"כל הדרכים מובילות" מאת מירב אורן | פרק ראשון לקריאה

דופן כפולה

"עוז, תאט," אמרה הדס, ועוז ענה, "אני נוהג לאט".

והדס אמרה, "זה לא מספיק לאט. הכבישים צרים מאוד ואתה לא רואה את מי שמולך בגלל העיקולים."

"תירגעי," הוא אמר לה, והיא אמרה לו, "תוריד מהירות," והוא אמר לה, "תפסיקי," והיא הניחה את כף ידה על ההגה והסיטה אותו. "אל תיגעי לי בהגה," הוא התפרץ, והיא אמרה לו, "כמעט התדרדרנו לתהום," והוא אמר לה, "בגללךְ כמעט התנגשנו ברכב שהגיע ממול," והיא אמרה לו, "תפסיק!" והוא אמר לה, "את לא מקשיבה."

אחר כך היה רגע של הפוגה. הדס הביטה החוצה ואז הפנתה מבטה בחזרה לבעלה ואמרה, "עכשיו אתה מושך יותר מדי שמאלה, אנחנו ניפול לתהום."

והוא ענה, "אני נוהג מצוין."

המילים הצטופפו, ומילה טיפסה על מילה כמו הר של אבנים שסוקלות משהו, לא חשוב בכלל מה, נזרקות, נשמטות ומתגלגלות לקרקע לשימוש חוזר.

ארי ואלונה ישבו מאחור. ארי חפן ברכּוּת את כף ידה של אלונה ואחר כך ניסה לשלב את אצבעותיה באצבעותיו. אלונה שמטה את ידה, וכל אחד מהם הביט בנוף מהחלון שלצידו.

כמה ימים קודם לכן נחתו ארבעתם באתונה. האחים נכנסו למשרד להשכרת רכב. הדס ואלונה המתינו במגרש החנייה. אחר כך דחסו את תרמיליהם במכונית הקטנה. עוז התיישב בכיסא הנהג, הדס התיישבה לצידו, ארי ואלונה תפסו את מקומם מאחור. הם נסעו צפונה. אלונה הרימה את כפות רגליה מעל התרמיל שהונח למרגלותיה, הניחה את מרפקה על התיק שהיה בינה ובין ארי ועדיין לא מצאה את מקומה.

המכונית גמאה שבילי אספלט מאובקים. בתים חד־קומתיים צנועים נראו בשולי הכביש, ולצידם עלו וטיפסו גזעי גפנים עדינים שהשתרגו זה בזה. מדי פעם צצו דוכנים עמוסי פרי בשל. אלונה ניסתה להתמסר ליופי שנגלה, לפיתולי הדרך במעלה ההרים אשר חשפו והסתירו את הים שעטף את לשון היבשה של פיליון.

הכבישים נעשו צרים. עצים תמירים ורחבי זרועות סככו על הכביש בשלל גוני ירוק, והאוויר ברכב היה דחוס בהם, בתיקיהם, ובאין־סוף ויכוחים. אלונה נעה במקומה ואחר כך חדלה. עוז והדס התווכחו על כמות פליטת אדי הדלק שנוצרה מכל לחיצה על דוושת הגז אחרי עצירה. הם התווכחו האם הוא נוסע במרכז הנתיב או סוטה לכיוון הסופני של המדרון. הם התווכחו על המהירות, על מי צריך לעצור בכבישים הצרים, אלה שעולים או אלה שיורדים. הם התווכחו בפרטי פרטים לאיזו משפחה שייך כל צמח, ומכיוון שהיו סטודנטים לתואר שני בבוטניקה, הם ידעו הרבה פרטים. כשעצרו לארוחה הם התווכחו אלו מנות להזמין, וכמה, כי ביקשו לא להתמלא. הם התווכחו על המנה שאלונה הזמינה והצהירו שאם היא לא תסיים אותה, והיא בעצם כמעט מעולם לא סיימה את המנה שלה, אז הם יתקשו להתמודד עם גרגרנותם ויעמיסו את הנותר אל קיבתם.

אלונה ניסתה להתרכז בקצב הנוף האיטי, בפשטותו וביופיו. בית, גפן, בוגנוויליה, פיסת ים ושוב טיפוס במעלה ההר. ככל שהדרך גבהה, הצטופפו העצים העבותים בשולי הכביש וסיננו את קרני האור. אט־אט אלונה חשה כי שפע גוניהם הירוקים הפכו לאפור עכור וסמיך שנע כגוש אחד ואיים לסגור על המכונית הקטנה. היא ביקשה שידליקו את הרדיו, אבל לא היה טעם, קולותיהם של הדס ועוז גברו על הצלילים, עד שמישהו מהם לחץ על הכפתור והרדיו נדם.

ארי ישב לידה ושתק.

הוא בדרך כלל שתק.

הוא שתק כי לא הקשיב, הוא שתק כי הוא הקשיב ולא היה לו מה להוסיף, הוא שתק כי הוא בחר לא להוסיף. לדידו זה היה ויכוח פשוט, חידודי מילים בתוך המשפחה. אצל אלונה במשפחה לא היו ויכוחים כאלו מעולם, לא בינה ובין אימה, וגם לא בין אמא שלה ועמרם, אחי אימה. אצלם לא התווכחו על נושאים מעוררי מחשבה, לא הביעו עמדה. לעיתים רחוקות היו ניסיונות עקרים לוויכוחים בנושאים אישיים, אבל גם זה לא צלח, כי כדי להתווכח צריך שותפים.

כשיצאו מן האוטו וצעדו במסלולים, הדס ועוז צחקו והוויכוחים ביניהם התנדפו כלא היו. אלונה התבוננה ביכולת שלהם להחליף מילים בקולניות ובדחיסות, ולהשאיר אותן מחוץ לדיון בהליכות בשבילים, בשיחות המעמיקות ובנגיעות הקטנות ומלאות הרוך ביניהם.

ביום השלישי חשה אלונה שהוויכוחים ברכב הילכו על גופה כמו נמלי אש. "אתה עושה לי סחרחורת," הדס אמרה לעוז, והוא ענה, "יש עיקולים בכביש," והדס שאלה, "אפשר לאט יותר?" ועוז אמר, "לאט יותר משבעים?" והדס אמרה, "בכבישים כאלו צריך לנסוע ארבעים," והוא אמר לה, "בארבעים לא נגיע היום לצָגָראדה," והיא אמרה לו, "עוז, תיזהר," ואחזה בהגה והסיטה אותו שמאלה ועוז עצר. בבת אחת הוא עצר. באמצע הכביש, משך את בלם היד ויצא מן האוטו. הוא פתח את הדלת האחורית, בצד שבו ישבה אלונה, וביקש מאחיו להחליף אותו. ארי ועוז התחלפו במקומות. אלונה נשארה מאחור, לא חשבה לעבור קדימה עם ארי. היא חשבה על כך שעוז לא הציע לה לנהוג במקומו, היא חשבה על כך שמילותיו דילגו עליה והופנו לארי.

עוז התיישב לצידה ברכב. "לוּנה," (כך קראו לה כולם), "את שקטה מאוד היום," אמר. "למה את לא מדברת? אני לא רגיל שאת שקטה כל כך. מה קורה איתך?"

"אתם לא משאירים הרבה מקום לומר משהו," גיחכה.

"ואם היית מצליחה לדבר," אמר, "מישהו היה סופר אותך?"

הוא צחק, היא שתקה.

היא לא ידעה מאיפה להתחיל, אז היא לא אמרה.

דווקא היה לה המון מה לומר. המילים עלו בגרונה, אבל היא פחדה שהן ישתוללו והיא לא תוכל לרסן אותן, אז היא בלמה, והן גלשו בחזרה במורד גרונה, בועטות וצורבות. אני סטודנטית מצטיינת, חשבה, יודעת להסביר טיעונים משפטיים כשמבקשים ממני, אבל אני לא יודעת לומר דברים כמות שהם, פשוטים. את זה אני כלל לא יודעת.

הם המשיכו בדרך התלולה. אט־אט נגלו בפניהם בתי הכפר צגראדה שטבלו בירק ונבנו בשיפולי הר המשקיף אל הים. הם חנו בצד הדרך וירדו בשביל שהוביל אל עץ הדולב העתיק. העץ פרש את זרועותיו אל הכיכר הגדולה שנבנתה סביב צמרתו העבותה. הדס הקיפה את העץ, מתפעלת, ואלונה ישבה על הספסל שכיתר את הרחבה. ענפיו הכבדים והנמוכים של הדולב השתרעו לרוחב הכיכר, ונראו כמזמינים גם את המבוגרים שבמטיילים לטפס בקלות ולשבת עליהם. הדס עלתה על אחד הענפים והתיישבה. "צריך למצוא את השביל," אמרה. עוז ענה שהם לא יתחילו ללכת עכשיו כי מאוחר ועוד מעט תרד החשכה. הדס ענתה שיש עדיין זמן, ועוז החזיר שזה לא פשוט כל כך למצוא את השביל, והדס אמרה שאם הם ימשיכו לשבת כך, הם לא ימצאו את השביל. עוז אמר שזה לא רלוונטי לעכשיו, שיש את מחר. הדס ענתה שזה בזבוז זמן, ועוז אמר שחבל שהיא לא נהנית מהעץ ומהשקיעה שעוד רגע תגיע, והדס קמה והלכה ועוז אחריה, ואחריהם ארי ואלונה. הדס התקדמה במהירות, אחזה במפת הדרכים ופסעה לכיוון כנסיית הכפר שעמדה בצד הכיכר, אחר כך חצתה את הכיכר לכיוון השני וקראה, "מצאתי סימון של שביל. השביל כאן, בואו נמהר, אנחנו יכולים להספיק."

ואלונה עצרה וצעקה, "די! מספיק כבר! את מדברת שטויות. אין לך מושג אם זה השביל שאנחנו מחפשים, וגם לנו אין. אנחנו אפילו לא יודעים מה צבעי הסימון של השביל שאנחנו מחפשים, אנחנו לא יודעים לאן השביל שמצאת מוביל ואנחנו ניתקע בדרך בחושך."

הדס עצרה והרימה את מבטה מהמפה, מופתעת.

"אמרת להדס שהיא מדברת שטויות?!" עוז פנה לאלונה בעיניים קרועות, "תירגעי, לוּנה, הגזמת לגמרי."

וארי שתק.

הדס עלתה מהשביל ודיברה לאט, מנסה להרגיע את הרוחות. "טוב, היה יום ארוך, בואו ניסע למלון." הפעם, לראשונה מאז שנחתו באתונה, היה שקט במכונית. אלונה נשמה עמוקות והציעה שיעברו לשתות משהו בבית קפה, ועוז ענה שזה לא מתאים, שהוא נוהג ישר למלון.

לאחר שסיימה להתקלח, סגרה אלונה את הברז ועמדה חסרת תנועה. היא הביטה במים העכורים שנעו במעגל סביב פתח הניקוז ונעצרו בכיפת הקצף של השמפו. היא רצתה כל כך לחוש שכל המועקה הזו נשטפת ממנה יחד עם אבק היום, אבל זה לא קרה. אחרי שכרכה את שערה במגבת והרימה אותו מעל לראשה, היא התפנתה להביט בעצמה במראה. עורה לבש ורדרדות לחה מחום אדי המים. עיניה נראו עייפות ומעוטרות בנימים ורודים שלא החמיאו להן. היא התבוננה מרותקת מהשתקפות מבטה במראה, נדמה היה לה שמאחורי עיניה הלחות ישנם מגבים שאינם מצליחים לנגב את הטיפות הדולפות. המגבים המבועתים בועטים בטיפות ימינה ושמאלה, והטיפות הצמיגיות והחמות עוטפות אותם בקצב איטי ואחיד ומתְעבות סביבם. היא ביקשה להפסיק את המחשבות הללו.

היא התקשרה לאימה, רצתה כל כך לספר לה הכול, בפרטי פרטים. שושנה הקשיבה ולבסוף אמרה, "תיזהרי, לונה, שלא תעשי לארי מה שעשית לי. את יודעת שהכול יותר קל כשאת מקשיבה. בשביל מה לריב?" לונה השתתקה. דמעותיה יבשו.

היא יצאה מהחדר, ירדה ללובי וביקשה מארי לשתות קפה בחוץ.

הם התיישבו בבית קפה חשוך. שניהם והמלצרית והכיסאות והשולחנות הריקים.

"מחר אני נוהגת," הודיעה לארי. אף שכלל לא רצתה. היא חששה מהנהיגה בדרכים המתפתלות. לא סמכה על עצמה וגם לא היתה בטוחה שהם לא יתווכחו שוב והיא תאבד את הריכוז בנהיגה ויקרה אסון.

היא חישבה מחדש... עדיף לה לשתוק במושב האחורי, ובכל זאת חזרה ואמרה, "אני נוהגת מחר."

"את לא יכולה," הוא ענה.

"למה אתה מתכוון?" שאלה.

"אפשר היה לרשום רק שני נהגים בחברת הביטוח, יותר משניים זה בתוספת תשלום. עוז ואני נרשמנו."

"והדס יודעת מזה?" שאלה.

"כן," ענה.

"ואותי לא חשבת לשאול?"

"לא חשבתי," אמר בפשטות, בלי התנצלות, ללא חרטה. "מה קרה?"

"אני לא יכולה עם הוויכוחים שלהם. זה לא מפריע

לך?"

"לא, אני רגיל לזה, הם ככה שנים."

"אבל זה בלתי נסבל," המשיכה, "וזה גם מסוכן כשהיא נוגעת לו בהגה."

"אז למה לא אמרת שזה מפריע לך?"

"כי חשבתי שזה יעבור לי, או להם, אבל כשעוז אמר שהוא לא סופר אותי, לא יכולתי לשאת את זה יותר."

"מתי הוא אמר לך את זה?" ארי רכן אליה.

"כשהחלפת אותו בנהיגה," ענתה.

"זה לא בסדר שהוא דיבר אלייך ככה, זה באמת מעליב, אני לא ידעתי."

"למה לא אמרת כלום כשהוא צעק עליי?"

"כי רציתי שזה ייפסק."

"למה הוא יכול להתערב לטובתה ואתה לא יכול להתערב לטובתי?"

"אני ממש מצטער." הוא ניסה לחבק אותה, היא התנערה.

בבית הקפה בצגראדה, הקפה היה מר ומרוכז בדיוק כמו שאהבה. כמו שהיתה רגילה. דמעות חיפשו נתיבים בלחייה, והיא חשה שהן רוחשות על עורה כמו זבובים על פרוסה מרוחה בריבה. היא שנאה את הדמעות שלה, את העליבות שחשה כשלא הצליחה לעצור אותן. המלצרית הביטה בה במבוכה, אלונה ויתרה על הבושה ממנה, השיחה היתה חשובה יותר.

היא הניחה את אמותיה על השולחן ואמרה, "עכשיו זמן פוליגרף." ארי נענה. זה היה המשחק של שניהם. משחק שיצרו בנסיעה הארוכה באוטובוס בחזרה מסיני ימים ספורים אחרי שנפגשו. הם רצו להכיר זה את זה טוב יותר, ואלונה הציעה שהם ישחקו בשאלות לפי כללים. האחד שואל את האחר שאלה ישירה, ועליו לענות לו בכנות גמורה. אחר כך, כשהפכו לזוג, "זמן פוליגרף" התפתח למנגנון לעצירת ויכוח, בו כל אחד מהם ענה בכנות על שאלות האחר.

באפלולית בית הקפה היא התכוננה, ניגבה את הדמעות האחרונות, אחזה את הקפה בשתי ידיה, נשענה לאחור, הביטה בו ואמרה, "אני מתחילה."

הוא הנהן.

"היית צועק על עוז כמו שהוא צעק עליי?"

"לא."

"אי פעם צעקת על גיסתך?"

"לא."

"אתה מצטער על הדרך שבה הגבת או לא הגבת?"

"אני מצטער שנפגעת, אני עדיין חושב שאם הייתי מביע עמדה, המצב בין כולנו היה מחמיר."

הם שתקו, אחר כך ביקשו חשבון.

"אנחנו לא מטיילים איתם מחר," הודיעה, "אנחנו צריכים להיות זה עם זה ולהירגע."

"איך נטייל?" שאל.

"נשכור אוטו," ענתה.

"אי אפשר לשכור כאן רכב," השיב, "רק ליד שדה התעופה."

"ניקח מונית," המשיכה בשלה.

"ואיך נדע את המסלולים?" המשיך.

"נקנה מפה?!" ענתה והביטה בכעס באיש שלו היא אמורה להינשא בעוד מספר חודשים. ארי, קצין צנחנים שמיועד להיות מנכ"ל החברה של משפחת קמחי. ארי, שכל כך אוהב שבילים, ועכשיו לא יודע איך מטיילים. היא חשה מבולבלת. הוא באמת שואל אותה איך הם ימצאו את המסלולים?!

הם יצאו מבית הקפה ונכנסו לחנות מזכרות, היא אספה מפה ושני ספרי תיירות זהים על האזור. הוא הביט בה בשאלה. "אחד בשבילם ואחד בשבילנו," ענתה. מתנה. עדיין לא ידעה על מי מהם היא כועסת יותר, אבל ידעה שאינה רוצה לקלקל את היחסים, היא היתה זקוקה להפוגה.

בכניסה למלון הוא אמר, "טוב, אז נגיד להם."

"אתה תאמר להם," ענתה, "ושים לב שלא תטיל עליי את האשמה."

כשעלו לחדר, הוא התנצל שוב ושוב וביקש את קרבתה.

"נתת לי להיות היום לבד. אני רוצה להיות לבד גם במיטה." היא שלחה אותו לישון על הספה ומיד הצטערה, כי רצתה שיחוש לבד, מאוד לבד לידה, ובאותה המידה היא חמלה עליו והתייסרה ונזפה בעצמה על כך שהיא הורסת טיול שיכול להיות נפלא.

ארי התהפך מצד לצד. אלונה לא ידעה אם הוא חסר מנוחה או רוצה לגרום לה חוסר שקט ולהעיר אותה, אבל היא לא זזה. היא המתינה עד שתנועותיו שככו ונשימתו נשמעה קצובה ועמוקה. היא התיישבה, הביטה בתרמיל ותכננה את פעולותיה: גלישה החוצה מהמיטה, עמידה, כפיפה, איסוף הבגדים הפזורים בחדר, קיפול חרישי, דחיסה לתרמיל, השחלה עדינה של הרצועה על כתף ימין, הרמת הנעליים באצבעות יד שמאל ויציאה בלי לסגור את הדלת אחריה.

את כל הטיול הזה, את כל הארי והעוז וההדס היא היתה מחשבת שוב. את כל העייפות המצטברת הזו מלשמור על עצמה בַּמקום שבו היא הכי מוגנת, בין האוהבים שלה, האהובים שלה. היא כעסה על עוז, על הדס, על ארי. על עצמה. היא חשבה שהיא צריכה לכעוס הכי הרבה על הדס, היא זו שהתווכחה כל הזמן וסיכנה אותם בנסיעה, או אולי על עוז שלא הקשיב לאשתו ולא האט את הנהיגה ואמר לאלונה שהוא לא סופר אותה, ואולי על ארי ששתק, הכי מכאיב ששתק, ואולי על עצמה על ששתקה שלושה ימים ולא אמרה שהיא סובלת. בעיקר על עצמה כעסה, על שלא אמרה דבר לאורך הנסיעה, ועל המילים שלבסוף פרצו ממנה ללא כל הכנה. היא אספה את הפאוץ' ובו קופסת הסיגריות והגפרורים וחמקה מן החדר. איש לא היה בקומת הלובּי או בקבלה. היא יצאה מהמלון והתיישבה על מדרגות הכניסה. אלומות אור רך וצהוב ליטפו את הגן המטופח, אלונה ינקה את הסיגריה והתפייסה עם עדינותה של הגינה. הפרחים היפים, שנראו כאילו נשתלו זֵרים־זֵרים, ריככו את כעסה. רוב הזמן אנחנו טובים יחד, חשבה, זאת רק מהמורה שיש לעבור. היא הביטה במדרגות, קרמיקה צבעונית ועליזה עיטרה את הפרשי הגובה בין המדרכים. היא נגעה בציורים, כיבתה את הסיגריה, עלתה לחדר ונכנסה בשקט למיטה, ולא פתחה את התרמיל ולא אספה את הבגדים. היא לא רצתה להרוס את הטיול ולהשאיר להם הר של דאגה, והיא לא יכלה להיעלם, משוגעת כל כך ונכשלת כל כך.