חוויית ההגירה של רינת שניידובר הפכה לממואר שמביא קול אחר בשדה הספרות המקומי

משלב מוקדם יחסית בהתפתחותה של הספרות העברית החדשה, אחד הנושאים הבולטים בה היה חוויית ההגירה. בניגוד לאתוס הציוני שהעלה על נס את העלייה לארץ, יצירות כמו "שכול וכישלון" של ברנר או "תמול שלשום" של עגנון הדגישו את הקושי שבחוויית ההגירה, את התלישות ואפילו את הטראומה שבעקירה לבית חדש.

בתקופה האחרונה נראה שאת הסיפורים על אתגרי העלייה מחליפים בהדרגה סיפורים על הגירה החוצה מישראל. "רילוקיישן" של איילת גונדר־גושן, "יריתי באמריקה" של תהילה חכימי, "דגים גדולים" של רובי נמדר ופחות או יותר את כל ספריה של מאיה ערד, וזו רשימה חלקית.

על הרקע הזה, הרומן הממוארי "מקסיקו" של רינת שניידובר מציג דגם שונה של סיפור הגירה. רינת ועמית, אמניות בסוף שנות ה־20 לחייהן שמצויות במבוי סתום מבחינה יצירתית ותעסוקתית, מחליטות לעזוב את הארץ לטובת מקסיקו. אלא שבניגוד לסיפור הרילוקיישן לארה"ב שמפתה דווקא בגלל זרותה, מאחורי ההגירה כאן יש סיפור מפותל של שייכות: רינת גדלה עם הוריה בקיבוץ בישראל, אך ההורים ויתרו וחזרו למקסיקו והיא איתם. היא שבה לישראל לבדה בגיל 18, ועכשיו מחליטה לחזור. התוצאה היא דמות תלושה בהגדרה, זרה מכאן ומכאן: מקסיקנית בישראל, וישראלית, יהודייה ולבנה במקסיקו.

הספר מלווה את המעבר של בנות הזוג, את קשיי הקליטה ואת המשברים הזוגיים. רינת עומדת בתווך מול החברות וההורים האמידים, שנטועים לגמרי במקסיקו, לבין בת הזוג הישראלית, דינמיקה שמובילה להרבה מהקונפליקטים לאורך הספר.

במקביל לדיון על זהות ושייכות, יש כאן תמונה מעניינת של מקסיקו עצמה, ובפרט מקסיקו סיטי: הפערים העצומים בין עושר לעוני, מתחים גזעיים, וכמובן האלימות וקרטלי הסמים, שמטילים צל על תחושת הביטחון האישי. הניסיונות של המספרת להתוודע למקסיקו ה"אמיתית", ולצד זה התחושה שהיא נותרת תמיד בעמדת התיירת הפריבילגית, הם מהאמינים ומעוררי ההזדהות בספר.

כמו רבים מהישראלים שבוחרים לעזוב, רינת ועמית חשות תסכול מהמצב בישראל, אבל מגלות שגם המקום שהיגרו אליו רחוק מלהיות גן של שושנים. באופן אירוני, המספרת מוצאת את עצמה מתגעגעת לאנשים שיחלקו איתה את חוסר שביעות הרצון הישראלי כל כך: "'תראי', אמרתי, 'בישראל גם יש המון בעיות, אבל אנשים לפחות מדברים על מה שקשה (...) לפעמים הציק לי שישראלים כל הזמן רק מקטרים. (...) אבל במקסיקו אני מרגישה שכולם כל כך אדישים, ונהנתנים.

כאילו לאף אחד לא אכפת לשוט בספינות פאר על אגם של חרא מהסיבה הפשוטה שאין פה תקווה בכלל'". היכולת להתלונן ולמחות היא ביטוי לאהבה, לתקווה לשינוי. מי שמיואש לא מתלונן.

"מקסיקו" כתוב בפרוזה קולחת אבל פשוטה: אין כמעט קישוטים או משחקים ספרותיים, והעיקר מוקדש להתרחשויות, שמוגשות בשפה יומיומית. הדמויות משכנעות, בעיקר הדינמיקה הזוגית ביניהן. התחבולה האחת ששניידובר כן מרבה להשתמש בה היא שילוב של קטעים שמתרחשים בעתיד הרחוק, שלעיתים מציעים פרשנות אחרת לאירועים, ולעיתים ממש מציגים רצף אירועים אחר.

אבל שכרם יוצא בהפסדם: הם מגלים לנו בשלב מוקדם שהגיבורות שבות לישראל ונותרות יחד, ובכך שוברים מתח; והממד הנוסף של פרשנות על יצירת הספר ועל התנהלותן של הדמויות חוטף את התפקיד הפרשני מהקוראים ומותיר אותו בידי הסופרת. בתמורה אנחנו מקבלים רפלקציה על הז'אנר, אבל לא כזו שנותנת ערך מוסף. ואולי גרוע מכך, הסופרת משתמשת בטכניקה הזאת כדי לתווך את ההחלטה לשוב לארץ, שעדיין נראית פתאומית.

למרות הקושי, "מקסיקו" מציג סיפור אישי יוצא דופן שנקרא בשטף, וחוויית הזרות שנמצאת במוקד שלו מסקרנת ומעוררת הזדהות.