ואז המחסום נשבר: הרומן הצה"לי של זוכה פרס ברנשטיין לספרות

לאחרונה התוודעתי לכך שהממסד הספרותי החליט להעניק לאלעד וינגרד ולספרו "המחסום" את פרס ברנשטיין, ומיד תהיתי אם הפרס אכן מוצדק. נתחיל מהסוף, "המחסום" הוא ספר כתוב היטב. מדובר ברומן פוליטי חברתי רחב יריעה, המתרחש בשנות ה־90, בימי תהליך השלום, ובמרכזו חייל בשם יונתן, שכָּמֵהַּ לחברתו יעלי.

כביכול הרציונל של העמידה במחסום הוא ביטחון האזרחים הישראלים שבלב ישראל, אלא שכמו במערכון של "הגשש החיוור", מי ערֵב לנו שאלה שרוצים לפגוע בנו לא יבואו מסביב, ולמה בכלל שיעברו מכאן, אולי הם בכלל הלכו משם כי קל יותר

בתחילת הקשר ביניהם היא כרכרה סביבו וחיזרה אחריו, ועכשיו, בגלל המרחק וההוויה הצבאית המעיקה - התחלפו היוצרות. כל כך כמה יונתן ליעלי, עד כי שמו נתחלף בשמה והחיילים התחילו לקרוא לו יעלי על שם החברה. דווקא בני המקום הפלשתינים, אלה שאמורים לשנוא אותנו כל כך, יסייעו ליונתן חולה האהבה לנסות להגיע אל יעלי. המוטיב הזה, החייל המהרהר הכמה לאהבתו, מוכר מאוד בספרות העברית, אך אינו שחוק לעייפה.

על אף היות הרומן של וינגרד ארוך יתר על המידה, נע באיטיות יתר ולעיתים מתקדם בעצלתיים, הוא יודע להעביר קול של תקופה והוויה. כוחו של הרומן הוא בעיקר בתיחום שלו. אחרי שיונתן חוזר מקורס חובשים שאליו התגלגל שלא ברצונו, מתמקדת עלילת הספר על 69 פרקיו במחסום שבו עומדים יונתן וחבריו. הקורא, בעל כורחו, יכיר כל בטונדה במחסום, כל אוהל ארעי בשוליו ואת המתחים הנוראים שבין יונתן לחבריו ובינם לסביבה העוינת שבה הם שוהים. כך מתקבלת תחושה תמידית של אין ביטחון, אתה חשוף לעין כל ואין היכן להתחבא מפני הרעה המרחפת.

הרומן הזה שייך למסורת הרומן הישראלי של דינמיקה בתוך חבורת חיילים הנמצאים בדבוקה צבאית מוּכּרת, מן הרומן הקאנוני של ס. יזהר "ימי צקלג" ועד "התגנבות יחידים" של יהושע קנז. דרכו של וינגרד ברומן קרובה יותר לזו הנטורליסטית והמאופקת של קנז, אלא שהרומן של וינגרד, להבדיל משני הרומנים הקאנוניים הללו, מתאר מציאות צה"לית שונה בתכלית, שבּה צבא ההגנה לישראל בעצם הופך למעין יחידת שיטור מקומית על אזרחים ערבים. הרומן מתאר יפה את הסולידריות המתפוררת ואת שחיקת החיילים, שהופכים מלוחמים לסתם שומרי סף שיכולים למות בכל רגע - רגע שבו יירה עליהם צלף, או תיפול עליהם מכונת כביסה בסיור סמטאות.

המצב האלים הזה עובר מן החוץ אל הפנים, ולא יעזור כאן שום מחסום מטאפורי או ממשי. מי שחי שגרת חיים מאיימת שכזאת, יוציא את האלימות החוצה ויפרוק אותה לכל עבר, ובסוף ליונתן זה אכן קורה. המחסום נשבר. ראוי לומר כי וינגרד עובד עם הסמל הגדול הזה, המחסום, באופן מידתי ולא לוחץ, ומגיע לו שבח על כך.

והנה, כך הוא מתאר זאת: "הבחורה אומרת משהו, והבחור מוציא את ראשו מהחלון. 'הכל בסדר חייל?' אני לא עונה לו. 'אנחנו רק נוסעים להורים של אשתי', הוא מסביר. אני מסיט את מבטי. 'מה, אתה לא מדבר איתי?' (...) הוא מחייך אלי, וגם האישה שלו מחייכת. אפילו צוחקת. אני מצחיק אותם? או שאולי הם צוחקים בכלל מהטבח בתל אביב? אני מתקרב אל הרכב (...) אני מושך אותו אלי בכל הכוח, הוא מנסה להתנגד ואשתו מושכת אותו אליה, החולצה שלו נקרעת בצווארון כמו באֵבֶל ואני תוקע את קנה הנשק בבטן שלו. אני יכול להרגיש אותו מתכווץ מפחד. ככה, עם הקנה לחוץ אל בטנו, אני מוציא אותו מהמכונית ומכניס אותו לחצר, ונמרוד צועק אחריי: 'יונתן, מה אתה עושה? מה קרה?'"

כביכול הרציונל של העמידה במחסום הוא ביטחון האזרחים הישראלים שבלב ישראל, אלא שכמו במערכון של "הגשש החיוור", מי ערֵב לנו שאלה שרוצים לפגוע בנו לא יבואו מסביב, ולמה בכלל שיעברו מכאן, אולי הם בכלל הלכו משם כי קל יותר. הדיאלוגים בין החיילים כתובים בעברית חיה ונושמת ושוב, מידתית, לא גבוהה, אבל גם לא בצה"לית מוחצנת להזיע. אפשר היה לקצר את הרומן הזה, ללא ספק, בעיקר באמצעו, ועם זאת, הוא בהחלט ראוי לפרס המטיל עליו זרקור.