שנות נצרות אדוקה. הפיות הללו אינן זעירות ובוודאי שאינן שובבות בלתי מזיקות, הן חזקות, יצריות, לא כולן צעירות, יש בהן נקבות וזכרים, הן אוהבות ריקודים ומוזיקה אבל הן מסוכנות לאדם מאוד, ולא פלא שמי שמודעים לקיומן מכנים אותן ואת מרעיהן ״בני העם הטוב״, כדי לא לעורר את זעמן.
***
ייטס, המשורר, המחזאי, המדינאי ולימים גם המיסטיקן, ליקט את הסיפורים הללו מספרים נושנים ומפיהם של מספרי מעשיות – אלא שאלה אינם מוכנים לחלוק אותן עם כולם, ויש לגלות תבונה – כך מסביר ייטס במבוא – ולהתיידד איתם, עם זקנים, ילדים ובעיקר נשים זקנות היודעות יותר מכולם אבל קשה לדובב אותן כי הפיות שונאות שמדברים עליהן והרי כבר נודעו סיפורים על זקנות שהפיות צבטו כמעט עד מוות, או נכנסו בהן ושיתקו את גופן.
ייטס ערך את הקובץ והכניס בו הערות, ועל אלה הוסיף בנשלום ביאורים נוספים, שנועדו להאיר עבור הקוראים העבריים מושגים ואירועים מן ההיסטוריה של העם האירי.
״נהניתי במיוחד כשהסיפורים שלחו אותי לברר מקורות של תופעה היסטורית ייחודית ומעניינת של אותה תקופה. הדבר הכי נוגע ללב שלמדתי הוא שבאירלנד ישנה אמונה שפיות מחליפות לעתים את הילדים שנולדים לבני אדם - בילדיהן שלהן. מתברר שבמאה ה-18 רוב התינוקות והילדים מתו ממחלות, וכשהאימא מצאה בעריסה יצור צהוב, מצומק, שלא דומה לילד שהיא אהבה וחיבקה לפני שהוא חלה, היא יכולה לומר לעצמה שזה בנה של הפיה, ואילו הבן שלה לא מת אלא נמצא במקום טוב יותר עם הפיות״.
״לא מדובר במעשיות לילדים״, מדגיש בנשלום. ״אלה סיפורי עם וחלקם ממש דיווחים יומיומיים של היתקלויות בפיות משני המינים וביצורים אחרים. זו תמיד פגישה של היומיומי עם המופלא, משהו ממציאות אחרת, מקבילה אולי, שזוהר לרגע בעולם שלנו ונעלם, אבל הוא מותיר עקבות שאי אפשר למחות".
בניגוד לסיפורי עם רבים, אלה מופיעים עם שמות המחברים שלהם.
״זה משום שייטס ליקט את הסיפורים כאתנולוג וחוקר פולקלור".
הוא היה ״האחים גרים״ של אירלנד?
״לא, בכלל לא. העיסוק שלו בסיפורים האלה נחשב די שולי במכלול היצירה שלו, אבל הקסים אותו מאוד. הוא ראה בזה חלק מן הפרויקט הלאומי של אירלנד, ביטוי של רוח העם, שהשתלב היטב עם הסימבוליזם שאפיין את השירה שלו. יש כאן אולי שתיים או שלוש אגדות שנראות כמו האגדות שאנחנו מכירים, אבל לכל השאר אין את הפורמט המוכר שנועד לגרום לקוראים לחזור למוטב ולהפנים איזה מוסר השכל. יש כאן סיפורי אימה ויש הזיות של שיכורים. באחד הסיפורים הגיבורה אפילו מתקדמת ומצליחה בעיקר משום שהיא עצלנית, והכותב ממליץ לקוראיו לא לנסות ללכת בדרכיה כי היא הייתה יפהפייה ואתם, זה ידוע מכוערים נורא".
את הקסם הגדול של סיפורי הפיות האיריים תולה בנשלום בעובדה שיש בהם משהו מאוד פרוע, "שונה בצורה קיצונית מן הפיות הפטישיסטיות הבריטיות, שהן מין ילדות קטנות ובעצם סוג של אובייקט", הוא אומר. ״אלה הפיות שהשפיעו על דיסני, והפיות האיריות, שהן לעתים מכוערות נורא, זקנות או בכלל יצורים זכריים, יכולות לעזור לנו להשתחרר מן ההשפעה הזו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו